ג'ודי שלום ניר מוזס - פרשנית פיננסית - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ג'ודי שלום ניר מוזס - פרשנית פיננסית

מה חושבת אשת השר על מבנה המשק הישראלי?

15תגובות

1. "המורים ייתנו יותר ויקבלו יותר", סיכם השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו את הרפורמה בתגמול המורים בבתי הספר העל יסודיים. נתניהו אוהב סיסמאות קליטות וקצרות. יש להן יתרון כשרוצים להעביר מסר לציבור רחב, כמו אלפי מורים ומאות אלפי הורים - אבל הסיפור האמיתי מורכב יותר.

החלק הראשון ברפורמה, שגיבשו שר החינוך גדעון סער ויו"ר ארגון המורים רן ארז, ברור: העלאות שכר משמעותיות למורים, עד 50%. אין עוררין על כך שזהו תנאי הכרחי (ולא מספיק) לשמירה לאורך זמן על מערכת החינוך כמקום אטרקטיבי לאנשים איכותיים. העלאת השכר המשמעותית הכרחית.

אבל החלק השני בעסקה, מה יקבלו התלמידים, עדיין לא ברור. כדי שעשרות מיליארדי השקלים שיוקצו בשנים הקרובות להעלאות השכר למורים יהיו כדאיים ומשמעותיים, חייבת להתרחש מהפכה תרבותית וניהולית בבתי הספר - מהפכה בערכים, בתפישת מעמד המורה, במקומו ובאפקטיביות של מנהל בית הספר. הארכת שעות ההוראה והעלאת שכר הן צעדים טכניים, שתפקידם רק לאפשר שינוי במערכת החינוך. השינוי מורכב מעשרות וממאות פרטים, תהליכים והחלטות ובעיקר מנהיגות: של שר החינוך, של ראשי מערכת החינוך, של ראשי ארגוני המורים, של מנהלי בתי ספר - המערכת החינוכית הרחבה ביותר.

ההסכם שעליו הכריזו השבוע יהיה שווה כקליפת השום אם לא יגובשו תוכניות ארוכות טווח לשינוי כל מערכת החינוך. החשיבות הגדולה של ההסכם הוא בכך שהוא נותן שלוש קריאות כיוון עיקריות: 1. מערכת החינוך בישראל מדורדרת ומאיימת על הכלכלה, על החברה ועל הדמוקרטיה - ויש לשים אותה בראש סדר העדיפויות. 2. שכר המורים לא ישמש יותר כ"תירוץ" וכחסם בפני ביצוע רפורמות מבניות. 3. ללא תרבות של מצוינות, מחויבות ומדידה, לא תהיה לעולם קפיצת מדרגה במערכת החינוך הישראלית.

במסיבת העיתונאים העזו ראש הממשלה, שר החינוך ושר האוצר להודות בפעם הראשונה בכישלונה של מערכת החינוך הישראלית ובפיגורה. הם עדיין נזהרים ובוררים את מלותיהם. זאת טעות: כדי להוביל שינוי צריך להביט במראה ולייצר תחושת דחיפות. את הגרף המופיע כאן לא המצאנו: הוא מורכב מנתונים החשופים לעיני כל באתר האינטרנט של ה-OECD, ואפשר להציג עוד גרפים רבים הדומים לו. הגרף הזה צריך להיות צרוב בתודעה של כולנו. נכון שכיף יותר לשווק את סיפורי מדינת הסטארט-אפ, ההצלחה, השגשוג, האקזיט וההנפקה - אבל מאלה יש לנו מספיק, וניסיון העשור האחרון מלמד שהם לא מספיקים כדי לקחת את המשק כולו קדימה.

הרפורמה במערכת החינוך צריכה להיות צעד ראשון בשינוי המדיניות המקרו-כלכלית בישראל: המגזר הפרטי לא יכול לקחת את המשק קדימה - האחריות על יצירת מנועי הצמיחה מוטלת על הממשלה. ללא קפיצת מדרגה באפקטיביות של המגזר הציבורי, המגזר הפרטי ידשדש ולבסוף יקרוס. הממשלה צריכה גם לטפל באפקטיביות של המגזר הציבורי וגם לייצר שינויים מבניים שיגרמו לכך שהשוק החופשי - המגזר העסקי - יוכל להיות יעיל יותר, חדשני יותר, יצרני יותר.

2. רק לפני כמה חודשים נחשב מוטי זיסר לאחד היזמים המצליחים בישראל. בשני השבוע נסחרו האג"ח של אלביט הדמיה, חברת הנדל"ן שבשליטתו, בתשואה לפדיון של 15%-20% המשקפת את הערכות המשקיעים שהחברה לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה. לפני שנתיים יכולים היו כל הטייקונים ויזמי הנדל"ן הממונפים הישראלים לתרץ את בעיותיהם הכלכליות והתזרימיות ב"משבר הפיננסי". ההסבר הזה כבר לא יעזור לזיסר. שוקי ההון בעולם התאוששו זה מכבר, והמגזר העסקי בישראל מגייס כבר יותר משנה הלוואות בריביות נמוכות במיוחד.

ההידרדרות המהירה בפרופיל הפיננסי של מוטי זיסר קשורה יותר להלוואות עתק שלקח בחברה הפרטית שלו, שבאמצעותה השתלט לפני 12 שנה על חברת אלביט הדמיה. כידוע, בישראל אין שום סודיות בנקאית, בעיקר בקרב לקוחות שבכירי הבנק לא מחבבים, ולעיתונות הודלף בשבועות האחרונים שלזיסר יש חוב פרטי בהיקף של כמיליארד שקל לבנק הפועלים ושהוא לא עומד בתשלומי הריבית והקרן.

TheMarker

בעוד המשקיעים קונים ומוכרים מניות ואג"ח של אלביט הדמיה בשוק על בסיס הדו"חות הכספיים שהחברה מפרסמת, מתברר שלבעל השליטה יש חובות סמויים מן העין בהיקפים עצומים. ברגע שהתברר שיש לו חילוקי דעות חמורים עם הבנק, החלו ניירות הערך של החברה הציבורית לקרוס.

לכאורה, החובות האישיים של זיסר לא צריכים לעניין את המשקיעים בניירות הערך של אלביט הדמיה. הרי מדובר בחברות בע"מ, שכל אחת מהן עומדת בפני עצמה. אבל בפועל, המשקיעים כבר למדו שהפרופיל הפיננסי של חברות ציבוריות מושפע בסופו של דבר באופן מהותי מהפרופיל של האיש שעומד בקצה הפירמידה הפיננסית ששולטת בו.

האם זיסר הוא מקרה בודד? לא ממש: מעל חלק גדול מהחברות הגדולות במשק יש חוב פיננסי, ששימש את בעל השליטה בחברה בהשתלטות עליה. לעתים, רוב החוב גלוי כשמדובר בחברה בורסאית נוספת שדרכה מוחזקת השליטה, ולפעמים הוא סמוי כשמדובר בחברות פרטיות.

מדוע דווקא הכביסה המלוכלכת הפרטית של זיסר יצאה החוצה מתוך המערכת הבנקאית? אין לדעת, מאחר שמדובר בחברה פרטית. אבל יש דבר נוסף שמפריד בין זיסר לבין שאר הממונפים הגדולים במשק: הוא לא שולט בחברה פיננסית גדולה - בנק או חברת ביטוח - וגם אין לו אחזקות בעיתונות.

TheMarker

בשלוש השנים האחרונות מתפתחת תופעה מעניינת במשק הישראלי: היזמים הממונפים ביותר, אלה שיש להם את ההלוואות הגדולות ביותר במערכת הבנקאית או במערכת החוץ בנקאית, הם גם אלה שיש להם אחזקות במוסדות פיננסיים המנהלים עשרות מיליארדי שקלים של כספי ציבור. או שיש לך חברה פיננסית או גוף תקשורת, או שיש לך שותפים ועסקים עם בעלי שליטה במוסדות פיננסיים. יש כאלה שלא מסתפקים באחד ומחזיקים גם בגוף פיננסי וגם בעיתון.

מדוע דווקא יזמים שהם לווים גדולים, במיליארדי שקלים, מחזיקים בגופים פיננסיים ובכלי תקשורת? אולי מפני שהם, יותר מכל שחקן אחד, זקוקים למנופי כוח להבטיח את גלגול החובות ואת הרגולציה המתאימה לשמירת הרווחיות של עסקיהם.

דבר נוסף המאפיין רבים מהיזמים הממונפים הוא קשרי בעלות ומימון צולבים ביניהם: לכל אחד יש שני כובעים - בכובע אחד הוא מנהל את כספם של אנשים אחרים בבנק או בחברת ביטוח והוא מלווה כסף לחבריו למועדון, ובכובע שני הוא לווה כסף למימון עסקיו ורכישותיו הממונפות מחבריו למועדון.

כמובן שללא ניהול, יצירת ערך אמיתית וניהול סיכונים, היכולת של היזמים הממונפים לשרת את הלוואות העתק שהם לקחו מהציבור מוטלת בספק. כאן רובצים לפתחנו שני סיכונים עיקריים. הסיכון הראשון והברור, שעליו חוזר בנק ישראל ומתריע בדו"חותיו, הוא ליציבות הפיננסית של הבנקים שחשופים להלוואות בעשרות מיליארדי שקלים של קומץ קבוצות עסקיות. הסיכון השני הוא שברגע שבו ייקלעו הלווים האלה - ייתכן שכמה מהם בבת אחת - לקשיים, הממשלה תהיה נתונה ללחץ עצום לחלץ אותם ישירות, באמצעות הזרמת כספים, או בעקיפין - על ידי יצירת רגולציה וכללי משחק שיגנו על העסקים שלהם. אין זה תסריט דמיוני: המהירות שבה יכולים לעלות סימני שאלה לגבי יכולת פירעון החובות של אנשי עסקים מצליחים הודגמה לנו בקטן, על יבש, עם מוטי זיסר - שהוא אינו גדול הלווים במשק.

ציטוט השבוע שייך ללא אחרת מאשר ג'ודי שלום ניר מוזס. ג'ודי דנן ידועה כבעלת מניות מיעוט בקבוצת "ידיעות אחרונות", אשת השר סילבן שלום וידידתו הקרובה של ד"ר זקי רכיב. השבוע התברר שלג'ודי יש גם דעות מעניינות על מבנה המשק הישראלי ועל ההפרדה בין עסקים פיננסיים וריאליים.

כמה שעות לאחר שהתברר שחזי בצלאל לא הצליח לגייס את המימון לתשלום דמי המכרז הסלולרי, צייצה שלום ניר מוזס בטוויטר: "חזי בצלאל לא הפקיד את הכסף כמפעיל סלולר. מצחיק, בצלאל לא יודע שאם הוא לא אחד מ-18 המשפחות אין מצב למימון בבנקים בארץ? בלי קשר למצבו הכספי?"

רצינו להעסיק את ג'ודי כפרשנית פיננסית ב-TheMarker - אבל היא לא היתה זמינה בשלב זה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#