מי קבע שילדים זה שמחה - חדשות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי קבע שילדים זה שמחה

האבא החדש נמצא בכל רגע, זמין לכל מצוקה ואוכל אותה בגדול

4תגובות

שני שירים רצים לי בראש באחרונה, מכתיבים את מצב רוחי. שירים ששמעתי כבר מאות פעמים, לרוב מבלי לייחס משמעות למלים הנפלאות, אבל עתה נדמה כי נכתבו במיוחד עבורי. ברדיו לא השמיעו באחרונה אף אחד מהשניים, אבל זה הפלייליסט היחיד שרלוונטי לי. ואני משוחד, זה ברור, כי חשוב לי שאחד מהם ינצח. לא למען התמלילן או המבצע, אלא ממניעים אנוכיים לגמרי. בשביל שלומי, למען השפיות שלו.

כרגיל, ובטור הזה ביתר שאת, אני מנצל את הכתיבה כדי לשתף, אבל גם כדי לפרוק. מנסה לשחרר משהו מהכאב שהצטבר. שידעתי שיגיע, כי אם יש משהו שתמיד הצטיינתי בו זה מודעות עצמית. כבר בגיל צעיר היה לי ברור מי אני ומה אני. עד כמה אני יפה (לא ממש), עד כמה חכם (סביר פלוס), עד כמה רגיש (בטירוף! לעזאזל!). נקודת התורפה שלי היתה ילדים. וידעתי שאלה שיהיו לי בעתיד ירימו ויורידו אותי לפסגות ולתהומות שסביר כי יהיו יותר מדי עבורי. למרות ניסיון החיים, הגיל המתקדם, התחמשות בפרופורציות נכונות וסביבה אוהבת ותומכת שתאמר לי כל הזמן "שלומי הכל בסדר, תירגע". לא ניסיתי להילחם בקרב האבוד הזה, רק חיכיתי שיגיע.

והנה הוא כאן. לא במלוא עוזו, אבל גם בקטנותו די בו כדי לטלטל אותי. כולם בריאים, תודה לאל. חוץ ממני. הצרה היא שלעלמה, בתי האהובה, יש באחרונה כמה קשיים חברתיים בבית הספר. משהו שכלל לא דמיינתי כי הוא אפשרי. לא מפני שהיא מושלמת, או מפני שאני דומה לאמא של ג'רי סיינפלד, שבאחד הפרקים תהתה בקול רם ‘איך אפשר לא לאהוב אותו?', אלא בעיקר בשל ההפתעה שבדבר. מעצם היות הבעיה, ומכך שהיא קורעת אותי.

הקוראים המבוגרים ביניכם רוצים ודאי לאחל לי שאלה יהיו הצרות שלי. מין מטבע לשון שמבקש לנחם, ובאותה מידה להפחיד. קרי, מה שנראה לך כרגע כצרות הוא כאין וכאפס לעומת מה שעוד מחכה לך. דבילי ונכון כמו ‘עד החתונה זה יעבור'. בעיקר אם מביאים בחשבון את מה שמגיע אחריה. ובכל זאת, זה מה יש. היכולת להסתכל קדימה בתקווה או בייאוש נלקחה ממני. זאת הצרה שלי כרגע והיא מאיימת להשתלט על כל חלקה טובה. ספק אם הכתיבה תמגר אותה, אבל אני מנסה.

תחילה ניסיתי לנסח את הדברים בחדרי במערכת הספורט, אבל אז הגיע טלפון מבית הספר והתבשרתי שהילדה מתלוננת על כאבי בטן. מגן דוד ברזל נרתם למשימה, יצא אחוז חרדה לדרך, שקל לחצות צמתים באדום והתייצב מתנשף בכיתה, מוכן נפשית להעניק טיפול רפואי מסור. כל זה כדי לגלות שמדובר, איך לא, בהתחזות קטנה. אם נתחבר לרגע למונחי שמאות, סביר שבפרק זמן של שבועיים ושעתיים איבדתי בטמטומי לפחות שנתיים מהחיים. זאת, בהערכה הכי מתונה, ירידת הערך שחלה בי.

בדרך לבית הספר החלפתי תחנות ברדיו כמו מטורף, בחיפוש אחר אות משמים לגבי הנתיב שבו הולכים חיי. רציתי בכל מאודי לשמוע את שלמה בר והברירה הטבעית מזכירים לי שוב כי "ילדים זה שמחה", ובאותה מידה התאוויתי להאזין לזוהר ארגוב מסלסל את "אל נבקש הכל לדעת". השורה של זוהר יצרה את הבעיה, השיר של הברירה הטבעית עשוי להוציא אותי ממנה. אני פשוט יודע יותר מדי. לא עוד אבא שהחיים של ילדיו הם משהו שנודע לו עליו באיחור של שני עשורים, אלא אבא חדש שנמצא בכל רגע, זמין לכל מצוקה ואוכל אותה בגדול. צרות מהסוג שאני מדבר עליו תמיד היו ותמיד יהיו, כך שאם הצלחת למדר את עצמך מכמה מהן, הרווח כולו שלך. אולי גם של הילדים והאשה.

עינת היתה יכולה להקל עלי בעניין הזה, אבל מאחר שהתחתנתי עם מישהי שחולקת אתי את אותן חולשות, אין דבר הוגן יותר מאשר לשתף בסבל. אני רק תוהה אם היא תהיה נדיבה כל כך גם בשמחות. לה ודאי יש שירים משלה למקרים מעין אלו, מן הסתם בלועזית, ובכל אופן אין טעם כרגע לחפש אשמים. בחרתי להיות מעורב בחיים של הילדים שלי, ויש לזה מחיר. אני חוגג עמם הצלחות במבחנים, שערים בגמר גביע, שיעורי ריקוד או הפסקה מושלמת עם החברות, וגם ימים פחות מוצלחים. זאת העסקה. קבל אותה או קבל אותה. כיום כבר אין אפשרויות אחרות, הגרסה של ההורים שלנו אזלה. האבא שאינו יודע דבר, האיש שלא היה שם, הורד מהמדפים. אולי ירד מהם, כי רצה בכך.

בעוד רגע של חוסר פרופורציה התקשרתי לעירקית. ביקשתי לשאול איך שרדה אפיזודות מהסוג הזה. ירדה עלי רצח. אתה מגזים, מה קורה לך, הכל שטויות, זה יעבור ותצחקו על זה, תלמד מאבא שלך. הנה סיומת שאיני מורגל בה. בטח לא ממנה. גם היא הרגישה צורך להסביר. "מה אתה מתעסק בדברים האלה, יש לך עבודה אז תעבוד, וזהו. יש לה אמא, היא כבר תסתדר. לא הכל אתה צריך לדעת. אתה חושב שאבא שלך ידע מתי נפרדתם מחברה או מתי הלכתם מכות? הוא לא שאל, אני לא סיפרתי". צנזורית כלבבי. ניסיתי להסביר לה שכיום הדברים עובדים אחרת, אבל הקדמה לא מרשימה את אמא שלי. "עוד מעט תתחיל לעשות כלים", הכניסה לי קטנה. אם היא רק היתה יודעת.

אספתי את עלמה, חיבקתי, נישקתי ומכרתי כל עיקרון שיש לי. העיקר שהיא מחייכת. תוך כמה דקות של חקירה עדינה הודתה שהכל בסדר עם הבטן שלה, ושבעצם אין לה כלום. בסיטואציה אחרת היא כבר היתה מקבלת ממני מנה הגונה, אבל אלה ימים אחרים. אבא שלה איבד פרופורציות, וסביר שהבחינה בזה. זאת כנראה אמנות נשית עתיקת יומין, ועלמה לא תהיה החוליה האחרונה בהיסטוריה כל כך מפוארת. או היסטריה כל כך מפוארת של אחד בשם שלומי ברזל. ספק אם הוא יכול לעצור את זה.

יש בעיה, אין טעם לכחד, אבל מומלץ במיוחד להכיר בממדיה האמיתיים. אני אומר את זה לעצמי כמה פעמים ביום. הבת שלך רק בת 7, היא בכיתה א', יש לה המון אתגרים ואיומים חדשים, אז סביר שכמה עניינים חברתיים לא יתנהלו תמיד על מי מנוחות. היא עדיין חייכנית, הצחוק שלה מתגלגל, וזאת הפעם הראשונה שביקשה לסיים את בית הספר מוקדם יותר. קורה. זה יעבור. קח אוויר, צא מזה.

יצאתי, נשבע. לפחות לכמה רגעים. כתבתי ועם כל שורה הרגשתי טוב יותר. העצב מהפסקאות הראשונות הומר בחיוכים קטנים לעבר צג המחשב למקרא אפיזודה משעשעת או חידוד לשוני שסיפק אותי. תרפיית הכתיבה שוב הוכיחה את עצמה, הרשיתי לעצמי לכתוב זאת. ואז עלמה קראה לי לבוא לרגע לסלון. אמרתי לה שזה ייקח לי שתי דקות, כי אני מיד מסיים את הטור, אבל היא התעקשה שזה דחוף. החרדתי שבי טס.

"שב רגע, אבוש, אני רוצה להראות לך משהו". על המסך רץ אחד מהפסטיגלים. "אתה חייב לשמוע את השיר הזה", אמרה. הקשבתי, לא משהו. בטח לא זוהר או שלמה בר. אמרתי לה שזה שיר יפה מאוד ושברתי לאחור כדי לחזור ולסיים את הטור בנימה אופטימית. אבל היא הרגישה צורך עז להביא לידיעתי דבר מה נוסף. "אבא, איזה חתיך עוז זהבי! נכון שהוא פשוט מהמם?".

אלוהים, תן לי צרות חברתיות.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#