ההיסטוריה חוזרת לביקור: האם דו"חות מבקרי המדינה שינו כאן משהו? - Markerweek - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ההיסטוריה חוזרת לביקור: האם דו"חות מבקרי המדינה שינו כאן משהו?

המבקרים כותבים והשיירה עוברת: כמו דו"חות קודמים גם הדו"ח האחרון ייכנס למגירות; הביקורת על חברת החשמל לדוגמה

6תגובות

מתוך דו"ח מבקר המדינה: "חברת החשמל מספקת לעובדיה חשמל לצריכה פרטית במחיר סמלי... צריכת עובד בחברה מגיעה לכדי פי ארבעה מצריכת צרכן אחר... יש לראות בהסדר זה הגדלת משכורתם של עובדי החברה ומהראוי להגביל הטבה זאת לגבולות סבירים הן לגבי כמות הצריכה והן לגבי מחירו של החשמל".

למי שתהה אם פיספס משהו בשורת המחדלים מדו"ח מבקר המדינה האחרון שפורסם בשבוע שעבר, אפשר להירגע: מדובר בדו"ח המבקר ל-1960 שמתח ביקורת גם על המעורבות של עובדי חברת החשמל בניהול החברה. 50 שנה לאחר מכן נדמה שלא הרבה השתנה בחברת החשמל, כמו גם בעיות יסוד אחרות שחוזרות שוב ושוב בדו"חות שונים: מצב משק המים, בעיות התחבורה בגוש דן, פוליטיזציה ברשות השידור וכמובן, התנהלות לא תקינה של עובדי ציבור. "לצערי, בניגוד לביקורת המדינה במדינות כמו בריטניה או ארה"ב, ביקורת המדינה בישראל היא לא עניין רציני. כיום הדו"ח הוא בעיקר סיפור תקשורתי, אלא אם הדברים מגיעים למשפט", אומר פרופ' דייב נחמיאס מהמרכז הבינתחומי בהרצליה, מומחה למינהל ציבורי, "בדו"ח האחרון נכתב על השר אהוד ברק שהוא לא קיים נורמות ציבורית, מה זה אומר? כלום. במדינות אחרות היו מתפטרים על דבר כזה באותו היום, אבל פה זה יישכח כי זה עניין של תרבות - אין כאן לקיחת אחריות, accountability. הייתי רוצה לראות שינוי יסודי של דפוסי התנהגות בעקבות דו"חות ביקורת, וזה לא קורה".

אירופה הקלאסית

בשנות ה-50, ה-60 וה-70 היה המושג "מבקר המדינה" שונה לגמרי מזה המוכר כיום. המבקרים הראשונים נתפשו יותר כדודים חביבים הנוזפים בילדים שעשו מעשי שובבות, בניגוד לשופטת הקשוחה מרים בן-פורת, שבשנות ה-90 היתה הסיוט של לא מעט פוליטיקאים ופקידים בכירים, ולמיכה לינדנשטראוס שנהפך לחוקר הלאומי שפוסק בכל סוגיה שבמחלוקת.

הדו"ח הראשון הוגש ב-1950, לאחר שנחקק חוק מבקר המדינה שהסדיר את פעילות המבקר. החוק קבע שהמבקר אחראי על ביקורת פעילות משרדי הממשלה, גם בתחום טוהר המידות, סעיף שלא הוגדר באופן מפורט ובעצם איפשר למבקר לבדוק כל מה שהוא רוצה בגופים הממשלתיים הכפופים אליו. במקביל היה המבקר רשאי להעביר ממצאים שבתחום טוהר המידות אל היועץ המשפטי לממשלה.

אבל אפשרויות אלה כמעט לא מוצו בימיהם של מבקרי המדינה הראשונים, זיגפריד מוזס ויצחק נבנצל, שביחד כיהנו בתפקיד עד 1981. בימי כהונתם היה הדו"ח מוגש פעם בשנה, והוא עסק רק בביקורת על תפקוד משרדי הממשלה, מבלי להיכנס לסוגיות פרטניות או לכאלה הקשורות לנושאים אישיים. נדיר היה שממצאים מדו"ח המבקר עברו לטיפולו של היועץ המשפטי לממשלה. הפנייה של ח"כ יואל חסון למבקר בבקשה שיחקור את פרשת ההדלפה של עוזי ארד היתה נשמעת דמיונית בימים ההם. באותה מידה אמירתו של זיגפריד מוזס מ-1950 שלפיה "מחובתי להסתייג הסתייגות מרובה מפומביות", נשמעת כיום, בעידן שבו המבקר אינו קיים ללא תקשורת, כאמירה מוזרה.

מוזס היה משפטן וכלכלן ממוצא גרמני, פעיל ציוני מגרמניה ויקה בנשמתו, שבדק בדקדקנות גם את הפרטים הקטנים. כך לדוגמה, בדו"ח השני שהוציא כתב שאסור לפקידים לאכול סנדוויצ'ים בזמן קבלת קהל, ושצריך להתלבש באופן נאות ולדבר בנימוס עם האזרחים שמקבלים שירות. מוזס הקפדן מצא כמובן לא מעט אי סדרים אך נדמה כי נזהר מלהעלות אותם על פסים פליליים. בדו"ח מבקר המדינה הראשון, לדוגמה, הוא מצא אי סדרים חמורים במשרד הצנע, תחת השר דב יוסף. הוא גילה שהמשרד מתנהל באוטונומיה עצמאית, חלקו כרגולטור וחלקו כחברה המרכזת את רכישת המזון וניהול מחסני המלאי. הוא מצא פערים ברישומי המלאי, אך מהדו"ח לא ברור אם היו אלה טעויות בספרי החשבונות, או שהיה מדובר במעשה מכוון בתקופה שבה שיגשג השוק השחור.

ב-1961 נכנס לתפקידו המבקר השני, יצחק נבנצל, פרופסור למשפטים שעלה מגרמניה. עם קום המדינה עבד בסוכנות, ולאחר מכן כיהן כיו"ר רשות הדואר. כמו בתקופתו של מוזס, גם אצל נבנצל שרתה בדו"חות רוח התקופה - באופן כללי שנותיה הראשונות של המדינה לא היו ימי הפריחה של ביקורת כלפי הממשלה וגם כשזו הועלתה, היא קיבלה תשומת לב פחותה בהרבה, בימים של עיתונות מפלגתית דומיננטית. כיום זה עשוי להישמע כמו מערכון סאטירי, אבל בדו"חות של נבנצל אפשר למצוא גם שבחים. כך לדוגמה, ב-1972 הוא קבע ש"שירותים נאותים ניתנים ברמת השרון" ושערד היא "דוגמה לעיר פיתוח מודרנית".

נבנצל שיבח גם את חברת אגרסקו וקבע שיש לה "הישגים ניכרים בעידוד היצוא החקלאי", בעקבות פיתוח וחדירה לשווקים באירופה. לדברי ד"ר ורדה שיפר, חוקרת מדע המדינה ונשיאת קרן מנדל שעבדה כעוזרת של נבנצל, היתה לו תפישה ברורה מאוד לגבי תפקידו של מבקר המדינה. "בתקופתו זה היה משרד אחר לגמרי. לנבנצל, כמו גם למוזס, היתה הבנה מאוד עמוקה שמבקר המדינה לא מחליף את המשטרה והנישה שלו היא מינהל תקין בלבד. הוא חשב שמטרתו לשפר את המערכת, ולא להתחיל לחפש פושעים".

נבנצל כיהן בתפקיד ארבע קדנציות, עד 1981. ארבע שנים קודם לכן קמה הוועדה לביקורת המדינה. הקמת הוועדה, לצד שינויים בחברה הישראלית כמו מלחמת יום הכיפורים שיצרה עיתונות ביקורתית יותר והמהפך הפוליטי שיצר שני מחנות העומדים זה מול זה, העלו את תשומת הלב הניתנת לדו"חות מבקר המדינה. "תוך פרק זמן קצר קיבלה הוועדה תשומת לב גדולה ויחס מצד התקשורת", משחזר יו"ר הכנסת לשעבר דן תיכון, שהיה חבר בוועדה במשך שנים ארוכות ולאחר מכן היו"ר שלה. "נבנצל שאל אותי, 'למה אתה מכניס לי ח"כים שעושים סערות, ועיתונאים שבאים לראיין אותי? זה סגנון של קונגרס אמריקאי, ואני בא מאירופה'".

ראש בראש עם צה"ל

המבקר הבא, יצחק טוניק, שכיהן קודם לכן כראש לשכת עורכי הדין, סימל את הרוח החדשה. הדו"חות שלו היו נשכניים יותר, ובפעם הראשונה נעשה שימוש בסעיף החוק המאפשר כתיבת דו"ח מבקר לפי הוראה של הוועדה לביקורת המדינה בכנסת. היה זה לאחר מפולת מניות הבנקים בבורסה ב-1983, שהובילה למשבר כלכלי חריף ולאינפלציה. הדו"ח היה קשה: הוא האשים את הרגולטורים - בנק ישראל ומשרד האוצר - בהיעדר פיקוח נאות, ובעקבותיו הוקמה ועדת חקירה ממלכתית, ועדת בייסקי, שממצאיה הביאו להעמדת ראשי הבנקים לדין. היתה זו הפעם הראשונה שבה הופעל הסעיף בחוק, שמאפשר להקים ועדת חקירה ממלכתית לאחר דו"ח מבקר המדינה.

TheMarker

ב-1987 הלך טוניק לעולמו ובמקומו נכנס לתפקיד יעקב מלץ. מלץ, שופט מחוזי, כיהן בתפקיד שנה וחצי בלבד, אך השאיר אחריו מורשת חשובה. באותה שנה הוא פירסם דו"ח שנחשב לאחר הנוקבים שפורסמו עד אז, כולל ביקורת קשה על עלויות פרויקט הלביא ועל מצבו המידרדר של משק המים. בתחום טוהר המידות ספגו שני שרים בכירים ביקורת חריפה: שר הבינוי והשיכון דוד לוי על מינויים פוליטיים שביצע במשרדו, ושר התמ"ת אריאל שרון על פרשה שמזכירה מאוד את פרשת מרכז ההשקעות שיפרסם מיכה לינדנשטראוס 20 שנה מאוחר יותר. מלץ כתב בדו"ח ששרון ועוזריו התערבו לטובת הענקת מענק לאיש עסקים מקורב, לאחר שהדרג המקצועי במשרד הסתייג מההשקעה.

במבט לאחור קשה להבין כיצד פרשה זו לא נהפכה לחקירה פלילית, אך היא מהווה דוגמה טובה לשינויים שעבר מוסד ביקורת המדינה, ולהתייחסות אליו מצד הגורמים הסובבים אותו - בעיקר הכנסת ומערכות אכיפת החוק, וגם למחסור בהיעדר כלים משפטים שיאפשרו לעשות שימוש בממצאי מבקר המדינה. כך לדוגמה, פסיקת בית המשפט העליון מ-2004 בעניין שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה לשעבר, חיזקה את התפישה שאפשר להגיש כתב אישום על מרמה והפרת אמונים כשפקיד ציבור בכיר נמצא במצב של ניגוד עניינים.

"אם יש לי הרגשה לא טובה, הרי זה מפני שלא נעשה כלום לאחר פרסום הממצאים החמורים על שרון במשרד התמ"ת. זה לא היה מרגעיי היפים. כתוצאה מכך, יעקב מלץ התפטר", אומר דן תיכון. לא ברור אם מלץ, שנפטר ב-2006, התפטר מסיבה זו או אחרת, אך הוא פרש מהתפקיד ועבר לכהן כשופט בבית המשפט העליון. את התפקיד קיבלה מי שעד היום נחשבת כזו שחוללה את המהפכה החשובה ביותר בתפישת התפקיד: מרים בן-פורת, שסיימה זמן קצר קודם לכן, בגיל 70, את תפקידה כמשנה לנשיא בית המשפט העליון.

TheMarker

בן-פורת, שכונתה בחוגים מסוימים "המלכה", הכניסה רוח חדשה למוסד המבקר - יותר תקשורת, יותר דו"חות ממוקדים וחריפים ושימוש תכוף יותר בסעיף החוק המאפשר העברת חומרים ליועץ המשפטי לממשלה. "בן-פורת נשכה את כולם, ללא רחמים, והפכה את מוסד הביקורת למעצמה. היא זו שבנתה את היסודות של ביקורת המדינה כפי שהם מוכרים כיום", אומר תיכון.

"בארבע השנים הראשונות שלה בתפקיד היא העבירה יותר חומרים ליועץ המשפטי לממשלה מאשר הכמות שהעביר נבנצל ב-20 שנה", מוסיפה שיפר. "היא גם ידעה לחדד דברים - פעם כתבתי פרק בדו"ח על החינוך במגזר הערבי, ואת הסיכום לפרק היא כתבה. היא העלתה למעלה את שאלת אפליית מיעוטים בדמוקרטיה, ובסיכום המושחז שלה עשתה לו שדרוג אדיר. היה לה אומץ בדברים האלה. נבנצל, לעומת זאת, לא היה מתרחק כל כך בסיכומים שכתב".

בן-פורת הרבתה לכתוב על מינויים פוליטיים ומימון בחירות, וטבעה מטבעות לשון כמו "קנו שלטון בכסף" - קביעתה על מימון בחירות מפלגת העבודה להסתדרות. הסיסמה "מושחתים, נמאסתם", שהופנתה כלפי הליכוד, נולדה לאחר דו"ח ביקורת שלה על חברת עמידר ערב בחירות 1992. התקופה שלה מאופיינת בשינויים שהונהגו בעקבות המלצותיה. היא המליצה לבטל תרומות אישיות של פוליטיקאים מבעלי הון, ובעקבות דו"ח שלה הוקמה היחידה לחקירות שוטרים במשרד המשפטים, למרות התנגדות המשטרה.

אחד האירועים הזכורים של תקופתה הוא הדו"ח שעסק בתקינות מסיכות האב"כ, שפורסם לאחר מלחמת המפרץ, באביב 1991. הדו"ח קבע שכשליש ממסכות האב"כ שחילק צה"ל לאוכלוסיה לא היו תקינות, ובכלל זאת גם הציוד המיוחד לתינוקות ולילדים. עיקרי הדו"ח נחשפו על ידי זאב שיף ז"ל ב"הארץ" עוד לפני פרסומו הרשמי, ועוררו סערה ציבורית. בעקבות הפרסום יצאה צמרת צה"ל להתקפה אישית נגד מבקרת המדינה. דן שומרון, הרמטכ"ל דאז, אמר לכתבים ש"בן-פורת טיפסה על עץ גבוה". סגנו דאז, אהוד ברק, שנכנס לתפקיד הרמטכ"ל זמן קצר לאחר פרסום הדו"ח, אמר כי "מישהו עושה סלקציה בעובדות. המבקרת פסקה לפי מסמכים של דרג מקצועי נמוך ולא לפי הדרג הגבוה". בשיחות שלא לייחוס, בכירים אחרים בצה"ל היו חריפים הרבה יותר כלפי המבקרת.

בן-פורת לא התרשמה מהמהומה והבהירה לוועדה לביקורת המדינה שהיא עומדת מאחורי כל מלה בדו"ח. הוועדה, שעמדה בדרך כלל לצד המבקר מול גורמים אזרחיים, התייצבה הפעם לצדו של צה"ל. אלא שבסוף אותה השנה הודיע צה"ל שיישם את כל המלצות הדו"ח וציוד שתוקפו פג ייאסף וינוטרל. נחמן שי, שהיה אז דובר צה"ל וכיום מכהן כח"כ מטעם קדימה, זוכר את הפרשה ההיא היטב. "אחרי הפרסום של שיף אמרתי לרמטכ"ל דן שומרון, 'אם זה נכון, אני צריך ללכת הביתה מיד כי לכאורה רימיתי עם שלם'. הוא אמר לי, 'נחמן, המסכות היו תקינות'. עלינו לרגל לחדרה הצפוף של המבקרת בירושלים - הרמטכ"ל, סגנו, ראש אמ"ן אמנון ליפקין שחק ואחרים, חצי המטה הכללי היה שם. כולם ניסו להסביר לה, להגיד לה, להתווכח אתה ולהראות לה שהמסכות היו תקינות. היא ישבה מולם, הקשוחה הזו, ולא היתה מוכנה לקבל את ההסברים. כשהיא דחתה אותם על הסף, הם נעלבו".

מקרה מפורסם שני בתקופת בן-פורת היה הדו"ח שכתבה בנוגע לפרשת טרנר-שחל. היתה זו הפעם הראשונה שבה מבקר המדינה כותב על מקרה ספציפי שלא נוגע לעבודת משרד ממשלתי או גוף מבוקר אחר. זאת, לפי בקשה מפורשת של הוועדה לענייני ביקורת המדינה בכנסת. הפרשה נגעה לטענות שהעלה מפכ"ל המשטרה דאז, יעקב טרנר: הוא טען כי מזכ"ל מפלגת העבודה דאז, נסים זוילי, פנה אליו בהצעה שיתמודד על ראשות עיריית תל אביב, כחלק מקנוניה שנועדה להדליף את הסיפור לתקשורת כדי שייאלץ להתפטר.

TheMarker

כשהתפרסמו המגעים של טרנר עם מפלגת העבודה הדבר גרם לסערה ציבורית, ושר המשטרה דאז, משה שחל, הדיח את המפכ"ל. טרנר טען שהמהלך נועד לאפשר את החלפת צוות החקירה של אריה דרעי, אז מנהיג ש"ס, שאותו ביקשו ראשי מפלגת העבודה להשאיר בממשלה. על בן-פורת הוטל להחליט מי מבין השניים צודק, והיא קבעה שזהו שחל - ושהגרסה של טרנר אינה אמינה. טרנר עתר לבג"ץ וזה ביטל, בצעד נדיר, את הדו"ח בטענה שלטרנר לא ניתנה זכות שימוע על דברי הביקורת שהוטחו נגדו.

פרשה זו נחשבת כדרמטית גם בגלל עצם הדו"ח, וגם בגלל ביטולו - צעד שפגע במידה מסוימת במוניטין של בן-פורת. כיום רואה שחל את המקרה ככזה שבו הכנסת עשתה שימוש יצירתי וראוי במוסד מבקר המדינה. "היה צורך בגורם שהוא אובייקטיבי, ובן-פורת בהחלט הייתה כזו", הוא אומר, "ביטול הדו"ח לא באמת מבטל את קביעותיה, כי מדובר בעניין פרוצדורלי בלבד".

מיכה השולף

בן-פורת סיימה את תפקידה ב-1998. מחליפה, באופן אירוני, היה אחד השופטים שישבו בפסיקה לגבי טרנר, השופט העליון אליעזר גולדברג. בתחילת כהונתו נתפש גולדברג כמי שמבקש לחזור לסגנון הישן של המבקרים עם פחות תקשורת ופנייה לאפיקים המשפטיים. אבל לאט-לאט חל גם אצלו השינוי. גולדברג היה זה שכתב את הדו"ח על מימון הבחירות של אריאל שרון לפריימריז בליכוד, שבעקבותיו נפתחה חקירה נגד עמרי שרון, בנו של ראש הממשלה לשעבר, שאף ריצה תקופת מאסר בגין העבירות שביצע.

דו"ח משמעותי יותר נגע למינויים הפוליטיים של השר לאיכות הסביבה דאז, צחי הנגבי, שבו פורטו שמותיהם של עשרות מקורבים שמינה הנגבי. דו"ח זה הוביל לכתב אישום נגד הנגבי שבסופו של דבר זוכה מעניין המינויים, אך הואשם בעדות שקר. "עם גולדברג קרה משהו מעניין מאוד - הוא הבין שהכלבים נובחים והשיירה עוברת, שהדו"חות לא משפיעים", אומר ד"ר דורון נבות, חוקר שחיתות פוליטית מהמחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. "עוד לפני הנגבי הוא כתב על מינויים פוליטיים, אבל איש לא עשה דבר. הדו"ח שכתב על הנגבי עורר תפנית במערכת הפוליטית, ואף השפיע על היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז".

המבוקר הראשי, הנגבי, לא נשאר חייב והגיב על הדו"ח במלוא העוז. בראיון ל"הארץ" שפורסם ב-2006 טען הנגבי שהדו"ח נובע מנקמה אישית של גולדברג בתיכון, שהתנגד למינוי לתפקיד ב-1998 כשהיה בעמדת ההשפעה של יו"ר הכנסת. גולדברג ישב ביציע הכנסת וראה כיצד בשני סיבובי ההצבעה הראשונים, שבהם נדרש רוב מוחלט, הוא לא מצליח להיבחר למרות היותו מועמד יחיד. רק בסיבוב השלישי, שבו לא נדרש רוב כזה, נבחר גולדברג. "אחרי הדו"ח שלו, כשעשיתי בירורים, התברר שאחד המינויים המוזכרים בדו"ח הוא של בנו של דן תיכון, הדר תיכון, שהיה פקח במשטרה הירוקה. מינוי שאני לא מעורב בו. בעיניי זה מסביר את עוצמת הביקורת של המבקר", אמר הנגבי בראיון. "כשהוא ראה ששמו של הדר תיכון נמצא בין האנשים הוא חשב שזו הדרך להתנקם בדן, שהשפיל וביזה אותו".

מיכה לינדנשטראוס, שהחליף את גולדברג ב-2005, הוזכר כמועמד לתפקיד כבר ב-1998, אך אז החליט שלא להתמודד. כשנכנס לתפקיד ב-2005, החל במהפכה של ממש במוסד הביקורת. בתקופתו הוקם האגף למלחמה בשחיתות ונקבע שכל אחת מחטיבות הביקורת תייחד 20% מעבודתה לנושאים הקשורים בטוהר המידות. לראשונה בתולדות המוסד, פירסם לינדנשטראוס דו"חות על אירועים אקטואליים ולא בדיעבד וכן פירסם את שמות המבוקרים. אם בן-פורת כתבה דו"ח אחד שלא כלל ביקורת על עבודת גוף ממשלתי מובהק, הרי שאצל לינדנשטראוס היה מדובר במדיניות של ממש. חלק מהדו"חות האלה היו קטלניים במיוחד, ומאחר שעסקו בצמרת המדינה, זכו לתשומת לב תקשורתית רבה.

על אהוד אולמרט לדוגמה, פירסם דו"חות ממוקדים בנושא רכישת הבית ברחוב כרמיה, הרשות לעסקים קטנים ובינוניים ומרכז ההשקעות. הפרשה האחרונה נדונה בימים אלה בבית המשפט השלום בירושלים, לאחר חקירה משטרתית מקיפה שבאה בעקבות הדו"ח. גם בעניין הרשות לעסקים קטנים ייתכן כתב אישום, בכפוף לשימוע שיעבור אולמרט בפרקליטות המדינה.

לינדנשטראוס לא היסס להתעמת עם אלה שהם לכאורה בני בריתו - אנשי פרקליטות המדינה - ובדו"ח מיוחד פירסם ביקורת על האזנות הסתר בפרשת רמון והנשיקה. במרוצת הזמן נהפך לינדנשטראוס לכתובת טבעית לאלה המבקשים לברר סוגיות שנויות במחלוקת עם פרופיל ציבורי גבוה, כמו פרשת בועז הרפז, הנחשד בזיוף מסמך גלנט, שאותה חוקר לינדנשטראוס בימים אלה. כשומר סף תקיף במיוחד, הוא זכה גם ללא מעט ביקורת מעיתונאים בכירים ומפוליטיקאים. חלקם העלו את ההשערה שהוא מחפש פופולריות ציבורית כדי להתמודד בעתיד על משרת נשיא המדינה. אחרים סבורים שהוא מעקר מתוכן את המהות האמיתית של תפקיד מבקר המדינה.

TheMarker

"נכון, לינדרשטאוס נלחם במושחתים, אבל מה קורה לשירות הציבורי?", מסבירה שיפר. "אין נורמות של עבודה, יש משרדי ממשלה בודדים עם אתוס מקצועי, המצב מידרדר".

"מבקר המדינה לא צריך להתעסק בעניינים ספציפיים כמו בחירת הרמטכ"ל או פרשת רמון", אומרת ד"ר מיכל טמיר ממכללת שערי משפט, שכתבה עבודת דוקטורט על מוסד מבקר המדינה. "בסיפור הנסיעות של נתניהו הוא רצה בהתחלה לחקור רק את הנסיעות של ראש הממשלה. אבל כשחושבים על כך, איזה היגיון יש בכך שמבקר המדינה יחקור מעשים של אדם אחד? היתה על זה ביקורת, ובאמת כיום הוא בודק את הנסיעות של כולם. הדו"ח האחרון שלו, על אפליה בשיבוץ ילדות חרדיות מזרחיות בבית ספר, הוא דווקא דוגמה טובה לאופן שבו צריך מבקר לעבוד: הוא ציין בעיה כללית, ואז הביא דוגמאות פרטניות כדי להסביר את הבעיה".

נבות, מנגד, סבור שהביקורת על לינדנשטראוס מוטעית. "נכון, הגורם הטבעי לחקירות מהסוג שבהן עסק הוא המשטרה. אבל בשלב שבו הוא העלה את רף הבדיקה לעניינים פליליים, המשטרה היתה מגמגמת ומהססת, ומני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה דאז, היה בתהליכי שינוי בעמדתו לגבי סוגיות אלו. לידנדשטראוס, כמו גם מבקרים לפניו, פשוט נכנס לוואקום שנוצר. פרשת דרעי, לדוגמה, התחילה מתלונות שהגיעו למשטרה והיא לא טיפלה בהן. אחרי שמבקרת המדינה דאז, מרים בן-פורת, פירסמה דו"ח מקיף בנושא, החקירה צברה תאוצה".

בלי תיקונים, אין תקציבים

מלחמתם של מבקרי המדינה השונים בשחיתות ראויה להערכה, אך דומה שהביקורת על עודף נמרצות בתחום זה נובעת גם מהאכזבה מכך שבשורה התחתונה, כמו במקרה של חברת החשמל, דברים מהותיים לא משתנים. הנה דוגמה אקטואלית מהשבוע האחרון: בדו"ח מבקר המדינה האחרון נקבע שיש כשל חמור בטיפול הרפואי בקשישים. ואולם כבר ב-1987 נקבע שיש מחסור בכוח האדם הסיעודי במוסדות גריאטריים ושרק 17% מכוח האדם במוסדות אלה הם אחים ואחיות מוסמכים. גם בדו"ח מ-2008 נמצאו ליקויים בטיפול בקשישים.

בדו"ח מ-2011 נכתב שרוב המועמדים לתפקיד חברי המליאה של רשות השידור היו בעלי זיקה אישית או פוליטית. הפוליטיזציה ומינוי מקורבים ברשות השידור הם נושא ידוע במשך שנים, גם בדו"חות מבקר המדינה. ממצאים על תפקיד לקוי של רשות השידור בעניין המינויים של חברי המליאה עלו כבר בדו"ח מ-1984. ב-1987, לאחר שפורסם שרק 30% מהליקויים שאותם חשף המבקר תוקנו, אמר מבקר המדינה לשעבר, יצחק טוניק: "רק כשהמשיח יבוא, יתקנו את כל הליקויים".

במהלך השנים הגיע שיעור התיקונים גם ל-10%-15%. בשנים האחרונות השתפר המצב, בין השאר בעקבות הקמתה של יחידה מיוחדת במשרד ראש הממשלה העוקבת אחר העניין. בשלוש שנים האחרונות היה השיעור הממוצע של תיקון הליקויים 55%. באחרונה חוקקה הכנסת חוק שלפיו אי תיקון הליקויים שהופיעו בדו"חות מבקר מהווה עבירת משמעת.

מעבר למספרים, נראה שהעניין טמון במהות: נדמה המחדלים המתוקנים הם הנקודתיים. לדוגמה, בתחילת שנות ה-80 נכתב בדו"ח המבקר שבעקבות התנהלות רשלנית מול חברת ייעוץ חיצונית, תוצאות בחינות הבגרות נמסרו רק שלוש או ארבע שנים לאחר המבחנים. לאחר פרסום הדו"ח נעשתה עבודה נמרצת במשרד החינוך, והליקויים תוקנו. מנגד, ב-1988 פורסם דו"ח חמור על מצב התחבורה הציבורית בגוש דן, אך ישראל עדיין מפגרת אחר מדינות המערב בכל הקשור לתחבורה ציבורית מודרנית במטרופולין הגדול במדינה.

המקרה הכואב ביותר הוא ללא ספק זה של מכבי האש: באמצע שנות ה-90 פירסמה בן-פורת דו"ח קשה על מצב שירותי מכבי האש. רבים מהליקויים, בעיקר אלה הנוגעים לציוד המיושן, לא תוקנו ובאו לידי ביטוי בטרגדיה הגדולה בכרמל שבה נהרגו 44 בני אדם. מלוא המחדל המתמשך, ובתוכו גם העובדה שהליקויים לא תוקנו, נחשף רק בדו"ח של המבקר הנוכחי מדצמבר 2010.

לדברי משה שחל, שכיהן כשר בשנות ה-80 וה-90, חוסר ההתחשבות בדו"חות הביקורת גרמה להחמרתם במשך השנים, אך הדגש הפלילי שניתן לדו"חות בשנים האחרונות מקשה על הטיפול בשאר הליקויים. "אני זוכר את התייחסות לדו"ח המבקר: זה היה כאילו אתה מתייחס לתנ"ך, כל המשרד ישב ובחן את הדו"ח בחיל ורעדה. כיום, אומרים במשרדי הממשלה, אם אין ממצאים פליליים, אין פה כלום".

בסוף שנות ה-80 הציע שחל פתרון יצירתי: לקשר את ממצאי דו"ח מבקר המדינה לתקציב המשרד, כך שהגדלת התקציב תותנה בליקויים שנמצאו בדו"ח המבקר. "כמעט כל המפלגות התנגדו להצעה. ברור שקשה לפוליטיקאים לקבל את זה, אבל זה דבר שיכול בהחלט להועיל, ולדעתי עדיין אפשרי ליישום".

ביקור חוזר - האם דו"חות המבקר שינו משהו?

1974: "ערד - עיר פיתוח למופת"

מאז: מצבה של העיר הידרדר, והיא סובלת מהגירה שלילית וממתחים פנימיים.

1979: "הפרות משמעת ואי קיום הוראות במבצע ליטאני"

מאז: הפרות משמעת ומקרי ביזה התגלו גם במלחמת לבנון הראשונה, שלוש שנים לאחר מכן.

1984: "הבנקים נגררו להרפתקה עד כדי איבוד השליטה"

מאז: 20 שנה מאוחר יותר הוקמה ועדת בכר, אך לא כל הבעיות שהועלו בדו"ח נפתרו.

1987: "אין תכנון כוח אדם רפואי"

מאז: מערכת הבריאות עדיין סובלת מתחלואים רבים, ובימים אלה הרופאים שובתים.

תהליך הביקורת: משלב התלונות עד פרסום הדו"ח

אחת השאלות לגבי דו"ח מבקר המדינה נוגעת לתהליך העבודה ולבחירת נושאי הביקורת. אחד ממקורות המידע החשובים של המבקר הוא תחקירים עיתונאיים, במיוחד מאז תחילת שנות ה-90, אז נהפכו דו"חות המבקר לנשכניים יותר.

לדברי שלמה רז, דובר משרד מבקר המדינה, הנושאים נבחרים לפי תלונות שמתקבלות ומידע שמתפרסם, והצורך בביצוע ביקורת קבועה בגופים שונים. לאחר שעורכים דיונים בדרגים הנמוכים במשרד, מקיימת כל אחת מחמש החטיבות במשרד ישיבה עם המבקר ועם היועצים המשפטיים והכלכליים, ואז נקבעת תוכנית העבודה.

בשלב זה מתחילה העבודה הראשונית בשטח, הנקראת סקר. עובדי הביקורת נפגשים עם אנשי הגוף המבוקר לפגישת היכרות, שבה הם שומעים על עבודת המשרד ומעיינים בתיקים. על פי חוק, לעובדי המבקר יש זכות לראות את כל המידע הנמצא במשרדי הממשלה. לאחר סיום שלב הסקר, נערכות ישיבות נוספות במשרד, ואז מחליטים באילו מהמקומות יש להתחיל תהליך ביקורת מלא. שלב זה כולל איסוף מעמיק יותר של חומר ושיחות נוספות עם עובדים. "לפעמים, תוך כדי תהליך, פונים אנשים נוספים כדי לספר לנו מידע חדש", משחזרת ורדה שיפר, שעבדה במשרד המבקר ב-1978-1995.

לאחר איסוף כל המידע מנוסחת טיוטה, הנשלחת לגוף המבוקר כדי שזה ישלח תגובה בכתב. לעתים מבקשים עובדי הגופים האלה שימוע כדי שיוכלו להבהיר את עמדתם מעבר לתשובה בכתב. בתקופת המבקר הנוכחי, שבה התבססה מדיניות פרסום שמותיהם של מושאי הביקורת, עלה מספר הפניות בבקשה לערוך שימוע.

לאחר קבלת התגובות, נעשית עבודת עריכה נוספת של הדו"ח: עובדים מכל הדרגים מעירים הערות, כולל יועצים משפטיים ויועצים לשוניים. על פי הערות אלה מנוסחת טיוטה סופית המונחת על שולחן המבקר, והוא בעצמו עורך שינויים נוספים, לפני הפרסום הסופי. אם מדובר בדו"ח שנתי, הוא מועבר בשלמותו לראש הממשלה, ועל פי חוק יש לו עשרה שבועות להגיב על הממצאים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#