המסך יורד על בתי הקולנוע הקטנים - חדשות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

המסך יורד על בתי הקולנוע הקטנים

בקולנוע כוכב ברמת השרון מקבלים כוס תה בכניסה  בקולנוע סמדר בירושלים אין הפסקות וצבא נאמן של צופים  לרב חן בכיכר דיזנגוף מגיעים בפיג'מה  שלוש הצגות בשלושה בתי קולנוע ששרדו את הקניוניזציה ועומדים על תילם. עדיין  סינמה פרדוקס

תגובות

<< בלובי של מלון סינמה בכיכר דיזנגוף בתל אביב נישא באוויר ניחוח של פופקורן שמוכן במקום מדי יום החל משעות אחר הצהריים. האורחים, בעיקר תיירים מחו"ל, יושבים בלובי על כורסאות בסגנון עתיק ויכולים לצפות בסרטים אילמים המוקרנים שם. הם ככל הנראה צעירים מדי, או זרים מדי, כדי לזכור את קולנוע אסתר שפעל במבנה לפני שהוקם המלון, אבל זה לא ממש משנה. הקולנוע לגמרי נוכח בחלל המלון.

הריצוף הצבעוני מקורי, הנברשות הגדולות ומקרנה ישנה מקדמים את פני הבאים, והקירות מלאים בכרזות סרטים ישנים ותמונות מהווי הקולנוע והכיכר מלפני שנים. ואיזה הווי זה היה. אסתר, שזכה למיקום נהדר, נחשב בימי תהילתו לאחד מבתי הקולנוע הטובים בישראל והציג, בין היתר, את הסרטים "בן חור", "עמנואל" ו"הארי המזוהם". "אני עדיין מרגיש כאן קולנוע", אומר דני גולדשמיד, היסטוריון ויזם, בפתח המלון שהקים. גולדשמיד עצמו לא מנהל את המלון. על מלאכת ניהול היומיומית מופקדת חברת אטלס, שמנהלת מלונות בוטיק נוספים בתל אביב וירושלים.

את קולנוע אסתר, שפעל במקום במשך כ-50 שנה ונסגר ב-1993, הקימו סבו וסבתו של גולדשמיד, משה ואסתר נתנאל. שנה לאחר הסגירה הוא החליט להפוך את המבנה דווקא למלון, "כדי להשאיר משהו מהבניין לציבור". אבל המלון עצמו, על 82 חדריו, נפתח רק כעבור תשע שנים, ב-2001, "אחרי שנות תכנון, קבלת היתרים, ובנייה".

מאז הספיק גולדשמיד להחסיר לא מעט פעימות לב למראה בתי קולנוע עירוניים-פרטיים שגורלם מר בהרבה מזה של אסתר, שזכה להומאז' מהנכד האוהב: "נצבט לי הלב כשעלה הבולדוזר על קולנוע תל אביב בנובמבר 2010", אומר גולדשמיד. "גם את אולם הקולנוע היכלי העשור בקרית גת, שנבנה לכבוד יום הולדתה העשירי של העיר ונהרס ביוני 2009 אחרי 45 שנים, אפשר היה לשמר".

קולנוע תל אביב והיכלי העשור הם רק טיפה בים, כמו שאפשר לראות בבלוג אדריכלות נעלמת. בעל הבלוג, שרון רז, מסתובב ברחבי ישראל וצד בתים ומבני ציבור ותרבות נטושים או ישנים. למרות שהוא אחד המתעדים המרכזיים של אותה תרבות נכחדת, אין לרז מושג כמה בתי קולנוע נסגרו או נהרסו בעשורים האחרונים, אך הוא יודע ש"יש הרבה נטושים וסגורים".

כיום פועלים בישראל 281 אולמות הקולנוע. הרוב המכריע של אולמות ההקרנה מתרכזים בקומפלקסים הענקיים כמו סינמה סיטי ויס פלאנט, או בבתי הקולנוע הפועלים בקניונים המרופדים בהרבה חנויות, מסעדות, בתי קפה ואטרקציות.

הסרטים הם כבר לא הסיפור כולו. בעידן שבו יש מערכות קולנוע ביתיות ואת מלאכת צריבת הדיסקים יודע כל ילד, צריך למכור לצופים משהו אחר, והציבור מצביע ברגליים. למרות שמספר אולמות ההקרנה הצטמצם בשנים האחרונות, מספר המבקרים בבתי הקולנוע דווקא עלה: מכ-9.8 מיליון צופים ב-2004 לכ-12 מיליון ב-2010.

גולדשמיד לא נאיבי. הוא לא חושב שאפשר לעצור את הזמן, "אבל למה להרוס?", הוא תוהה. "גם אם לבתי הקולנוע הקטנים והישנים אין הצדקה כלכלית, לא צריך להרוס. אפשר לשמור נופך של בית קולנוע ולמלא אותו במה שרוצים. אבל יזמים לא רוצים להשקיע בשימור. חבל, יש לזה ערך עצום".

עבור גולדשמיד עצמו, הערך הוא לא רק נוסטלגי-משפחתי. "כשהמלון נפתח הוא לא היה כלכלי, אבל הוא כיום רווחי מאוד. זה בעצם מלון הבוטיק הראשון בישראל ויש בו 90% תפוסה", מתגאה גולדשמיד, "הוא מביא משהו אחר. יש כאן אווירה תל אביבית לעומת המלונות ליד הים שמנותקים מהעיר".

רז, כמובן, מברך על החיים החדשים של קולנוע אסתר, אבל היה מעדיף לראות יותר בתי קולנוע נטושים עוברים הסבה למבני ציבור. "אפשר לעשות בבתי קולנוע שימוש חוזר כמו באירופה. שם משתמשים בחללים הגדולים לטובת הציבור, כמו ספרייה, מתנ"ס או מוזיאון". עם המחשבות האירופיות האלה אנחנו חוצים את הכיכר ומתקדמים אל עבר קולנוע רב חן. הוא יהיה התחנה הראשונה במסע בעקבות בתי הקולנוע הקטנים שעדיין עומדים על תילם, ולא פחות מזה, בעקבות הצופים שמעדיפים אותם.

הצגה יומית: תשע בכיכר

רב חן דיזנגוף, תל אביב

הקמה: 1949

אולמות: 4

בעלים: תיאטראות ישראל

עם האובדן של קולנוע אסתר היה לתושבי השכונה זמן רב להשלים; ההרס העצוב של קולנוע תל אביב נעץ סיכה בלב, אבל כשניטעו הפיגומים סביב קירות בית הקולנוע רב חן הוותיק שבכיכר דיזנגוף, התושבים כבר נכנסו ללחץ.

האם ייתכן שגם רב חן, שריד אחרון לכיכר הקולנועית ההומה, ייכחד? אנחת הרווחה הגיעה זלא הרבה זמן אחר כך, כשגילו שמדובר דווקא בתחיית הקשיש. הקולנוע, בן ה-62 עבר בשנה האחרונה שיפוץ מקיף ונפתח באחרונה מחדש לפעילות.

שמונה אולמות דחוסים הפכו אחרי השיפוץ לארבעה אולמות מרווחים ויפים, מה שהשיב לו טעם של פעם. עם זאת, גבוהי המצח הסולדים ממתחמי הסינמה סיטי, עלולים לנטור למשפצים על מודרניות יתר - שלל מסכים גדולים המקרינים קדימונים ולוחות אלקטרוניים עם תקצירי הסרטים.

בכניסה לקולנוע, מאחורי דלפק המזנון, עומדות גל סרי ואנה פירג, שמוכרות בעיקר פופקורן. "זה נשאר החטיף של הקולנוע", אומרת פירג, "חלק מהאווירה של לצאת לסרט".

"יש כיום איזו הקרנת בכורה?" שואלת סרי למראה הצלם, "כי יש פה הרבה אירועים עם כוכבים. מפורסמים בשקל", היא מסבירה. לדבריה, "רוב הצופים כאן הם מתל אביב, כמעט אף אחד לא בא מבחוץ. בשבת בבוקר הקולנוע מלא בהורים עם ילדים". השתיים גם חושפות את סוד המשקאות התפלים שנמכרים במזנון - הם אינם מהולים במים, אלא עשויים מתרכיז. כן, גם הקולה.

במעלה הדרגנוע, בקומה השנייה, עומדת רונית, בוגרת לימודי קולנוע המתגוררת בניו יורק. לכל ז'אנר יש לה את הקולנוע המועדף עליה. "סרטי תלת ממד אני הולכת לראות בסינמה סיטי. סרטים אירופיים, איכותיים כאלה, בקולנוע לב". לרב חן היא מגיעה בעיקר בגלל הנוסטלגיה והנוחות. "באתי לכאן כילדה. לא צריך לחפש חניה, באים ברגל. הקולנוע הזה הוא שריד מעידן אחר".

הצגה שנייה: "ללכת לסרט עם פיג'מה"

קולנוע כוכב, רמת השרון

הקמה: 1948

אולמות: 1

בעלים: עמוס הורוביץ

בכר דודו

לעת ערב נדלקות נורות קטנות מסביב לשלט "קופהקובנה", ממרומי הקומה השנייה של קולנוע כוכב ברמת השרון - בניסיון למשוך את קהל העוברים והשבים בצומת. ואולם הנשק של הקולנוע הוותיק, בעל אולם ההקרנה היחיד, ששוכן בבניין קטן לצד סניף של מפלגת העבודה, לא יכול להיות האורות המרצדים. את זה מיטיב לעשות הענק שהוקם לא רחוק משם - סינמה סיטי גלילות. אבל בסינמה סיטי לא תוכלו, למשל, למצוא לעולם שולחן ועליו מיחם, שקיות תה וסוכריות - חופשי לכל דורש - כמו זה שניצב כאן במבואה.

על נירה ליפשיץ, תושבת הרצליה, זה עובד. "אני באה לכאן כי זה נשאר קולנוע ביתי", היא אומרת. "פעם בחודש בממוצע מחליפים כאן סרט, ואני באה ומכירה אנשים חדשים. וחוץ מזה, באיזה בית קולנוע יש תה וסוכריות בכניסה?"

ב-19:00 הקולנוע כמעט ריק. כמה צופים באולם ושלושה עובדים במבואה. צופי ההקרנה של 20:00 מתחילים להגיע לאטם, ביחידים או בזוגות, לקופה הקטנה שבה "לא מקבלים כרטיסי אשראי". רוב הצופים הם קבועים, מספרת רוני פלשקס, סטודנטית חייכנית בת 25 ששימשה באותו ערב קופאית, סדרנית ואף מנקה, "ורובם מזדרזים לתפוס את שורה 12, המוגבהת. הם משאירים במשרדי הקולנוע הודעות יום או יומיים לפני הסרט, ואז מתפלאים לפעמים שהשורה כבר נתפסה".

מיכה זוהר, אחד הצופים, קורא ספר במרפסת הפתוחה: "לסינמה סיטי אני נמנע מללכת", הוא אומר. "המוני שם ורועש יותר מהנסבל. לכאן אני בא מדי פעם, כשיש סרט טוב". זוג מבוגר מצטרף לשיחה. "לכאן אפשר לבוא אפילו עם פיג'מה. בסינמה סיטי יש מרחקי הליכה אדירים ואתה צופה בסרט עם המון העם. אבל צריך לומר שגם האולמות שם מעולים והקול באיכות מצוינת. הצעירים אוהבים את זה. בשבילנו, ההרגל הופך את הקולנוע לסוג של בית. זה לא המקום הכי משגע, הוא זקוק לשיפוץ, הכיסאות כבר ישנים, אבל אנחנו פוגשים את החברים וכולם מכירים את כולם. יש גם בתי קפה נעימים וקרובים. כשרצו לסגור את הקולנוע, השתתפנו בפעילות מחאה, היו אסיפות ושלחנו מכתבים לראש העיר".

ההקרנה המוקדמת מסתיימת ושני עובדים נחפזים לאולם, לטאטוא מהיר ולהכנסת הצופים החדשים. אחרי שאלה מתיישבים ושורה 12 מתמלאת, מטפס עמית פלשקס, 22 ("כן, הוא אחי הקטן", מסבירה רוני), במדרגות צרות לתא המקרין. "עבדתי כאן לפני הצבא", הוא אומר, בעודו מרכיב את הגלגל על המקרן, "ושמחתי לחזור. אהבתי קולנוע ותמיד הייתי בקטע הזה. יש משהו רומנטי ומגניב בלהרכיב את הסרטים, אתה מרגיש שאתה חלק מעשיית הסרט".

ובכל זאת, מתוודה פלשקס, "ראיתי כאן כמה סרטים, אבל זה מדבר אלי פחות. אני רואה סרטים מודרניים יותר והולך עם החברים לסינמה סיטי".

מה יהיה עתידו של הקולנוע? דניאל מלמד, מנהל המקום בחמש השנים האחרונות, מספר ש"זה קולנוע צנוע עם סרטים איכותיים. לפעמים באים יותר אנשים ולעתים פחות, אבל הרעיון של האולם הקטן שפועל לבד, נעלם. זה כבר לא כלכלי ורק מעטים נשארו עם אולם אחד. אני לא יכול לתת לך מידע חד-משמעי לגבי העתיד של קולנוע כוכב, אבל אנחנו רוצים מאוד להישאר".

הצגה שנייה: "אי של שפיות"

לב סמדר, ירושלים

הקמה: 1928

אולמות: 1

מפעילה: רשת לב

בטרקלין החמים של קולנוע לב סמדר במושבה הגרמנית בירושלים מתנגנות שיחות באנגלית והאווירה חמימה וביתית. פרופ' יוחנן ווזנר, בן ה-78, עומד במבואה ולוגם משקה לפני הסרט. הפרופסור לעבודה סוציאלית ניהל בעבר הוסטל סמוך לעבריינים צעירים ומכיר את המקום "כבר 40 שנה", לדבריו. "אני עוד זוכר שהיינו רואים דברים בתא המקרין, דברים שלא מכובד לכתוב בעיתון".

נכון שהמבנה של הקולנוע השתנה - "פעם לא היה בית קפה, היה קיוסק פשוט", אומר ווזנר, אבל מוסיף שהשינוי הדרמטי ביותר הוא האוכלוסייה - "כיום היא אינטלקטואלית הרבה יותר". שנים רבות חי פרופ' ווזנר בתל אביב, וזוכר היטב גם את בתי הקולנוע שלה. "בתי הקולנוע שם היו המוניים יותר. ירושלים קוסמופוליטית, אבל בצורה שונה מתל אביב. ירושלים חיה כלפי פנים ותל אביב כלפי חוץ".

דודו בכר

עמי, מקרין ותיק שחזר לעבוד בסמדר לאחר שנים רבות, חונך כיום את יצחק מזרחי, סטודנט בן 27 מבצלאל. לעומת התלמדות בת שנה וחצי שאותה נדרש עמי לעבור כשהיה בן 16 בשנות ה-60, ההתלמדות של מזרחי נמשכת חמש משמרות בלבד. מדובר בעבודת סטודנטים מבוקשת ש"עוברת בין חברים", מספר מזרחי. "זה כיף להיות קרוב ולגעת בסרט. האפשרות לראות כל סרט כמה פעמים היא נחמדה. יש קסם לטכנולוגיה האנלוגית הישנה, אחרי שכל היום אני מבלה מול מחשבי העריכה". עמי רק נאנח: "הכל פשוט כיום, יש מחשב שדואג לתאורה וכל התפעול הרבה יותר קל. פעם היו תשעה אנשים על אולם, כיום מספיקים גם שלושה".

גם הפוליטיקה כבר לא מה שהיתה. "היה אז איגוד מקרינים עם הרבה פוליטיקה, ואת החדשים שלחו לבתי קולנוע מרוחקים", מספר עמי, שנשלח על ידי האיגוד להקרין בסמדר כי "בשנות ה-60 הדרך לכאן היתה ארוכה ועברה בין הכוונות של הלגיונרים הירדנים".

גם בימי השיא שלו היה סמדר אחד מבתי הקולנוע הקטנים בירושלים. "יש כאן 200 מושבים, ובבתי קולנוע גדולים כמו אוריון, למשל, היו 1,200 מושבים. בשבת לא היית מוצא מקום פנוי. הכל שונה היום, הטלוויזיה הרגה את הקולנוע".

אבל לא רק הטלוויזיה הרגה את הקולנוע. במקרה של קולנוע סמדר, גם סכסוך בין שתי יורשות כמעט הוביל למכירתו והריסתו. אלא שהעניין עורר מחאה ציבורית רחבה של תושבי השכונה, ששיאה היתה התארגנות תושבים לרכישת הקולנוע. לבסוף הצילה עיריית ירושלים את הבניין, כשהכריזה עליו כעל מבנה לשימור. כל שינוי במבנה אסור עד פרסום תוכנית המתאר של שכונת המושבה הגרמנית בירושלים, שצפויה בשנה הבאה. באחרונה יצא מכרז לרכישת המבנה, אך הרוכש יהיה חייב לשמר את המתחם ולהפעיל בו קולנוע.

הילה לב, 34, מנהלת הקולנוע, עמדה לעזוב את ירושלים כשקיבלה את ההצעה לנהל את סמדר. "הייתי אמורה להיות מנהלת שיווק ומכירות של בית ציוני אמריקה, הכל כבר היה ארוז ותכננתי את ההובלה לתל אביב", היא נזכרת. "אז קיבלתי הזמנה לראיון בקולנוע סמדר ונשארתי. המקום הזה הוא הדבר היחיד שיכול היה להשאיר אותי בירושלים".

מבחינה כלכלית, מרגיעה לב, "הקולנוע מצדיק את עצמו, אבל אנחנו לא נחים על זרי הדפנה. אני משקיעה גם כיום הרבה מהזמן באירועים מיוחדים, ומנסה לשלב תיאטרון וקולנוע". על בחירת הסרטים שמוקרנים היא אומרת כי "יש הרבה סרטים 'כבדים' ואנחנו מתלבטים לגביהם, אבל הירושלמים לא מפחדים מסרטים משמעותיים, סרטים שנשארים אתם".

לב לא מאמינה שהקולנוע ייסגר. "זה אי של שפיות בירושלים. עבור חילונים, זה מפלט ומקום משלהם בעיר. הקהל צמא לאירועים בסוף השבוע, כשהכל סגור. אין לעיר זכות קיום בלי לספק מפעלי תרבות".

גם ז'אן-מארק ללינג, 38, חושב שקולנוע סמדר הוא קודם כל מקום תרבותי. "הוא מזכיר לי את הסינמה בצרפת", אומר ללינג ושותה קפה ליד הבר. "בצרפת אין דיבורים באמצע הסרט, אין הפסקות וגם פופקורן - שהוא אחד המאכלים המרעישים ביותר".

לסמדר בא ללינג "באופן מופגן", כדי לשמור על הקולנוע. "הייתי חלק מתנועת התעוררות שפעלה נגד הסגירה. יש הרבה מאבקים אזרחיים בשכונה - גם נגד סגירת הבריכה למשל. האזרחים יכולים לנצח. יש חוויה תרבותית בלבוא לכאן. זו חלק מהוויה השכונתית, אתה פוגש את כל החברים בלי להתקשר לאף אחד. בירושלים יש עדיין חיי שכונה ויש מכולות קטנות שאתה נאמן להן, ויש מקום חשוב גם למוסדות תרבות קטנים".

הצגת חצות: הקניון הוא מופע החימום

סינמה סיטי, ראשל"צ

פתיחה: 2010

אולמות: 26

בעלים: לאון ומשה אדרי

"פס הייצור עובד ככה", מסביר טל בר-לב, המנהל התורן של הקולנוע. "קונים כרטיסים בקופות, עולים לרחבה מול המזנון ונכנסים לסרט". בר-לב, בוגר מינהל עסקים, מנהל אופרציה מורכבת הכוללת כ-60 עובדים במשמרת. "בכל יום יש כאן יותר מ-10,000 מבקרים, ובחגים יש 13-14 אלף מבקרים, עם הקרנות שמתחילות ב-10:00 בבוקר ומסתיימות ב-3:00 בלילה".

כדי למשוך קהל רב כל כך, סינמה סיטי קורץ לנוסעים בדרך משה דיין העמוסה באורות בוהקים ובפסלי ענק של דינוזאורים. גם בפנים, בקניון הגדול שמשמש כמופע חימום להקרנת הסרט, לא חסרות אטרקציות. לאון אדרי, מבעלי רשת סינמה סיטי, אומר כי "ב-1998 ירד ענף הקולנוע הישראלי מ-60 מיליון כרטיסים בשנה בשנות ה-60 ל-8 מיליון בלבד, ואולמות נסגרו. הבנתי שאם לא יהיה שינוי דרסטי, בתי הקולנוע ייעלמו. פניתי לכל מיני גורמים בשוק הקולנוע בישראל שאמרו לי שאני משוגע. ב-2000 החלטנו להקים בעצמנו את סינמה סיטי גלילות שהצליח. כך יכולתי להציע לגזית גלוב שותפות בסינמה סיטי ראשון לציון".

כיום בונה אדרי יחד עם אחיו משה, את סינמה סיטי ירושלים, שייפתח באפריל 2012. בנוסף ל-15 אולמות קולנוע, הוא יכלול את עיר התנ"ך, עם מוצגים חווייתיים שימחישו את תקופת התנ"ך, מוזיאון לקולנוע ישראלי ואולמות מסע בירושלים, שיציגו את נופי הבירה בתלת-ממד ופירוטכניקה. ב-2013 ייפתח מתחם דומה בחיפה, עם פארק שעשועים קטן בסגנון דיסני, ובהמשך ייפתח סניף בבאר שבע.

ואולם בינתיים סינמה סיטי ראשון לציון הוא הסניף הגדול והמפואר ברשת עם אולמות נושא: אולם אהבה (כיסאות זוגיים וציורים של קופידון על הקירות); אולם מיוחד לסרטי אימה; ואולם "עם רצפה שקופה שעליה מוקרנים אפקטים מהסרט", מתאר בר-לב. בין האולמות פזורים פסלים של דמויות מסרטים ויצירי דמיון, שאיתם מצטלמים רבים מהמבקרים.

ביום שבו הגענו הוקדש אחד האולמות לאירוע של חברה מסחרית, חלק מרחבת הכניסה נחסם ורצפת האורות הוארה בכחול, צבע החברה. כשהאירוע מסתיים, בר-לב מוסר כמה הנחיות במכשיר הקשר ובמהירות מוסרים המחסומים והרצפה חוזרת להאיר בשלל צבעים עזים.

את הדלפק בכניסה למתחם ה-VIP מאיישת נועה דיאמנט, 24. הדוד שלה הוא מפיק הקולנוע משה דיאמנט, אבל היא סטודנטית לריפוי בעיסוק, ללא שאיפות קולנועיות. על כרטיסי ה-VIP היא מספרת כי "זו חוויה נחמדה. אנשים משלמים 130 שקל ומקבלים ארוחת 'אכול כפי יכולתך' וכורסאות מפוארות. יש כאן הרבה אירועים כמו ימי הולדת ומסיבות רווקות". אבל דיאמנט לא רואה קולנוע בסינמה סיטי. "הסנדלר הולך יחף", היא מחייכת. "בן הזוג שלי גר בנתניה, ואנחנו רואים סרטים שם באזור. האמת היא שאני מעדיפה בתי קולנוע קטנים, בלי הרבה רעש".

אבי אלמועלם ונרקיס לובטין חוגגים את יום הולדתו של אבי בקומת ה-VIP. "הולכים לקולנוע ומקבלים חוויה עם ארוחת ערב ושתייה", אומרת נרקיס. "לפני הסינמה סיטי לא היינו יוצאים לקולנוע, וזה החזיר אותנו לראות סרטים. זה כיף שיש מרכז בילוי שלם ולא רק סרט".

אבל מי שחשב שמתחמים כמו סינמה סיטי הם המלה האחרונה בתחום וכי סופם המוחלט של בתי הקולנוע הפרטיים הוא רק שאלה של זמן - כנראה טועה. חובבי הקולנועים הקטנים יכולים לשאוב עידוד ממקור בלתי צפוי: "יש בהחלט ביקוש לקולנוע גם במרכז הערים, עבור מי שלא רוצה לנסוע הרבה", מפתיע אדרי באבחנה עסקית, "לכן אנחנו נקים מתחמים קטנים עם 4-5 אולמות בשם 'מיני סיטי' במרכזי ערים כמו תל אביב ונתניה", הוא מבטיח. "הייתי גם שמח מאוד לקנות את קולנוע סמדר אם זה רק היה אפשרי".

מילרוד מוטי


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#