זה הזמן לצאת מעבדות הריכוזיות - לחירות כלכלית - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זה הזמן לצאת מעבדות הריכוזיות - לחירות כלכלית

25תגובות

דווקא בחג הפסח יצאה קבוצה המכנה עצמה "פורום ראשי המשק" (מי מינה אותם? באיזה הליך בחירה?) בהכרזה הקובעת כי "אין ריכוזיות במשק", ולפיכך אנו יכולים להמשיך להיות עבדים למונופולים השולטים בנו.

אפשר היה לצפות מחבורה נכבדה כזו שתתמודד עם העובדות הרבות על קיום הריכוזיות ועם המחקר של בנק ישראל הקובע זאת, ולא תנסה לזרות חול בעיני הציבור על ידי הכרזות מטעם וללא גיבוי עובדתי. אך הציבור אינו טיפש ואי אפשר לשכנע אותו ב"כך אנו קובעים" וזהו זה.

דווקא בפסח - חג החירות, ראוי שנשאל מדוע יציאת מצרים, המסמלת את היציאה מעבדות לחירות, נהפכה לסמל כל כך מרכזי בתרבות היהודית עד שהיא מוזכרת כמעט בכל תפילה. מדוע החופש נעשה ערך עליון, מכונן, לעומת העבדות שנתפשה כתחתית שאליה מידרדר האדם שוויתר על החופש. עוד עלינו לשאול מדוע נהפכו החופש הכלכלי וזכויות הקניין למסד להגשמת החופש בכללותו.

על חיוניותו של החופש לשגשוג האנושי - לא רק הכלכלי, אלא אף החברתי והאנושי - ועל החשיבות המכרעת שיש לזכויות הקניין בהבטחת החופש הזה (כי ללא קניין האדם חשוב כמת), נוכל ללמוד רבות על ידי בחינה של ההתפתחויות בכלכלה העולמית ככלל ובכלכלת ישראל בפרט בעשורים האחרונים, ועל מה שקרה לפני כן.

בעשורים האחרונים אנו רואים התקדמות רבה לעבר כלכלת השוק במקומות שבהם היה נהוג משטר כלכלי ריכוזי מאוד, כמו בסין הקומוניסטית ובהודו הסוציאליסטית. כתוצאה מכך, כל הכלכלות הריכוזיות שירשו בעיות כלכליות וחברתיות קשות ביותר מהמשטר הריכוזי שהיה נהוג בהן, מתקדמות לקראת יתר פתיחות וחופש ולקראת הצלחה כלכלית וחברתית גדלה והולכת, לקראת חופש ממחסור ומעבדות, חופש בחירה גדל והולך בכל תחומי החיים, חופש יצירה ומימוש עצמי וחופש הקניין.

ובישראל? על אף השבירה החלקית של האוליגופול הבנקאי והתקדמות ניכרת בשחרור שוקי ההון - שנקראה "רפורמת בכר" - ועל אף ניסיונות אמיצים של בנימין נתניהו להפרטה ולקיצוץ בגודל המזיק של הממשלה, המשק הישראלי נשאר ריכוזי מאוד, חסר תחרות ומלא עיוותים. אלה פוגעים קשות ביעילות ובפריון שלו ומצמצמים באופן ניכר את חופש הבחירה של האזרחים, בייחוד בשכבות המוחלשות.

תפוקת העובד הישראלי המיומן היא רק כשני שלישים מזו של העובד האמריקאי, ומשכורתו דלה בהתאם. כל כך דלה שמאות אלפי משפחות מתקשות לסיים את החודש. משפחות אלה נמצאות בעבדות למציאות כלכלית קשה.

מדוע במשק שיש לו הון אנושי כל כך משובח רמת התפוקה והשכר כה נמוכה? דו"ח בנק ישראל מ-2010 קבע כי כחצי תריסר משפחות שולטות במחצית המניות הנסחרות בישראל וכי ריכוזיות כזו מהווה סכנה חמורה למשק במקרה של משבר. אבל הריכוזיות פוגעת קשות בתחרות גם לא בעתות משבר - ובאין תחרות אין תמריץ להתייעל. ללא התייעלות התפוקה של המשק תישאר נמוכה, וכך גם השכר.

באין תחרות, המונופולים שברשות הטייקונים יכולים להפקיע מחירים על כל מוצרי הצריכה ועל השירותים, ולגזול מכל משפחה בין 30% ל-50% מתקציבה הדל. רוב אזרחי ישראל, ובייחוד מעוטי ההכנסה, לחוצים לפיכך בצבת של תפוקה ושכר נמוכים מחד, ומחירים מופקעים מאידך. זו הסיבה לכך שכל כך הרבה ישראלים הם עניים או קרובים מאוד לעוני מתמשך.

הריכוזיות גם מצמצמת בצורה קיצונית את חופש הפעולה של אנשי עסקים שאמורים להתחרות עם קבוצות הריכוז הענקיות, מאחר שאלה משתמשות בכוחן הרב כדי למנוע כניסת מתחרים לשוק או כדי לסלק מתחרים קיימים. כך נמנעת מישראל החדשנות, היצירתיות והתחרותיות שעסקים קטנים מביאים למשק צומח.

כתוצאה מכל אלה, המבנה של הכלכלה הישראלית כיום הוא ריכוזי עוד יותר משהיה בעבר: לארבעה גופים בלבד יש כיום שליטה על יותר מ-40% מהנכסים במשק, אין בו את החופש החיוני כל כך ליצירה ולשגשוג ומתרבים בו סימני הניוון, אי-היעילות, הבזבוז, השחיתות והאלימות.

TheMarker

משטר ריכוזי וחונק - נידון לכישלון

מהלך ההפרטה, שנעשה ברובו בצורה מעוותת, לא הביא לביזור הנכסים והגברת התחרותיות כפי שהיה אמור לעשות. רוב הנכסים המופרטים נמכרו למספר קטן של גופים שבשליטת כמה משפחות שקנו את מרבית הנכסים באשראי שסופק להם ביד נדיבה על ידי האוליגרכיה של הביורוקרטיה הבנקאית, אשראי שחוסר היכולת של "קברניטי" - או "אשפי" - המשק להחזירו איים כמה פעמים על הבנקים בפשיטת רגל.

הריכוזיות הפיננסית והמונופולים מנעו חלוקה יעילה של המשאבים. כל האשראי שניתן למקורבים נמנע מאלפי עסקים קטנים, בייחוד בפריפריה, בנגב ובגליל. אלפי עסקים קטנים שהיו יכולים להיות המנוע לצמיחה רבתי של המשק בכלל, ושל הנגב והגליל בפרט, סובלים ממחנק אשראי שאינו מאפשר להם להתפתח, והרבה פעמים חונק אותם עד כדי פשיטת רגל. המשק הישראלי הידרדר עקב כל אלה ממשבר למשבר, עם פריון נמוך, רמת שכר נמוכה ואבטלה רחבה.

המשבר הכלכלי שבו מצויה ישראל תכופות אינו מחויב המציאות. על אף התנאים החיצוניים הקשים, הפיגור הכלכלי של המשק הישראלי הוא בפירוש פרי מעשינו ומחדלינו, תוצאה של המבנה הכלכלי המעוות שיצרנו ושאנו משמרים. לישראל הון אנושי מהמשובחים בעולם, הכלכלה הישראלית אינה מאפשרת ליזמים לפתח עסקים קטנים ובינוניים ואינה נותנת לצעיריה הזדמנויות עבודה נאותות ורמת שכר המתאימה לכישוריהם.

גרוע מכך, בישראל יש מאות אלפי מובטלים והרבה מהמועסקים אינם משתכרים אפילו את שכר המינימום ונזקקים להשלמת הכנסה. כפי שציינו כבר, העובדה שישראל סובלת מפריון נמוך לעובד אינה מאפשרת לה להגיע לתוצר גבוה שיאפשר לה לממן ממשאביה את הוצאות הביטחון שלה, ואין לה מספיק אמצעים להתמודד עם בעיותיה החברתיות ועם אתגרי הקיום האחרים הניצבים בפניה. השאלה היא למה, למה עם מוכשר כל כך יצר משק נכה, חברה מפולגת ופוליטיקה משחיתה?

בספרם של מילטון ורוז פרידמן, "החופש לבחור", אפשר למצוא תשובות להרבה מהשאלות המטרידות האלה. בספרם הם מוכיחים בדוגמאות מאלפות רבות שמשטר כלכלי ריכוזי החונק את חופש העשייה והיוזמה החיוניים לכלכלה משגשגת כאוויר לנשימה - נידון לכישלון. לצערנו, ישראל יכולה לשמש עבורם מקרה מבחן בולט.

זכר לציונות הסוציאליסטית

מאז ראשית שנות ה-20, ניסתה הציונות הסוציאליסטית (שלא היתה בלתה) לבנות כלכלה ריכוזית שכללה את הלאמת מרבית אמצעי הייצור, כולל אדמות, מים ומחצבים.

בעזרת שביתות אלימות הרסו אנשי השמאל את המפעלים התעשייתיים והחקלאות המצליחה שהקים המעמד הבינוני, הבורגנות השנואה. כך הם הרסו את הסיכוי לשגשוג כלכלי ולעלייה של יזמים ובעלי הון ואף גרמו פעמים רבות לירידתם מן הארץ אחרי שעסקיהם נהרסו. היישוב היהודי נהפך - לפי ממדי ההלאמה של הקרקע, המים ומה לא - למשק הריכוזי ביותר בעולם המערבי, והוא היה למשק מפגר כמו כל המשקים הריכוזיים.

אמצעים רבים בוזבזו על ניסיונות הנפל ליישם את תוכניות האוטופיה השמאלנית בקיבוצים ובמושבים, שפשטו רגל, כאמור, מדי עשור. מבין המושבות העצמאיות יצרה פתח תקוה לבדה כבר בשנות ה-20 תפוקה גדולה הרבה יותר מכל המשקים הקולקטיביים שנתמכו בכספים רבים על ידי ההסתדרות הציונות, והעסיקה הרבה יותר עובדים.

הסוכנות היהודית גם סיבסדה בהון רב את מפעלי העובדים, כמו סולל בונה, המשביר המרכזי ובנק הפועלים שניסו "להתחרות" - בעזרת הסובסידיות שקבלו והקשרים עם השלטון הציוני - בסקטור הפרטי ולהכשיל אותו. גם אלה, הקבוצים והמושבים, לקו בניהול כושל ובהפסדים מתמשכים שהחלישו את היישוב כלכלית ופוליטית.

כתוצאה מכך, נקלע המפעל הציוני כבר מראשיתו למשברים כלכליים חוזרים ונשנים. הכישלון הכלכלי של היישוב נתן לבריטים תירוץ להגביל את העלייה עקב האבטלה ששררה במשק - והוא היה גורם ראשון במעלה לחולשה המדינית של היישוב.

עם הקמת המדינה הולאם גם הסקטור הפרטי שעליו הגנו שלטונות המנדט. גם לאחר שהסוציאליזם פשט רגל, ועמו מפעלי ההסתדרות, המשק הישראלי נשאר אטטיסטי, כלומר משק הנשלט על ידי הממשלה, המנגנונים הביורוקרטיים שלה וכמה טייקונים.

הממשלה היא זו שאיפשרה את יצירת הריכוזיות הכלכלית-פוליטית ואת המונופולים הנשלטים על ידי אצולת הממון הישראלית. ללא הריכוזיות שיצרה השליטה של הממשלה ושל ההסתדרות במשק, וללא פשיטת הרגל של המפעלים והחברות שברשותן, הטייקונים לא היו יכולים לקנות חלקים כה נכבדים מהמשק במחירי מציאה ובהון שלא היה להם, אלא בעזרת הלוואות ללא ערבויות שהם קבלו מהבנקים המולאמים עקב הקשרים הפוליטיים שלהם.

הממשלה היא זו שהניחה להם ליצור את המונופולים והאוליגופולים שגוזלים מהצרכן הישראלי עד מחצית מהכנסתו. המונופולים הממשלתיים על המים, החשמל, החינוך והבריאות משתתפים גם הם בגזל הזה של הצרכנים, שברובם הם בני המעמדות נמוכי ההכנסה.

הפער בין הרטוריקה השוויונית למערכת ההעדפות המפלות שבעזרתן מתגמל השלטון הריכוזי את האליטות ואת בעלי בריתו בקרב בעלי ההון; הסתירה בין השאיפה, לכאורה, לצדק ולשמירת זכויות האזרח לכוחניות האלימה שבה מנכס השלטון את רכוש האזרח ואת חירותו לצרכיו, כל אלה רוקנו את שלטון הציונות מתוכן והפכו את הציונות ל"ציונות".

הפוליטיזציה של החיים השאירה אחריה אדמה חרוכה מבחינה מוסרית ותרבותית, או הצמיחה עשבים שוטים של תרבות מטעם וניהיליזם חתרני כנגדו. בכל מקום שבו ניסו להגשים את הסוציאליזם בעזרת שליטה ממשלתית בכלכלה - הכלכלה הוכפפה לפוליטיקה. המאבק על חלוקת "הטבות" ממשלתיות ליבה תמיד מחלוקות פוליטיות קשות בין קבוצות אינטרסנטים הנאבקות על חלוקת משאבים שאינם מספיקים אף פעם לרצות את כל בעלי האינטרסים והחזקות (חישבו על עובדי חברת החשמל, הנמלים, מקורות, הבנקים ועוד ועוד). המאבק הפוליטי הקצין עמדות וגרם לפלגנות ולהשחתה של הפוליטיקה ושל הכלכלה, ובייחוד של יחסי העבודה.

ההשלכות המדיניות והכלכליות-חברתיות של המדיניות הכושלת הזו היו קשות מאוד. המשק היישובי לא יכול היה להגשים את הפוטנציאל הכביר של ההון האנושי שלו, מאחר שנמנעו ממנו עיור ותיעוש מהירים, שהם תנאי לקליטת עלייה גדולה ולצבירת כוח כלכלי ופוליטי. שגשוג כלכלי היה יכול גם למתן את הסכסוך עם הערבים, ולא ללבותו על ידי מאבק על משאבים מצומצמים של קרקע ומים החיוניים כל כך בכלכלה אגרארית.

החולשה הכלכלית וחוסר המשאבים הגבילו מאוד את סיכוייו של היישוב להציל יהודים מכליה. הם גם פגעו קשה בהכנות לסכסוך האלים עם הערבים ומדינות ערב, שברור היה כי עומד לפרוץ. כתוצאה מחוסר המוכנות ומהיעדר משאבים יצא היישוב ממלחמת העצמאות בשן ועין וסבל אבידות כבדות מאוד - על אף נחיתותם המובהקת של הערבים. הרבה מהאבדות האלה היו מיותרות כי לא היה אפילו כסף להכשיר די חובשים.

עידן ריכוזיות הטייקונים

לאחר הקמת המדינה, כשכל עוצמת השלטון עמדה לרשות הפוליטיקאים, התגברו עוד יותר תהליכי ההשתלטות הריכוזית על הכלכלה. ההסתדרות השתלטה על המשק ובייחוד על שוק העבודה. הבנקים ושוקי ההון הולאמו להלכה זמן רב לפני שהולאמו למעשה. הסקטור הפרטי חוסל כגוף עצמאי ונשארו ממנו רק עושי דברו של השלטון ואוכלי לחם חסדו, אלה שהוקצב להם חלק בעוגת המשאבים שהולאמה ובשלל הפוליטי.

גם אחרי שהסוציאליזם בעולם התגלה כתקוות שווא וכסכנה לקיום חברה ומשק מתפקדים כהלכה, הוא המשיך להתקיים בישראל על ידי שליטת הממשלה, קרי הפוליטיקאים, במשק. שליטה זו הסתייעה בסיוע חוץ מאסיבי שהיה נתון כולו לשימוש הממשלה - היינו הפוליטיקאים. גם פשיטת הרגל של ההסתדרות והסקטורים הממשלתיים לא שיכנעו את הממסד לזנוח את הלאמת הכלכלה ואת הריכוזיות המשחיתה. כאמור, פשיטת הרגל של הריכוזיות הסוציאליסטית הביאה דווקא ליצירת הריכוזיות בידי הטייקונים - הסכנה המוחשית ביותר למשק ולשגשוגו.

ריכוז המשאבים בידי הממסד הפוליטי השחית את המפלגות, שאיבדו כל אידיאולוגיה ונהפכו לקואליציות לא יציבות של גופים אינטרסנטיים. הפוליטיקאים עודדו יצירת קבוצות אינטרס שאפשר לשחד כדי לזכות בתמיכתן הפוליטית בעזרת גזל של משלם המסים.

דריסת הרגל הגסה של השלטון העבירה את רגשות האחריות לזולת הטבועים בעם היהודי ל"ממשלה" ול"מדינה" שכשלו, כצפוי, באיתור הצרכים ובהתמודדות אפקטיבית עם הזקוקים לחסד. גרוע מכך, מדיניות הסעד חסרת הרסן יצרה שכבות מוחלשות שפיתחו תלות בשלטון ונהפכו לשבוייו. המציאות המורכבת שבה אנו חיים מחייבת אותנו ללמוד את עקרונות הכלכלה כדי להבין שהשאיפה - לעתים השאיפה התמימה - לפתור את כל בעיות החברה באמצעות רשות שלטונית, היא שאיפה אוטופית שאינה יכולה להתגשם במציאות.

הממשלה היא גוף פוליטי מסורבל וחסר יעילות מעצם נאמנותו לפוליטיקה. אין סיכוי שהיא תגשים ולו מעט מהתקוות האוטופיות שרבים תולים בה. אין גוף בעולם שיכול למלא את המשימות הרבות והמורכבות - והרבה פעמים סותרות - שהמדינה נוטלת כיום על עצמה. כתוצאה מכך המדינה נכשלת ברוב משימותיה ונוצר זלזול מסוכן ברשויות ובשלטון החוק.

חברה אינה יכולה להיות חברה מושלמת מפני שהיא יצירה של בני אדם, שאינם מושלמים. הניסיון להקים חברה מושלמת בעזרת כוח הכפייה של הממשלה הוא ניסיון שווא שיש לו תוצאות הרסניות, כצפוי ממשטר של כפייה - יהיו מטרותיו טובות ככל שיהיו. הדרך לגיהנום רצופה בכוונות טובות כאלה.

רק אמונה באדם, ברצון הטוב, בדחף היצירה, בשיתוף הפעולה ובאהבת החיים; רק הדבקות בחופש ובשאיפה להמשכיות התרבות היהודית המבוססת על צדק ואחריות הדדית; הם אלה שיערבו ליצירת חברה טובה יותר, גם אם לא מושלמת, לכולנו. היצירה, יהיה תוכנה אשר יהיה, תפרח רק אחרי שנשכיל להשתחרר ממערכת הכפייה הפוליטית החונקת את היזמות והיצירה בכל תחומי החיים. רק אחרי יציאת מצרים משלטון העריצות של הממשלה.

אם נשכיל ליצור משטר כלכלי חופשי ותחרותי, המעוגן בחופש הפרט והמעודד יצירתיות, נוכל להקים בישראל חברה משגשגת שתהיה גם חברה אחראית ברוח המסורת היהודית, חברה שיהיו לה גם האמצעים והרצון לדאוג לצורכי אלה שאינם מצליחים, מסיבות שונות, במשחק הכלכלי. חברה כזו, יצרנית ורודפת צדק, תהיה הגשמה ראויה לחזון הציוני ותתן ביטוי הולם למסורת היהודית המפוארת.

-

הכותב הוא מנהל המרכז הישראלי לקידום חברתי וכלכלי



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#