עסקת "מעריב": כך המשולש בנקאות-ריכוזיות-עיתונות פוגע בדמוקרטיה - חדשות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עסקת "מעריב": כך המשולש בנקאות-ריכוזיות-עיתונות פוגע בדמוקרטיה

איך תשפיע רכישה של עיתון על ידי פירמידה פיננסית על החלטות הפוליטיקאים והרגולטורים?

35תגובות

>> דווקא בחול המועד פסח, תקופה שבה נראה כי שני שלישים מהמשק נמצאים בחו"ל, התבשר השליש שנותר בישראל על עסקה יוצאת דופן: חברת דיסקונט השקעות, הזרוע המרכזית בפירמידה הפיננסית-עסקית של נוחי דנקנר, מבקשת לזרז את השלמת הרכישה של "מעריב" - ומקבלת אישור מבנק הפועלים למחוק את רוב החוב הבנקאי של העיתון.

איזה "מעריב"? מדובר כמובן באותו עיתון אשר בחודש האחרון קראנו ושמענו בכל כלי התקשורת כמה היתה חשובה הצלתו בידיו של דנקנר - למען מקומות העבודה, למען משפחות העובדים, ובעיקר למען יעד נשגב במיוחד: הדמוקרטיה הישראלית. הטענה: לולא דנקנר ונדיבותו, "מעריב" היה ודאי נסגר והדמוקרטיה הישראלית היתה סופגת מכה אנושה.

אלא שהמציאות הפוכה: "מעריב" לא היה בהכרח נסגר - כי היו מועמדים נוספים לרכישתו או לרכישת בית הדפוס שלו. בנק הפועלים לא היה חייב להעניק לפני שנתיים ל"מעריב" אשראי הזוי בהיקף של עשרות מיליוני שקלים, ואז למחוק את רובו. הרכישה של דנקנר את עיתון "מעריב" היא זו שפוגעת בדמוקרטיה.

פגיעה בדמוקרטיה? נתחיל עם ההתנהלות ה"דמוקרטית" שגילה בנק הפועלים במחיקת החוב לדנקנר, בעל הבית הטרי. בהודעה לבורסה מסבירה קבוצת מעריב שדיסקונט השקעות תרכוש את ההלוואה שהעמיד בנק הפועלים לעיתון תמורת 42 מיליון שקל, הלוואה שיתרתה היא 106 מיליון שקל. איפה ההפרש? ההפרש נעלם. נמחק. בנק הפועלים פשוט מוותר על רוב הלוואה, כ-60% מהסכום או 64 מיליון שקל.

זו כמובן לא הפעם הראשונה שבה בנק מוחק חוב לעסק שנקלע לקשיים, אך כאן הסיפור שונה. ההלוואה האחרונה ל"מעריב", זו שבפועל נמחקה השבוע, ניתנה לפני שנתיים בדיוק, כאשר כל המידע על מצבו של "מעריב" היה חשוף וידוע. שום הרעה נוספת לא נרשמה מאז החליטו יו"ר בנק הפועלים באותם ימים, דני דנקנר, ומנהל החטיבה העסקית דאז, ציון קינן, לתת את ההלוואה הזאת לעיתון. כבר אז היה "מעריב" עסק שהפסיד חמש שנים ברציפות, עם תזרים שלילי, הפסד תפעולי כבד, הפסד תזרימי מתמשך וחוב גדול. זהו מצבו גם כיום.

לפני ששואלים מדוע החליט בנק הפועלים לוותר על הלוואה של 64 מיליון שקל, ראוי לשאול שאלה אחרת: מדוע הוא נתן אותה מראש? אפשר להעלות על הדעת כמה אפשרויות, אך הבנק לא יגיב עליהן. הוא יסביר שמדובר בסודיות בנקאית, דברים פרטיים שהם בין הבנק ללקוח. אבל דבר אחד ידוע: קינן ודני דנקנר היו מקורבים לעופר נמרודי, אז בעל השליטה ב"מעריב", והם לא רצו לראות אותו נופל.

בישראל, איש לא יסבול מקרבה למוציא לאור של עיתון, ובוודאי שאינו סובל ממערכת יחסים שבה הוא בעל מאה שיחליט אם לחלץ או לא לחלץ את העיתון ואת בעליו. גם בן דודו של דני, נוחי דנקנר, לא רצה לראות את "מעריב" נסגר. נמרודי היה אז ועדיין כיום ידיד, ולאחרונה נהפכו השניים שותפים בעסקי חיפושי הגז והנפט. בנובמבר האחרון גייסה חברת האנרגיה של הכשרת הישוב ונוחי דנקנר הון בבורסה בהיקף של יותר מ-100 מיליון שקל לפי שווי של יותר מ-900 מיליון שקל עבור עסק שכל נכסיו הם רישיון לחיפוש גז. דמוקרטיה בנקאית אין כאן: בעוד שכל אזרח או עסק קטן עד בינוני רואה מולו בנקים קשוחים, הרי שכאשר מגיעים הדברים לטייקונים, למקורבים ולבעלי השפעה - פתאום יש אפשרויות לדבר, לקבל סיוע ולמחוק חובות.

נוחי דנקנר, יש להדגיש, לא קיבל עסקה אחרת ממה שסוכם כמה חודשים קודם בין הבנק לבין איש העסקים זקי רכיב, שהחזיק בשליטה ב"מעריב" לפניו: דנקנר נכנס למעשה לנעלי רכיב. אלא שרכיב עצמו, לאחר שנכנס לניהול העיתון וגילה עד כמה מצבו קשה, איים שלא לעמוד בהסדר וביקש לשנות אותו. ההרפתקה של רכיב בעיתון עלתה לו סכומים שעשויים להגיע לעשרות מיליוני שקלים - לא תשלום נמוך עבור הזכייה בתואר של "בעל השליטה" בעיתון למשך חודשים בודדים. עבור שלושת בעלי השליטה האחרונים בעיתון - רכיב, נמרודי והאוליגרך הרוסי ולדימיר גוסינסקי - התגלה עיתון "מעריב" בעשור האחרון כמפלצת שבולעת טייקונים ומקיאה אותם לאחר מכן.

אז מדוע דנקנר, איש עסקים השולט על עשרות חברות, מאות אלפי עובדים וכספים של הציבור והיקף מאזן של כ-140 מיליארד שקל, קונה את העיתון הזה? דנקנר התחייב לשלם כ-40 מיליון דולר עבור רכישת השליטה בעיתון (59%), אבל זהו עשוי להיות רק תשלום ראשון כי "מעריב" דורש הזרמה חיצונית קבועה. ב-2010 הפסיד "מעריב" כ-100 מיליון שקל בשנה, ועוד יידרשו לו הזרמות משמעותית עד שישוקם. כיצד משקמים עסק שמפסיד 100 מיליון שקל בשנה בענף העיתונות המודפסת, שנמצא כולו בנסיגה? זו שאלה קשה ששום מנהל אינו יודע את התשובה עליה, למעט אולי איש עסקים ששולט על פירמידה של חברות ציבוריות שלהן יש תקציבי פרסום גדולים במיוחד, אותם הוא יכול להזרים לעיתון.

מוטי קמחי

העמדות ה"דמוקרטיות" החדשות של "מעריב"

דמוקרטיה של דעות גם אינה עולה מקריאה של דפי העיתון בימים האחרונים. עוד בטרם עבר לשליטה מעשית של דנקנר, כבר בולט "מעריב" בסדרה של כתבות המסבירות לציבור שאין בעיית ריכוזיות במשק, נושא שמאוד קרוב ללבו של דנקנר.

עבור דנקנר אין עניין או נושא חשוב יותר מוועדת הריכוזיות. הוועדה לבחינת התחרויות במשק, אותה מינה ראש הממשלה, דנה בימים אלה בשני נושאים מרכזיים. הראשון הוא השפעתן על המשק של חברות פירמידה מסוגן של אי.די.בי והדרך לטפל בה. השני הוא סוגיית הצורך בהפרדה בין נכסים ריאליים לחברות פיננסיות, למשל הפרדה של כלל ביטוח מקבוצת אי.די.בי. הדיונים של הוועדה והמסקנות שלה ישפיעו ישירות על דנקנר ועל מעמדו בין הטייקונים בישראל.

ומה בוחר "מעריב" לכתוב? ביום רביעי השבוע יכלו קוראי "מעריב" לקרוא בשער של המוסף הכלכלי את משנתו של יו"ר בנק הפועלים, יאיר סרוסי, עוד מקורב של דנקנר, כפי שנמסרה לאחרונה לחברי ועדת הריכוזיות. השורה התחתונה לא מפתיעה: אין שום בעיית ריכוזיות. "אני מזהה עלייה ניכרת בתחרות במערכת הבנקאות", אומר יו"ר הפועלים. וגם: "את רמת הריכוזיות חייבים לבחון ברמה הענפית ולא ברמה של חברות אחזקה". במלים אחרות: אין בעיה, ובוודאי שלא ראוי לדבר על חברת אחזקה בודדת, למשל אי.ד.בי.

"מעריב" לא המתין למחיקת החוב כדי לשקף את דעותיהם של בכירי המגזר העסקי בעניין הריכוזיות. לפני שבועיים פירסם העיתון ראיון פרידה עם אלי כהן, מנכ"ל אי.די.בי עוד מימי בעלי השליטה הקודמים, משפחת רקנאטי. בראיון מסביר כהן שאחד התחומים בהם התמחה לאורך השנים היה שמירה על מערכת הקשרים עם בנק הפועלים, אבל גם בנושא שכר המנהלים יש לו עמדה. לשאלה אם חברות פירמידה גורמות לשכר הבכירים לעלות, עונה כהן: "אני מכיר את הטענה הזאת והיא לא נכונה, לפחות לגבי אי.די.בי. התערבות של המחוקק בנושא תהיה טעות". זו עוד דוגמה למבחר ה"דמוקרטי" של מגוון הדעות הכלכליות ש"מעריב" בוחר להציג בימים אלה.

אין סיבה לחשוב שזהו סוף פסוק. איש במדינה אינו חושב שדנקנר קנה את "מעריב" רק לצורך פילנתרופיה חברתית, ולכולם ברור שהוא ישתמש בעיתון כדי להציג את ראיית עולמו. רבים חושבים שזו גם זכותו, למרות העובדה שאת העיתון המפסיד של דנקנר רוכשת חברה ציבורית שרוב בעלי מניותיה הם פנסיונרים וחוסכים מקרב הציבור. אלא שראיית העולם של איש עסקים העומד בראש פירמידה של חברות הפועלות בשווקים מקומיים ובלתי תחרותיים, שגורלן הכלכלי תלוי בהחלטות של פקידים ורגולטורים, הפוכה מראיית העולם של הציבור ושל הצרכנים.

הוא, דנקנר, מעוניין לשמור על הריכוזיות הנוכחית ועל בסיסי הכוח הכלכלי שלו - ואילו הציבור מעוניין בתחרותיות, בהזדמנויות ליזמות ותעסוקה, בשווקים חופשיים, וכן במחירים זולים יותר. כעת, כשיש לו עיתון, הפיתוי של דנקנר להפעיל לחצים תקשורתיים על פוליטיקאים, על אנשי עסקים המתחרים בו, על כלי תקשורת אחרים ועל הרגולטורים יהיה גדול מאוד. וזה, יחד עם החשש המובן של כל איש עסקים שפוי מלהתעמת עם אדם שחולש גם על עסקים ענקיים וגם על עיתון - פוגע בדמוקרטיה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#