אנחנו משפחה מטורפת; אז מה? - חדשות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אנחנו משפחה מטורפת; אז מה?

5תגובות

אחר צהריים של שבת הוא סכנת נפשות במשפחת ברזל. עמרי ואני על אדי הדלק האחרונים, לאחר שהשכמנו למשחק הליגה של הכדורגלן הקטן; עלמה ועינת על קוצים לאחר שעוד שבת הושחתה ללא מעש. בעבר מילטתי את עצמי דרך קבע למערכת העיתון, אבל באחרונה נכנעתי לתחנוניה של עינת והפחתתי את מינון "הבריחות" שלי. וכך, רצוץ משבוע מטורף ומבועת משבוע לא פחות משוגע שממתין בפתח, נגזר עלי לאכול במוצאי שבת את מה שבישלתי.

את מוצאי השבת האחרונה בחרה עינת להקדיש למשחק קופסה משפחתי. קצינת הבידור של משפחת ברזל, ג'ולי מקוי הפרטית שלנו, רכשה חפיסת קלפים למשחק רביעיות. ולא אחד מובנה וברור, אלא כזה שאנחנו צריכים להמציא. ניסיתי להסביר לה שגם עם אלה שהינדסו חברות המשחקים אנחנו מצליחים להתקוטט, אז ממשחק שאנחנו מעצבים בעצמנו צפויה לנו קטסטרופה אמיתית. לא עזר. פרץ היצירתיות של רעייתי גבר על קול ההיגיון.

מהשעה הראשונה של הכנת המשחק חמקתי. הסברתי שאני מחויב לכתוב טור פרשנות למדור הספורט על המשחק המרתק והחד פעמי בין מכבי חיפה להפועל עכו. עמרי החרה החזיק אחרי וטען שככדורגלן עליו לצרוך עוד ועוד מהחומר הלימודי הזה. עלמה ועינת לקחו על עצמן את המשימה. השתיים החליטו להביא לעולם משחק רביעיות חדש: המשפחה. בחריצות ששמורה רק לנמלים התיישבו השתיים להגות, לנסח ולעצב משהו כמו 60 כרטיסי משחק. לקראת סיום, כשהיה ברור שהעסק בורח להן מבין הידיים, עמרי ואני הצטרפנו למשימה.

במבט לאחור, נדמה לי שהבחירה של עינת במשחק האמור אינה מקרית. למעשה, היתה זאת דרך מחוכמת וכואבת להראות לי עד כמה המצב קשה. עינת מלינה כבר שנים שאנחנו משפחה בהפרעה. כל אחד והטיק שלו. ברור שחצי התרעלה הארסיים ביותר מופנים לעברי. כראש השבט, כמבוגר מבין הארבעה, היא ציפתה ממני להרבה יותר. למצוא, למשל, תחביב משפחתי, לארגן טיולים על בסיס קבוע, ללכת לטיפול, לשנות את אורחותיי, להיות הכל מלבד שלומי ברזל. ואני, פרד עיקש שכמותי, סירבתי. לכן, לפי הניתוח המלומד שלה, הוחמר המצב.

אי אפשר לומר על עינת שהיא הרימה ידיים מוקדם מדי. כאחד משפני הניסוי האהובים עליה, אני חייב לציין שניסתה עלי שיטות מגוונות, חלקן רחוקות מלהיות חוקיות או אנושיות, כדי להחזיר אותי למוטב ולתקן את השריטה המשפחתית. היו שם לשון חלקלקות והבטחות לשחר של יום חדש, היו ריבים מטורפים, היא שידלה את הילדים להשמיע באוזני משפטים שברור היה מי עומד מאחוריהם, ורגע לפני שאמרה נואש שיסתה בי את העירקית. על הכל סלחתי, שכן המטרה מקדשת (כמעט) את כל האמצעים. הכמעט נולד בשבת האחרונה.

הפעם היא הלכה על משחק. לכאורה תמים, נעדר כל מסר או כוונת זדון, אבל בפועל הסתתר מאחוריו היגיון בריא. לפעמים אין לך ברירה אלא להעריך את היריב על מידת התחכום שלו. אשתי האהובה הניחה כי למשמע הקטגוריות השונות בראש הקלפים, למקרא התכנים שנוצקו לכל כרטיסייה ולמראה האופן שבו מתנהל המשחק, יישבר החמור, יחזור בו מדרכיו הנלוזות וייהפך לאיש משפחה למופת. למעשה, לא מדובר כאן במשחק, אלא בתהליך התערבות פסיכולוגי. משפחת ברזל שמה את כל הקלפים על השולחן.

היו מחזות קשים, אני מודה. וגם לאוזניים לא היה קל. קחו, למשל, את הקטגוריה "משפטים שאבא אומר". הנה ארבעת המשפטים שכנופיית ע' - עינת, עלמה, עמרי - ייחסה לי: אתן לך עונש אם לא תעשה... אני מספיק ברור?!... את/ה בוכה כמו תינוק... מספיק עם ההצגות. בקטגוריה המקבילה, אצל עינת, הופיעו משפטים כמו: את רוצה חיבוק חמודה... אני סומכת עליכם שתתגברו על זה, ועוד המצאות שרק הנייר, זה של הכרטיסייה, סובל. מצד שני, איזו זכות יש לי להלין אם הפקרתי את התהליך כולו בידיים עוינות. הכתב של עלמה, הידיים ידי עינת.

הסיפור חזר על עצמו בכל קטגוריה. באוכל שאבא אוהב הופיעו מזונות דמוניים כמו שווארמה, פיצה ומלאווח, ואילו אצל אמא כיכבו סלט, ברוקולי ודגנים. התחביבים שלי, כך למדתי מהכרטיסייה, כוללים שינה, בעוד שהגברת עינת תייגה עצמה כמכורה לתיאטרון. אלה רק נסיבות החיים התובעניות שמונעות ממנה לצפות בהצגה החדשה והמצוינת של חנה רובינא. מצטער עינת, הגברת הראשונה של התיאטרון מתה מזמן. מעניין איך חובבת תיאטרון שכמותך תקבל את הבשורה הקשה.

אני יודע מה נכון ולא נכון, הפחד הגדול שלי הוא ממשפט ההיסטוריה ומהנטייה של ארכיאולוגים לחטט בדברים של אחרים. אם בעוד 500 שנה, למשל, ימצא איזה אינדיאנה ג'ונס את חפיסת הקלפים האמורה, הוא עלול לנסח כמה קביעות לא מחמיאות: הבבון ששלט במשפחה הפטריארכלית דיכא כל ניסיון להידברות. כשהאם ניסתה להגן על צאצאיה והציעה להם חיבוק אוהב או ביקור בתיאטרון, הרעים הזכר הדומיננטי: מספיק עם ההצגות, את/ה בוכה כמו תינוק, אם לא תעשה מה שאומר אתן לך עונש. אני מספיק ברור?! הם עוד יאשימו אותי שרצחתי את רובינא, רק כי אשתי אהבה לראות אותה.

הטקסט בקלפים הוא עניין אחד, האופן שבו התנהל המשחק הוא דבר אחר. ושניהם, כמה טרגי, מלמדים על אותה מגמה. עמרי מציץ לקלפים של עלמה, היא מסרבת לקחת קלף מהקופסה, אני פוזל למשחק בין בני יהודה למכבי תל אביב ועינת נובחת בטלפון על אמא שלה, שלא מצליחה להדפיס את הקופון שיאפשר לאשתי לברוח מהבית לטובת ערב לימוד הכנת קוקטיילים. אין ספק שמשקה טוב, ובעיקר חזק, עשוי להשכיח את ערב הבלהות הזה.

ההתנהלות האמורה שופכת מים קרים במיוחד על הכתוביות בכרטיסיית ההנחיה, שמתיימרת להסביר להדיוטות איך מתנהל המשחק. המטרה, כתוב בפסקת הפתיחה, היא להתרווח, ליהנות זה מחברתו של האחר ולסדר לעצמנו כמה רגעים של אושר. אפשרות מעניינת. שכמובן מטורפדת עוד לפני תום הסיבוב הראשון מאחר שאף בן אנוש, למעט אולי סטיבן הוקינג, אינו מסוגל להבין את הוראות משחקי הקופסה. משפחות שפויות ימצאו את עמק השווה, בעוד אצלנו נהפכת הפרשנות האישית להזמנה לדו קרב. וכל זה כשברקע מתעקשת שדרית בגלגלצ כי זהו "סוף שבוע רגוע". אצל אמא שלך, חוצפנית.

בלילה, כשעינת רקחה קוקטיילים, ניסיתי לדרג לעצמי על פי סדר מסוים את המשפחות הבאות. נדמה לי שהמפתח היה מידת הטירוף. משפחת סימפסון, משפחת אדמס, משפחת בנדי, משפחת ג'פרסון, משפחת בנקר ומשפחת ברזל. רגע לפני שאמרתי נואש, בואכה שיחת טלפון לעינת שבה אני מבקש שתיקח אותי לטיפול, נזכרתי שלכולן יש מכנה משותף. אלה משפחות שמחות, יצריות, נורמליות ושפויות יותר מכל מי שמתכחש לאמת או מתנשא מעליהן. את הסריה שיש לי, את הרביעייה הזאת, לא הייתי מחליף באף אחת אחרת.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#