כשהתאגיד המצוי מתנהג כמו פסיכופט - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

כשהתאגיד המצוי מתנהג כמו פסיכופט

תגובות

הלילה חלמתי פתאום על קולונל קרגיל. הקולונל הנודע היה אחת מדמויות המופת שהגה, או הזה, מוחו הקודח של ג'וזף הלר כשכתב את מלכוד 22. הנה תרגום חופשי של תקציר הווייתו של הקולונל:

"קולונל קרגיל היה איש שיווק כה נורא, עד ששירותיו היו דרושים במיוחד עבור חברות שהיו להוטות לרשום הפסדים לצורכי מס. מחירו היה גבוה במיוחד, מכיוון שלעתים תכופות הכישלון לא בא בקלות. קרגיל נאלץ להתחיל בצמרת, ולעשות את דרכו לתחתית הארגון, ועם חברים שששים לעזור בוושינגטון - להפסיד כסף לא תמיד היה עניין פשוט. זה לקח חודשים ארוכים של עבודה קשה ותכנון לקוי; למקם את האדם הלא נכון במקום הלא נכון, לדאוג לחוסר ארגון וניהול, לחוסר תשומת לב, ולנצל את כל נקודות התורפה של הארגון. ובדיוק כשחשב שהצליח, היה הממשל נחלץ לעזרתו ומעניק לו שדה נפט או יער ומשבש את תוכניותיו. אבל גם עם מגבלות כבדות כאלה, תמיד אפשר היה לסמוך על קולונל קרגיל שיחריב גם את התאגיד המצליח ביותר. הוא היה כישרון עצמאי שלא חייב היה את חוסר הצלחתו לאיש".

חלמתי על האל"ם לאחר שצפיתי בשני סרטים דוקומנטריים. הראשון היה "Inside Job" המצוין מהשנה שעברה, שמספר את סיפורו הצפוי והעגום של המשבר הכלכלי הגדול של 2008. הסרט מתגולל לעיני הצופה כמו טרגדיה יוונית שסופה ידוע מראש. הוא מספר את סיפורה של חונטה, גילדה, מפלגה, משפחה; יותר במובן של משפחת פשע מאורגן מאשר משפחה שמתכנסת לכבוד ליל הסדר.

מדובר בפמיליה של העולם הפיננסי של ארה"ב. מנהיגיהם של גולדמן סאקס, האחים ליהמן, סיטי, AIG, וגם של הרשויות הפיננסיות האמריקאיות - הבנק הפדרלי, רשות ניירות ערך וכן הלאה. כולם שימנו זה את זה במחול רצחני של דלתות מסתובבות ושל מיליארדי דולרים, שאותם שילמו לבסוף משלמי המסים בכל העולם, בעוד שהנק פולסון, אלן גרינספן, ריצ'רד פולד ומאות ברונים שודדים אחרים לקחו את מאות מיליוני הדולרים שלהם, פירות באושים של חזירות קצרת טווח, ופרשו לבדידות המזהרת של היאכטות והמטוסים הפרטיים שלהם. כדאי מאוד לראות את פרצופיהם המכורכמים במהלך העדויות שהם נאלצו להעניק לוועדות החקירה למיניהן. תמונה אכן שווה לעתים 1,000 שקרים. גם אמרתו המפורסמת של מילטון פרידמן, שדיברה על "סוציאליזם לעשירים ושוק חופשי לכל השאר", נראית פתאום כמו דברי אלוהים חיים. סרט מומלץ אך מעציב עד מאוד.

הסרט השני, The Corporation, הוא בציר מוקדם יותר: שנת ייצורו היא 2003, הרבה לפני המיתון הגדול. מכיוון שעורכי הדין התאגידיים של ארה"ב הצליחו כבר מזמן להגדיר את התאגיד כאדם (כדי לשמור על "זכויותיו"), בסרט המצוין והבעייתי הזה מנסים יוצריו לנתח ולאבחן פסיכולוגית את התנהגותו, ודרך כך את אישיותו, של התאגיד הקפיטליסטי המצוי.

התוצאה חד משמעית ומפחידה. התנהלותו הנפוצה של התאגיד המצוי מקבילה לחלוטין לזו של פסיכופת. רשימת התסמינים הגיונית ומוכרת: חוסר יכולת לציית לחוקים ולנורמות חברתיות, שקרים והטעיות בלתי פוסקות, אימפולסיביות ואגרסיביות, חוסר אחריות וחוסר אכפתיות לביטחונם של אחרים ואי יכולת לחוש חרטה או אמפתיה לגורלו של הזולת - בין אם הוא עובד, שותף, ספק או חבר. מי אמר אנרון, וורלדקום, גולדמן או ליהמן?

כמי שמכיר לא רע את ארה"ב התאגידית לא מעט שנים, אני יכול להעיד שיש היגיון בסיפוריהם של שני הסרטים. מצד אחד, החיים בתאגיד אמריקאי הם נוחים. בהנחה שמדובר בחברה גדולה, התוצאה הישירה היא חיים בבועה, שבה אתם מוגנים מחלקים רבים של המציאות הלא פשוטה של השוק התחרותי שבחוץ. מצד שני, העובדים בתאגיד רואים וחווים את הטופולוגיה שלו רק לעתים רחוקות, וחלקם הגדול לא נחשפים כלל למה שהתאגיד מציע ללקוחותיו החיצוניים. התוצאה הבלתי נמנעת היא פוליטיקה: תרבות פנים ארגונית שבה כל אחד מגן על חלקתו ומנסה להצדיק את קיומו התאגידי.

השלב האבולוציוני הבא בשרשרת הלוגית הזו מניב שורה של טיפוסים כמו קולונל קרגיל מהפסקה הראשונה. אליו מיתוסף החבר פיטר, פיטר פרינסיפל, ההוא מהעיקרון הפיטרי שהצליח לשרוד כבר 20 שנה בחברה, ולכן קודם מעל ומעבר ליכולותיו או לכישרונותיו. אחיו הצעיר של פיטר הוא צ'ונסי, צ'ונסי גרדנר, אותו רפה שכל מהספר "להיות שם", שאיש לא בטוח אם הוא דביל מוחלט או שמא מתחבא ניצוץ של גאונות מאחורי הערותיו הסתומות. מאחוריהם מסתדרים בשלשות חיילי התאגיד שמאמינים שמקיאווליזם הוא סוג של מחמאה, ושבתחבולות ושקרים תעשה לך לוחמה בשטח בנוי (המשרד), ואלה מלווים במנהלים הנרקיסיסטים שמתודלקים בצורך שאי אפשר לספק בהערצה עיוורת.

בקיצור, רק תוסיפו לזה את שרה, והרי לכם ממשלת ישראל הנוכחית. כל זה הוא תוצאה הגיונית לחלוטין של אותו מנדט שמציב את הרווחיות בראש סדר העדיפויות של התאגיד, ובכך בעצם יוצר פרצה שקוראת כל יום וכל שעה לגנב, או סתם ללוחם המצוי נגד הרגולציה.

דווקא בחוויה שלי ההשוואה בין אדם לתאגיד אינה מדויקת. אדם ממוצע ונורמלי חושב על עתידו, על העתיד של ילדיו, משפחתו, חבריו ומולדתו. מרחב המופע של התאגיד מצומצם בהרבה. הוא מתמקד בדרך כלל בארוחת הצהריים הקרובה. נודלס או סושי היום?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#