"שבאוצר יעבדו 26 שעות ברצף; העוזרת שלי מרוויחה יותר ממני לשעה"
 - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"שבאוצר יעבדו 26 שעות ברצף; העוזרת שלי מרוויחה יותר ממני לשעה"


החוליה החלשה והמקופחת ביותר בציבור הרופאים, המתמחים, מחזיקים על גבם את המחלקות כשהרופאים הבכירים עוזבים לקליניקה הפרטית

45תגובות

>> הם צעירים, הורים לילדים קטנים ועייפים מאוד מאוד. המתמחים הם ללא ספק החוליה החלשה והקבוצה המקופחת ביותר מבין הרופאים: כאשר בתי החולים מתרוקנים מהרופאים הבכירים בשעות אחר הצהריים, הם אלה שנשארים כדי להחזיק על גבם את המחלקות ולתת מענה לחולים.


המתמחים מקופחים גם בשכר: שכר הבסיס שלהם הוא 5,300 שקל בחודש בלבד, ורק התורנויות שנמשכות 26 שעות ברציפות מאפשרות להם לגמור את החודש. 


ככל שהתמעט מספר הרופאים במערכת ועומס העבודה גבר, עלה מספר התורנויות שנדרש כל מתמחה לבצע. מרבית המתמחים מבצעים יותר מתורנות אחת בשבוע. בפריפריה המצב חמור במיוחד: המחסור ברופאים מומחים גורם למתמחים לבצע יותר מעשר תורנויות בחודש, וחלקם מגיעים אפילו ל–13 ו–14 תורנויות - כלומר מבלים את חייהם בעבודה ובשינה לאורך שנים.


מעבר לפגיעה באיכות החיים של המתמחים, ריבוי התורנויות הוא סכנה אמיתית. לפי אחד המחקרים, מתמחים לאחר תורנות מעורבים בפי 20 יותר תאונות דרכים מאשר נהגים רגילים. לא קשה לדמיין מה העייפות עושה לטיפול הרפואי שהם מסוגלים להעניק לחולים בתורנות השביעית והשמינית בחודש, בשעות הקטנות של הלילה.


במשא ומתן הנוכחי יש קונסנזוס כי חשוב לטפל בבעיה, ויש גם הסכמה על הדרך. האוצר הציע מעבר לתגמול גבוה בהרבה למתמחים שמבצעים תורנויות רבות, וגם הרופאים הביעו הסכמה לחייב רופאים מומחים להשתתף בסבב התורנויות תמורת שכר מוגדל. כך המתמחים יבצעו פחות תורנויות, המומחים יגדילו את שכרם, והחולים ירוויחו מתמחים פחות עייפים ורופאים מומחים בנוכחות מוגברת בבתי החולים.

 

ד"ר שלומי ברטלר וד"ר טלי ברטלר


גיל: 35 ‏(שניהם‏)

מגורים: יסוד המעלה

מצב משפחתי: נשואים ‏+ 2

מקצוע רפואי: שלומי מתמחה שנה שנייה ברפואת אף אוזן גרון בבית החולים רבקה זיו שבצפת, טלי מתמחה שנה שלישית בפסיכיאטריה ילדים ונוער בזיו

 

"העלאת השכר צריכה להיות דיפרנציאלית"


ארצי דרור

>> לפני כשבוע השתתפו בני הזוג שלומי וטלי ברטלר בחתונה של חברים, שבה נכחה גם הגננת של הבת הקטנה של הזוג, בת השנה וחצי. האירוע המשמח הזה היה מעט עצוב לבני הזוג: הבת הקטנה שלהם העדיפה במשך החתונה לשהות על ידיה של הגננת, ולא אצל ההורים. "אני שמח שהיא אוהבת את הגננת וקרובה אליה, וגם הגננת אוהבת אותה, אבל זה צבט לי בלב", אומר שלומי. "דיברנו על זה, והסכמנו שזה בטח הושפע מכך שאנחנו לא רואים את הילדות מספיק בגלל העבודה".


בדרך כלל, כשאחד מבני הזוג הוא מתמחה, בן הזוג השני לוקח על עצמו את הטיפול בילדים. אבל אצל הברטלרים, שניהם שרויים בתוך הטירוף היומיומי. "כל חודש אנחנו יושבים עם היומנים ועושים מערך לוגיסטי כדי שיהיה אפשר לעבור את החודש בשפיות", אומרת טלי. "יש תחושת תסכול גדולה מאוד. החודש, למשל, אין סוף שבוע שבו אנחנו נמצאים יחד בבית. אני צריכה לעבור מבחנים תוך כדי ההתמחות, ונאלצת לפעמים לקום בארבע בבוקר, לפני המשמרת, כדי להספיק לקרוא משהו".


טלי ראתה את העומס שמוטל על הרופאים כבר בנעוריה: אביה הוא כירורג בכיר, וכילדה היא אינה זוכרת אותו בבית. כיום הבת שלה חווה את אותן התחושות, מספרת טלי. "היא קמה בכל בוקר ושואלת מיד: 'מי תורן היום?'"


שלומי מספר כי לא רק העובדה שהם נאלצים לעשות כל כך הרבה משמרות מכבידה עליהם, אלא גם העומס בזמן התורנות עצמה. "אני לא יושב לרגע", הוא מספר, "וזה מחמיר והולך. התפישה היא שזיו זה בית חולים קטן בפריפריה, אבל במציאות כל הצפון מתנקז אלינו. בכל רבעון אנחנו רואים גידול בנפח הפניות, אבל אין תקנים נוספים".


שלומי זועם על משרד האוצר, שלדעתו זורה חול בעיניים ומפיץ מספרים לא נכונים. "שמעתי מישהו מהאוצר אומר שאנחנו מרוויחים 19–20 אלף שקל", הוא מספר. "אז קודם כל זה ברוטו. שנית, שכר הבסיס שלי הוא 3,500 שקל, ומזה נגזרת הפנסיה שלי. שאר המשכורת זה התורנויות, ושם אני מתבייש להגיד מה השכר לשעה. זה ביזיון. יש לי חבר שעובד בנמל חיפה, והייתי מוכן להתחלף אתו בתלוש בכל רגע".


השביתה הנוכחית, מאמינה טלי, עשויה לשפר את מצבם. "אני רואה התעניינות רבה במצב המתמחים. מגיע גם לבכירים לחיות חיים נוחים ולהגדיל את שכרם". שלומי סבור כי הדרישה להגדלת השכר צריכה להיות דיפרנציאלית: "המתמחים צריכים להרוויח יותר. אין לנו מידע מה בדיוק קורה בישיבות עם האוצר, אני רק יודע שהמצב תקוע. אבל אני בטוח שהשביתות הקטנות האלה יובילו למשהו גדול".


טלי היתה רוצה להמשיך לעבוד גם בעתיד בשירות הציבורי. "זו העבודה החשובה והמעניינת ביותר, ובעולם אידיאלי הייתי מתפרנסת רק מזה", היא אומרת. "אבל אני רוצה לחיות חיים נורמליים, ולא נראה לי שתהיה לי ברירה. בכל מקרה, אני בטוחה שעיקר העבודה שלי תהיה בשירות הציבורי".

 

ענבל גולן־קריפטו


גיל: 33

מגורים: באר שבע

מצב משפחתי: נשואה ‏+ 2

מקצוע רפואי: מתמחה שנה שלישית ברפואת ילדים בבית החולים סורוקה

 

"העוזרת שלי מרוויחה יותר ממני לשעה"

>> אם יש מישהי שמכירה היטב את מצבם של בתי החולים בפריפריה, זוהי ענבל גולן־קריפטו. היא נולדה בבאר שבע, אך עברה לתל אביב לצורך לימודי הרפואה. את ההתמחות היתה יכולה לעשות באחד מבתי החולים במרכז, אבל החליטה לחזור למקום הולדתה ולסייע לבית החולים סורוקה. "זה היה הכי טבעי בשבילי לחזור לדרום. כאן המשפחה שלי ויש כאן המון מה לעשות", היא אומרת. "אני לא מתכוונת לעזוב
את האזור".


בכל בית החולים המתמחים כורעים תחת העומס, אך בסורוקה, מספרת גולן־קריפטו, המצב קשה פי כמה. "אין פה כמה בתי חולים נוספים, וסורוקה מרכז אליו את החולים מהאזור. העומס הרבה יותר גדול", היא אומרת. "בנוסף, הרבה פחות רופאים באים לכאן להתמחות. זה יוצר מלכודת כפולה - היחס בין מספר החולים הגבוה למספר הרופאים הנמוך".


את העומס הזה היא מרגישה היטב יומיום. "אני עושה שמונה־תשע משמרות בחודש, שלוש מהן בסופי שבוע. כל משמרת נמשכת מינימום 24 שעות, לפעמים 26 שעות. בסך הכל זו משרה של כ–330 שעות חודשיות, והיא שקולה כמעט לשתי משרות רגילות. אני רואה ילדים אחרים יותר מאשר את הילדים שלי. למזלי, בעלי אינו רופא, והוא מקסים ומטפל בילדים בכל הימים שבהם אני לא נמצאת".


בבוקר מתחילה גולן־קריפטו את סדר יומה במחלקת ילדים, ואחר הצהריים היא עוברת להיות תורנית במיון או בפגייה עד לבוקר שלמחרת. "לכל אחת מהעבודות יש את האופי האינטנסיבי שלה. זה ממש קשה", היא אומרת. "יש תורנויות שבהן אני אפילו לא מספיקה לשים את הראש על הכרית לחצי שעה. לפעמים הורה לילד מגיע אלי אחרי שהוא ממתין ארבע שעות, ואז הוא רואה רופא שנראה הרבה יותר גרוע מהילד. אני מחזיקה את עצמי בכוח לא להירדם, וזה רק בזכות האדרנלין שיש בעבודה הזאת".


שעות העבודה הרבות, היא מעידה, משפיעות על איכות הרפואה. "אנחנו נותנים רפואה הרבה פחות טובה מכפי שאנחנו יכולים לתת. בעולם אידיאלי הייתי נותנת לכל מטופל לפחות כמה דקות שיחה והערכה כדי להחליט כיצד לטפל, אבל כיום אני בלחץ להספיק כמה שיותר מטופלים. זה מתסכל את כולם. גם המטופלים כועסים על שעות ההמתנה הרבות, ואז זה עלול להיגמר באלימות מילולית ואפילו פיזית".


בבחירה של גולן־קריפטו ללמוד רפואה לא היה שיקול כלכלי. "רציתי לעשות לאנשים טוב, והנחתי שרופאים מתפרנסים בכבוד. רק אחר כך אתה מבין שאין פרופורציה בין ההשקעה לבין הרווח". ומהו הרווח? גולן־קריפטו מרוויחה משכורת בסיס של כ–4,500 שקל. "המרכיב העיקרי בשכר הוא התורנויות, ויחד אתן אפשר להגיע לשכר נטו של 10–11 אלף שקל. יחסית למספר השעות, זה יוצא קצת יותר מ–30 שקל לשעה, בזמן שהעוזרת שלי מקבלת יותר מזה - 40 שקל לשעה".


למרות זאת, גולן־קריפטו לא נשברת. "אני לא מתחרטת בשום אופן על הבחירה שלי. הייתי בוחרת באותו מסלול של רפואת ילדים. זה הדבר הכי אופטימי שאפשר לעסוק בו". אחד הדברים שגורמים לה אושר הוא הטיפול בפגייה: "לפעמים אני עובדת שם ומגיעים פגים קטנים במשקל 550 גרם, ואתה לא מסוגל להבין איך מהדבר הזה גדלים אחר כך ילדים. זה אחד הרגעים הכי כיפיים".


מאבק הרופאים כיום הוא מוצדק לחלוטין בעיניה, אבל יש לה את הדגשים שלה: "חשוב לתת תמריצים לפריפריה, וצריך גם לשנות את כמות התורנויות של המתמחים. לפי ההנחיות, אנחנו אמורים לעבוד ארבע תורנויות בחודש, ובמקרים חריגים שש תורנויות. בפועל, מהיום הראשון אני עושה מינימום שמונה תורנויות בחודש. יותר חשוב לי להוריד את מספר התורנויות כדי לנהל אורח חיים נורמלי". לטענתה, גם הרופאים הבכירים צריכים לקבל יותר: "הם עובדים קשה ועושים כוננויות שדורשות מהם לפעמים לעבוד בלילות, וגם להם השכר לא מספיק".

 

גל מידן

גיל: 39

מגורים: גבעתיים

מצב משפחתי: נשוי

מקצוע רפואי: סיים התמחות ברפואה פנימית בבילינסון, כעת בשנת חופש

 

"כבר לא מתעורר בלילה מוטרד"

>> לרגע אחד הרגיש גל מידן שכל העומס שהוטל עליו בתורנויות בתור מתמחה היה שווה. זה היה כשהגיעה לבית החולים חולה מונשמת עם הפרעות בקצב הלב. "זה מצב לא ברור וקיימת בעיה שבדרך כלל לא ניתן להתגבר עליה, גם כשעושים הכל נכון", מספר מידן. "התחלנו לטפל בה, ותוך כדי החייאה קיבלנו תוצאות שהבהירו מה מקור הבעיה. התחושה היתה של עבודת צוות שבה כל אחד ידע בדיוק מה הוא צריך לעשות. היתה הרמוניה של מכונה משומנת. בסופו של דבר חייה ניצלו, והיה סיפוק גדול".


אבל לצד הרגע הזה ודומים לו, השגרה היומיומית של ההתמחות היתה קשה. "אחרי חמש שנים הייתי מותש", מספר מידן. כעת הוא נמצא בצומת דרכים: הוא לקח שנת חופש מהקריירה הרפואית, וצריך להחליט באיזו התמחות לבחור. "כיום יש לי איכות חיים. אני לא מתעורר בארבע בבוקר ושואל את עצמי אם המינון של התרופה שרשמתי היה נכון. זו תחושה שונה לגמרי", הוא מספר.


אבל פסק הזמן שמידן נטל לעצמו הוא חלקי מאוד. למעשה, מידן שקוע עוד בסצנת ההתמחות: הוא פעיל מרכזי וחבר ועד בעמותת מרש"ם - מתמחים לשיפור הרפואה בישראל - שפועלת לשיפור תנאיהם של המתמחים הרפואיים. "בגלל החוויות של ההתמחות ושל חוסר סיפוק מהשירות הרפואי שאנחנו נותנים לחולים, חיפשתי אפיק פעולה והגעתי לד"ר ליאור פרל שהקים את העמותה", הוא אומר. "הבנו שצריך לעשות משהו כדי לשנות את המצב. אני התמחיתי במחלקה הפנימית בבילינסון ואני גאה מאוד בשירות הרפואי שהענקנו, בלי לעגל פינות. היתה מחויבות, וזה אומר גם שלפעמים סגן מנהל המחלקה היה דוחף מיטות ל–CT, ולא בגלל שהוא היה מחוסר תעסוקה. אבל לא יכולנו לתת את היחס שהיינו רוצים לתת לחולים. היינו נשארים בבית החולים כדי להספיק. ואחרי זה אתה עוד צריך ללמוד בבית".


התוצאה של העומס הזה, אומר מידן, היא ירידה במוטיבציה של הרופאים לעתיד. "ראיתי מתמחים שנכנסו חדורי מוטיבציה ונשחקו, ואחר כך שינו כיוון והלכו לכיוונים קלים יותר, שבהם יש אופק השתכרות ברור. יש גם כאלה שלמדו באירופה בגלל שלא היו מספיק מקומות בבתי הספר לרפואה בישראל, והם נשארים שם כי שם קל יותר לעבוד. יש כאלה בישראל שעברו לחברות התרופות. השכר לרופאים בישראל נמוך יחסית לעולם המפותח, ושעות העבודה הן ללא פרופורציה. מדהים שאנחנו עדיין מסוגלים לתת את רמת הרפואה הטובה שיש כיום".


לדעת מידן, מאבק הרופאים צריך להיות ממוקד בהגדלת מספר התקנים: "קודם כל שיעמדו בהסכמים שחתמו ב–2000, אז אמרו שניתן לעשות עד שש תורנויות אבל לא תיקצבו את המערכת. ועדת אמוראי קבעה שאי אפשר להחזיק את הרפואה בתקינה הנוכחית, וזה היה נכון ל–2002, אבל אז קמה ועדה בין־משרדית שדחתה את המסקנות ומישהו אחר קיבל את הכסף. באותה השנה המועצה להשכלה גבוהה פירסמה דו"ח שלפיו מספר הרופאים לא מספיק וחייבים להגדילו לפחות ב–50%. לא עשו עם זה כלום. המצב קשה במיוחד בפריפריה, שם לא מצליחים למלא את התקנים, כי תנאי העבודה ואפשרויות הקידום לא משתלמים. 


"האוצר מציע שגם מומחים יעשו תורנויות. בהתמחות שלי עשיתי תורנויות של 26 ו–30 שעות, וידעתי שבשלב כלשהו זה יסתיים. עכשיו רוצים שזה יימשך גם לאחר מכן? אולי שבאוצר יעבדו 26 שעות רצוף: בטוח שהתפוקה שלהם תעלה ויהיה אפשר לחסוך המון".


במסגרת עמותת מרש"ם פועל מידן מול ההסתדרות הרפואית, כדי שתציג את דרישות המתמחים בפני האוצר. הוא משוכנע ההסתדרות לא תיכנע בנוגע לדרישות התקינה. "המאבק לא ייגמר אם לא תהיה התייחסות לעומס שמוטל על הרופאים", הוא אומר. בינתיים הוא מקדיש את שנת השבתון שלו למאבק. "זה השלב שבו יש לי יותר זמן להילחם. כמו שבמצרים העם הצליח לשנות את המצב, גם הציבור הישראלי יצליח לשנות, כי הוא נלחם על השירות הרפואי שמגיע לו".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#