תעשיית השעורים הפרטיים מסתערת על השוק - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תעשיית השעורים הפרטיים מסתערת על השוק

הם נהפכים למקומות הבילוי של בני הנוער, מציעים מרתונים של הכנה לבחינות ומעניקים יחס חם ואישי ■ ההורים, מחוסר ברירה, משלמים. גם הם לא תמיד יודעים על מה

7תגובות

נועה (שם בדוי), תלמידת כיתה ז' מנס ציונה, היא תלמידה טובה שלא נתקלת בבעיות מיוחדות בלימודים. בתחילת שנת הלימודים הנוכחית הופתעה אמה לשמוע שהיא רוצה ללכת לשיעורי תגבור במתמטיקה במרכז הוראה פרטי בשם "פיני ואייל". "היא הסבירה לי שכמו שיש ג'ינס ואדידס, כולם הולכים לפיני ואייל, וגם היא רוצה - כדי להיות בעניינים, לדעת את החומר לפני שהמורה אומרת משהו.

"כשחקרתי קצת, התברר לי שכמעט כל הכיתה הולכת אליהם, וילדים שלא הולכים מרגישים מאחור כי המורה מתאימה את הקצב של הכיתה לקצב שלהם, וכשהיא מרגישה שהרוב מבינים - היא רצה קדימה. פיני ואייל ידועים בנס ציונה, ובאסיפות הורים מדברים עליהם. המורות אומרות שהילדים פחות מקשיבים ומשתדלים בשיעור, כי הם יודעים שאחר הצהריים הם הולכים אליהם".

אחיה הבכור של נועה לומד אף הוא אצל פיני ואייל, ועבור שניהם משלמת האם כ-700 שקל בחודש, 7,000 שקל לכל שנת הלימודים. באופן יחסי, מצבה טוב יותר מזה של הורים אחרים, המשלמים הרבה יותר על שיעורים פרטיים במרכזים כאלה.

"אני מוציא מדי שנה כ-16 אלף שקל על שלושה ילדים - שניים בתיכון ואחת בחטיבת הביניים", אומר אילן קוסטיקה, תושב חיפה השולח את ילדיו למכון פרטי שנקרא "המרכז למצוינות", המוכר שיעורים פרטיים בחבילות של 40, 60 או 80 שיעורים. לדבריו, כשחבילה אחת נגמרת, מנסה הבעלים של המרכז לשכנע אותו לרכוש חבילה נוספת. קוסטיקה משתכנע ורוכש חבילה מפני שהוא מאמין שכך הוא נותן לילדיו את החינוך הטוב ביותר. "חוק חינוך חובה חינם? זה יקרה כשיגדלו לי שערות בכף היד", הוא אומר, "אני מסתכל על הטווח הארוך. ההוצאות על השיעורים האלה הן כמו משכנתא, השקעה שאקטוף את פירותיה".

לפני 20-30 שנה, שיעור פרטי היה עניין פשוט: כשתלמיד תיכון נתקל בקשיים, הוא איתר מורה דרך מודעה על לוח המודעות, קרוב משפחה, שכן או חבר של ההורים, נפגש אתו כמה פעמים בבית או בבית המורה, ושני הצדדים היו ממשיכים לדרכם.

דודו בכר

כיום המצב שונה לחלוטין: מערך שירותי החינוך שההורים רוכשים לתלמידים מחוץ למסגרת בית הספר נהפך לאחת ההוצאות הכבדות ביותר במשפחה, שמשלמת לעתים בין 5,000 ל-25 אלף שקל בשנה. לפי הערכות במשרד החינוך, ההיקף הכספי של שוק השיעורים הפרטיים בישראל הוא כמיליארד שקל בשנה.

בעשור האחרון צצה תופעה חדשה: תלמידים בכל הגילים נוהרים למרכזי למידה, המשווקים את עצמם כצורך אמיתי וטוענים שללא העזרה שלהם, התלמידים לא יצליחו להגיע להישגים. אלה עסקים פרטיים שמעסיקים עשרות מורים, ומלמדים קבוצות קטנות של שלושה-ארבעה תלמידים או יותר, אך גם באופן יחידני. התשלום לשיעור נמוך יחסית לזה שגובה מורה פרטי שמלמד בבית, אך נראה שעצם קיומם - סוג של מוסד חברתי - גורם לתלמידים לשלם הרבה יותר עבור שיעורים פרטיים.

רוב הצובאים על שערי המרכזים הם אמנם תיכוניסטים, אבל אפשר למצוא שם גם תלמידים בחטיבות הביניים ובבתי הספר היסודיים, ואפילו ילדי גן חובה המתכוננים לכיתה א'. "ב-2005-2006, כשמערכת החינוך היתה במצב קשה, השוק הזה צבר תאוצה", מסביר שי ברקוביץ', מנהל "למדן", פורטל לימודים באינטרנט שמשמש גם כמרכז למידה לשיעורים פרטיים.

התופעה חמקה מהדיון הציבורי על החינוך, שלרוב מתמקד בנושאים אחרים. מדי שנה עולים לסדר היום התשלומים הנוספים שהורים משלמים לבית הספר, אך העלות האמיתית של מערכי השיעור הפרטיים כמעט אינה מוזכרת. משרד החינוך אינו מפקח על שיעורי תגבור בתיכונים, שניתנים ללא מעורבותו, ואין בידיו נתונים רשמיים על התופעה.

"זה שוק פרוץ ונעשים בו דברים לא מקובלים", אומר מנהל תיכון מאזור המרכז. אסנת הבר-קוטון, מנכ"לית רשת התיכון הפרטי אנקורי, מצטרפת: "בזמן שכולם מדברים על הידרדרות מערכת החינוך הציבורית לעומת בתי הספר הפרטיים, אנחנו רואים המון ילדים שהולכים בבוקר לבית הספר ואחר הצהריים ללמוד במימון ההורים. בפועל, נוצרו שתי מערכות לימודים. אם פעם תלמידים הלכו לשיעורים פרטיים כמעט בהיחבא, כיום זה דבר שגם התלמידים הטובים ביותר עושים ביסודי וביתר שאת בתיכון".

יוסי יונה, פרופסור לחינוך מאוניברסיטת בן גוריון, אומר כי הבעיה נוצרת גם מכיוון שתחום החינוך מתאפיין בכך שהמושג "טוב" נבחן בהשוואה למה שיש לאחרים - ולא באופן אבסולוטי. "מאחר שחינוך הוא עניין יחסי, איש לא יכול לשים את הגבול ולהגיד - עד כאן, זו רמה סבירה, ומכאן והלאה זה מותרות", הוא מסביר. "מבחינה כספית זה יוצר עול בלתי אפשרי על ההורים. כמה חוגים, השתלמויות או מורים פרטיים תממן כדי להבטיח לילד שלך רמת חינוך סבירה? כך נוצר מצב שאתה, כהורה, לא יודע מתי להפסיק. זה מרוץ עכברים מטורף, שבו לבעלי ההכנסה הגבוהה יש יתרון ברור".

"זה סימן מובהק לפשיטת הרגל של מערכת החינוך הישראלית", מוסיף פרופ' נמרוד אלוני, ראש המכון לחינוך מתקדם בסמינר הקיבוצים. "ההבדל בין מדינה טובה לגרועה, בין מדינה שממלאת את חובותיה כלפי האזרחים לבין זו שלא, הוא שהאזרח יכול לסמוך שהיא תספק לו שירותים בסיסיים של רווחה, חינוך ובריאות. כנראה שכאן אנשים כבר לא סומכים על זה".

לדברי אתי בנימין, יו"ר ועד ההורים הארצי, משרד החינוך הוא האחראי העיקרי למצב. "כל הזמן מגיעות אלי תלונות על העלויות הגבוהות של השיעורים הפרטיים, ושאלות כמו למה בכלל צריכים לשלוח את הילדים למרכזי ההוראה האלה, הם הרי לומדים שם את מה שהם היו אמורים ללמוד בבית הספר. זה קורה בגלל הרמה הנמוכה של המורים ומכך שמקבלים לעבודה גם אנשים ללא תעודת הוראה. בבית הספר היסודי שבו למדה הבת שלי, גילינו שהמורה לאנגלית כותבת על הלוח בשגיאות. כששאלנו על כך את ההנהלה, הם אמרו שיש מחסור במורים לאנגלית. עשינו מלחמה כדי להוציא אותה מבית הספר, אבל היא עדיין במערכת החינוך, מלמדת בבית ספר אחר. אתם מבינים למה המכונים האלה פורחים?"

של מי האחריות לחינוך?

למרות ההאשמות הקשות, נדמה שגם להורים יש אחריות להיווצרות התופעה. ההורים לא מפקחים באותה מידה על המכונים הפרטיים כפי שהם מודאגים ממערכת החינוך. אם היו עושים זאת, הם היו מגלים שבחלק גדול מאותם מרכזי למידה מועסקים מורים צעירים ללא ניסיון.

עו"ד יעל כפרי מתוכנית המשפט בשירות הקהילה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, סבורה שהורים יכולים למנוע את הצורך במרכזי למידה, אם הם יהיו אסרטיבים יותר ביחסיהם עם מערכת החינוך. "האחריות על החינוך מוטלת על הרשות המקומית ועל המדינה", היא אומרת. "אם הילד לא קיבל חינוך ראוי, השלטון צריך לתת את הדין על כך. קיימות הרבה תביעות של הורים נגד משרד החינוך על תאונות בטיחותיות, אבל אין הורים שתובעים את המדינה כי הילדים לא היו זכאים לבגרות. התרגלנו לשלם על מערכים פרטיים".

גם אלוני חושב שהאשמה אינה טמונה רק במערכת החינוך. "יכול להיות שהורים רבים הולכים שבי אחרי השיעורים הפרטיים כמו אחרי תרופות פלא. התפתחה תעשייה שלמה שמבטיחה קרש קפיצה לחיים המוצלחים. הציבור איבד את הדרך וזו חלק מאובססיה של צריכה, של אנשים שנכנסים לאטרף של צרכנות".

דבר אחד ברור: ההוצאה על שיעורים פרטיים משמעותית בעוגת ההוצאות המשפחתית. לפי נתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, העשירונים העליונים משקיעים יותר מפי שניים בשיעורים פרטיים ובחוגים לילדיהם מאשר העשירונים התחתונים. ב-2008 הוציאה משפחה מהעשירון העליון כ-900 שקל בממוצע בחודש עבור שירותי חינוך, לעומת 356 שקל בחודש בעשירון התחתון. מחיר שיעור פרטי יחידני נע בין 120 ל-250 שקל, והמחיר עולה ככל שעולה הרמה הסוציו-אקונומית של היישוב או המשפחה.

TheMarker

במרכזי ההוראה נערכים רוב השיעורים בקבוצות, ולכן המחירים נמוכים יחסית. בתל אביב נעים המחירים בין 120 ל-180 שקל בקבוצה של שלושה ילדים. מחוץ לתל אביב נע טווח המחירים בין 50 ל-90 שקל לשיעור דומה. "בבבלי, ברמת אביב וברעננה גובים 120-180 שקל לשיעור", אומר ברקוביץ'. "אני בהלם, האנשים האלה עושים כסף בלי עין רעה, אבל יש את עניין המידתיות. אם אתה בא ועוזר בסכום סביר, זה בסדר. אם אתה מתחיל לעשות מחירים מטורפים, יכול להיות שהורה יכול לקבל את זה, אבל בעיני זה ניצול".

הבר-קיטון מוסיפה שכיום מעדיפים הורים רבים לשלוח מראש את ילדיהם לתיכונים פרטיים, דוגמת רשת אנקורי, שבה מגיע שכר הלימוד ל-15 אלף שקל בשנה - כולל שיעורי תגבור.

להתאהב במתמטיקה

המרוויחים מהמצב הזה הם היזמים, מייסדי מרכזי הלמידה. בלא מעט מקרים הם התחילו את דרכם כמורים פרטיים בעצמם, כשחיפשו להשלים הכנסה כחיילים או כסטודנטים. בהמשך הדרך הם הבינו שבתחום יש פוטנציאל גדול יותר, והחליטו לפתוח עסק. פעמים רבות המורים במרכזים האלה לא מחזיקים תעודת הוראה או ניסיון משמעותי בחינוך. התחום, כפי שמסביר מורה שעבד באחד המרכזים הגדולים באזור המרכז, בנוי ממותגים - בעיקר סביב המורה שייסד את המכון, כמו במקרה של האחים פיני ואייל רודה, בוגרי תואר במדעי המתמטיקה באוניברסיטה ומומחים בתחום.

בכל עיר צץ המורה ששמו עובר מפה לאוזן בין התלמידים וההורים, ונהפך לאבן שואבת לתלמידים. המכונים הפרטיים נהפכו למקום אופנתי והתלמידים נהנים ללכת אליו, כמו פעולה בצופים, לעומת בית הספר שאליו הם מתייחסים בבוז ובביקורתיות. המרכזים משקיעים לא מעט בשיווק - פרסום בעיתונים, פליירים, הודעות SMS לתלמידים שבאו לשיעור אחד או שניים ואפילו שלטים על אוטובוסים. הם מצליחים ליצור אצל התלמידים, שהם קהל שבוי במידה מסוימת, ביקוש שאולי לא היה קיים קודם.

אייל רודה דוחה את הביקורת. "אני לא אופנה, אני לא מוכר פה שמלות. אנחנו בסך הכל גורמים לתלמידים ליהנות מתהליך הלמידה במקצוע כמו מתמטיקה, שכמעט כל התלמידים מפחדים ממנו, ולא בצדק. אני מלמד מתוך אהבה למקצוע. לא המצאתי את הגלגל, מרבית התלמידים הלכו לשיעורים פרטיים גם לפני כן. אנחנו רק מיסדנו את זה".

המותג החזק בתל אביב הוא רועי קריב, בעל מכון הקרוי על שמו ברחוב הארד ברמת החייל. קריב התחיל ללמד שיעורים פרטיים באמצע שנות ה-90, כשהיה חייל. לאחר הצבא למד משפטים ונהפך לעורך דין, אך החליט להתמקד בעסק שפתח. בעקבות ההצלחה, פתח קריב סניף נוסף של המכון ברעננה. בתל אביב יש שכונות שלמות, כמו צהלה ורמת החייל, שבני הנוער המתגוררים בהן הולכים אליו. קריב ידוע בשיווק אגרסיבי: הוא פירסם את עצמו על אוטובוסים והוא מרושת היטב בקרב התלמידים, בין השאר באמצעות פרסום באינטרנט והודעות SMS.

"המכון של רועי קריב מחובר לכל התיכונים בעיר", אומר מקור שעבד שם בעבר. "כשיש בחינה בהיסטוריה בתיכון עירוני ד', לדוגמה, כל הילדים בשכבה מקבלים הודעת SMS שרועי קריב עושה מרתון. המבנה של המכון מאוד כלכלי ופחות פדגוגי, הם מדברים על למכור כמה שיותר שעות הוראה ולתת שירות טוב ללקוחות". לדבריו, לחלק ניכר מהמורים המועסקים אצל קריב אין תעודה או הכשרה פורמלית בתחום ההוראה.

קריב לא מתרגש מהביקורת, וטוען שמאז ומעולם שילמו הורים כסף רב למורים פרטיים. "כשזה מפוזר, קשה להפנות אצבע מאשימה, אבל כשזה במקום אחד קל להגיד 'רועי קריב'", הוא אומר. "אני מבין שמורים לא אוהבים את זה, אבל מבחן התוצאה הוא זה שמשנה: ברגע שהציונים טובים - זה משרת גם את מטרתם של בתי הספר. אנחנו אומרים לתלמידים שלנו שהמכון הוא לא תחליף לבית הספר: 'גם אם כיף לכם כאן, ואתם פחות אוהבים את המורה בבית ספר, אתם חייב לעשות את המטלות שלכם, כי המורה היא זו שנותנת את ציון המגן'".

קריב דוחה גם את הביקורת בנוגע לשיווק מוגזם ולרמת המורים: "רוב התלמידים מגיעים אלינו מפה לאוזן. תלמידים שלמדו פה מקבלים הודעות SMS בהסכמתם, כדי ליידע אותם על מרתונים שאנחנו מקיימים. המורים שמועסקים כאן עוברים סינון קפדני והשתלמויות על ידי מומחים, וזה עיסוקם העיקרי".

המרכז של קריב פועל משעות הבוקר עד הלילה. בבוקר מבקרים שם כ-50 בני נוער שהחליטו ללמוד אצל קריב לבגרויות במקום ללכת לבית ספר רגיל. להערכת המקור שעבד אצל קריב, הם משלמים עשרות אלפי שקלים בשנה תמורת ההשתתפות במסגרת זו. התיקון לחוק חינוך חובה, שנכנס לתוקף לפני שנתיים, מחייב הורים לשלוח את ילדיהם לבתי הספר עד כיתה י"ב. לכאורה, הוריהם של התלמידים אצל קריב עוברים על החוק - אך למעשה אין פגם במעשיהם מפני שבגלל שיקולי תקציב החוק נכנס לתוקף באופן הדרגתי ועדיין לא מוחל על אזור תל אביב, שבו פועל קריב. גם אם אין בכך עבירה על החוק, אפשר לתהות מדוע ההורים מעדיפים את שירותיו של קריב - שאין לו רישיון להפעלת בית ספר - על פני המערכת הציבורית.

TheMarker

קריב מכנה את מסלול הבוקר "התוכנית להגשמה עצמית", וטוען שהיא נוצרה בעקבות בקשות מצד התלמידים. לדבריו, הוא לא נזקק לרישיון להפעלת בית ספר, מכיוון שכל ילד נרשם באופן עצמאי לבחינות הבגרות.

המרכז של קריב מגלם את העתיד המופרט: הקמתם של בתי ספר פרטיים. בדומה ל"חברותא" הפועל באזור השרון וגובה 35 אלף שקל בשנה. "חברותא" קיבל באחרונה סמל בית ספר ורישיון לחנך ילדים, דברים שלקריב אין. עם זאת, בשעות הבוקר מתקיימות אצל קריב גם פעילויות חינוכיות של בתי ספר רגילים: טיולים שנתיים, סיורים לכנסת, הכנה לצבא ועוד.

"זה תחליף בית ספר של ממש", אומר קריב, "אני מניח שבעתיד נלך לכיוון של תיכון פרטי. אני רואה את עצמי כאיש חינוך, אחרת לא הייתי לוקח את התלמידים למסעות מפולין לברלין, לימי ספורט או לסיורים בבית המשפט העליון".

העיריות מצטרפות

שיעורים פרטיים מתקיימים לא רק במרכזי למידה או בבתים פרטיים, אלא גם בתחומי בתי הספר, דבר שמחזק בעקיפין את מרכזי הלמידה. חוק חינוך ממלכתי קובע כי הורים רשאים לפנות בבקשה לתוספת שעות לימוד מעבר לתוכניות הלימודים הבסיסית בתנאי שיממנו את עלותה. מסלול זה נקרא תל"ן (תוכנית לימודים נוספת) ומיועד בעיקר ללימודי העשרה ולא למקצועות הלימוד הרגילים. משרד החינוך מאפשר לגבות מההורים 349 שקל בשנה עבור תוכניות אלה, אך בבדיקה שערך התברר שבתי ספר רבים גובים יותר, ובאחרונה הודיע כי יפעל להעלאת הסכום.

שיעורי ההעשרה מחוץ לשעות הלימודים לא מסתכמים בכך. חלק מהעיריות משקיעות משאבים נוספים כדי ליצור בעצמן קורסי השלמה בתיכונים ותגבור לקראת בחינות הבגרות. בחלק מהמקרים דואגות העיריות לסבסד את התשלום כך שהתלמידים לומדים בחינם או משלמים סכומים סמליים בלבד, אך במקומות אחרים נגבים מהם סכומי כסף גדולים. במקרים כאלה מרגישים חלק מההורים מחויבים לשלם עבור השיעורים האלה, כאילו מדובר בפעילות בית-ספרית. ברוב בתי הספר מציעים לתלמידים מרתונים או שיעורי תגבור לקראת הבגרויות, אך בחלקם מציעים להם שיעורי תגבור בתשלום במשך כל שנות הלימוד. השיעורים מסובסדים או עולים 30-100 שקל בחודש. יתרת המימון מגיעה מהרשות המקומית ומתורמים פרטיים. נוהל זה מקיף עשרות אלפי תלמידים ברשויות מקומיות ברחבי ישראל.

במקרה הטוב, המורים בתיכון מקבלים תשלום נוסף מהעירייה. אבל בלא מעט מקרים, העיריות פונות למרכזי למידה או לחברות פרטיות שעוסקות רק בנושא זה. "העיריות מוציאות מכרזים ומחפשות מישהו שיעשה את זה", אומרת מנהלת תיכון מאזור המרכז. "זה אבסורד שהמערכת הציבורית מתוגברת באופן גלוי מבחוץ על ידי העיריות. זה שוק תחרותי עם תחרות עזה. יש רשויות מקומיות שעושות מכרז מסודר ודואגות למורים איכותיים, אבל במקרים אחרים המכרזים של הרשויות לא כל כך מסודרים".

נוסף על כך, מאמצי השיווק של החברות הפרטיות בתוך בתי הספר מנוגדים לעמדת משרד החינוך: מנהלי בתי הספר לא רשאים לפנות לחברות פרטיות כאלה, וחברות פרטיות לא מורשות להיכנס לתוך תחומי בית הספר ולשווק את שירותיהן לתלמידים ללא אישור מראש ממשרד החינוך. "ההורים בעלי היכולת הם בדרך כלל צרכנים להוטים ואנחנו לא יכולים לצפות מהם שיהיו הרגולטורים, ולמשרד החינוך קשה לפקח על העניין", אומרת כפרי.

לדברי ליאור לזר, הבעלים של "המרכז למצוינות", כ-30% מהכנסותיו של המרכז מגיעות משיעורי התגבור שהוא מעביר בתוך בתי הספר. "אנחנו יושבים בחלק מבתי הספר כחלק משיעורי התגבור וכך נכנסים בדלת האחורית של המערכת", אומר לזר, "מערכת החינוך מעודדת את זה. מורים אומרים להורים בימי הורים: הילד לא מצליח, קחו לו מורה פרטי. פעם היו אומרים דברים כאלה בשקט, כיום זה נאמר בריש גלי. מעודדים את התופעה כדי להוריד את הנטל מהמערכת. הכיתות גדלו והמערכת מעדיפה שהנטל יהיה על ההורים".

"אני לא משתמש בשירותיהן של חברות פרטיות, כי אני חושב שזה ייצור זילות במעמד המורים", אומר מנגד מנהל תיכון מאזור המרכז. "בתופעה הזאת יש מסר בעייתי: אומרים להורים - אנחנו נכשלנו במשימה, אז בואו נקרא לאחרים".

לדברי א', מורה בעל ניסיון באחד ממערכי התגבור הפרטיים, בחלק מהמקרים החדירה לבתי הספר לא מבטיחה שהשירות שניתן על ידי מרכז הלמידה הפרטי יהיה ברמה גבוהה יותר. "בתחילת שנת הלימודים אנחנו מבצעים שיווק אגרסיבי באמצעות פרסומות בבית הספר. ההורים מרוצים כי הם חושבים שזה חלק מבית הספר, ואולי הם חושבים שמי שמלמד הם המורים של בית הספר. בפועל זה לא ככה. עבדתי בחברה שבה דאגו לקבל רק מורים עם ניסיון, אבל חלק מהמורים שמעבירים את השיעורים האלה הם סטודנטים לתואר ראשון ללא תעודת הוראה, שפשוט מלמדים את חומר הלימוד מחדש ובעצם מבטלים את מה שהתלמידים למדו בכיתות".

חינוך הוא לא רק בגרות

למערכת החינוך, למרכזי ההוראה הפרטיים ולהורים יש אחריות לשגשוגם של מרכזי ההוראה. המכנה המשותף לשלושתם הוא ההתייחסות למושג מעורר האימה "בחינת הבגרות". "ברגע שהבגרות נהפכה לאומדן העיקרי שמעניין את כל הנוגעים בדבר, שיעורי התגבור נהפכו לעסק אדיר", אומר ד"ר אסף מצקין, מרצה בבית ברל ובמרכז הבינתחומי בהרצליה ומורה לאזרחות בתיכון אביב ברעננה.

"זה משחק שלאיש אין אינטרס לעצור: העסקים נהנים מכך שנהפכו לתחליף למשרד החינוך, משרד החינוך נהנה מכך שהתלמידים מגיעים להישגים גבוהים, וההורים נהנים כי הם סוגרים פינה שמטרידה אותם".

"הפגע הרע הוא בחינת הבגרות, שנהפכה לחזות הכול", מסכימה שלומית עמיחי, מנכ"לית משרד החינוך לעבר. "היא משמשת מדד לאיכות, ואולי גם למחירי דירות - אם אתה גר ליד בית ספר טוב או לא. ברגע שזה כל כך דרמטי, באופן טבעי ההורים נעזרים הרבה יותר במורים פרטיים. איפשהו בדרך כולם שכחו שחינוך הוא מושג רחב הרבה יותר - מה עם חשיבה, העמקה, ערכים?"

באחרונה פירסם משרד החינוך את הישגי הזכאות לבגרות של התיכונים הטובים בישראל, לאחר שנים רבות שבהן שמר על הנתונים בסוד. לכאורה, זהו מהלך חיובי המגביר את השקיפות. ואולם פרסום הנתונים, מבלי לגלות כמה תלמידים נסמכים על שיעורים פרטיים וכמה תלמידים נשרו מהתיכון, יוצר תחרות עזה בין הרשויות המקומיות: כולן רוצות להתברג בעשירייה הפותחת ומוכנות לשלם כל מחיר.

"רשויות מקומיות רבות חושבות שהאחריות על הישגי התלמידים היא כבר לא של המשרד אלא שלהן", אומרת ד"ר בת-חן וינהבר מהמכון ליזמות במכללת בית ברל. "כיום גם ההורים וגם הרשויות המקומיות חושבים שצריך לקנות שירותי תגבור כי מה שהמשרד נותן לא מספיק. כך הם אולי מעלים את הישגי הבגרות בטווח הקצר, אבל במקרים רבים נוצר נזק בטווח הארוך למערכת".

המרוץ לבגרות מתחיל הרבה לפני התיכון. כיום מקובל שתלמידי חטיבות הביניים והיסודיים מקבלים שיעורים פרטיים. בבתי הספר היסודיים וחטיבות הביניים כמעט כ-40% מהתלמידים משלמים עבור שיעורים פרטיים בלפחות אחד מהמקצועות הבאים: לשון, אנגלית, חשבון, מדע וטכנולוגיה. כך עולה מנתוני משרד החינוך שנאספו בבחינות המיצ"ב (נתונים דומים אינם קיימים לגבי תיכונים). עיקר השיעורים הפרטיים בחטיבות הם באנגלית (25%) ובמתמטיקה (20%).

בשנתיים האחרונות מתפתחת אופנה חדשה, בעיקר באזור המרכז: שיעורי הכנה לכיתה א'. לרוב הם מיועדים לסייע לילד בגן חובה להשתלב במסגרת החדשה, אך במקרים מסוימים השיעורים אמורים להכין אותו למבחני מיון שבתי ספר פרטיים עורכים לילדים הקטנים שנקלטים אצלם, בניגוד לנהלי משרד החינוך. הורה ששולח את בנו לשיעורים כאלה, ייאלץ להיפרד מ-100-150 שקל לשעה, ולפעמים אף יותר. גם השיעורים האלה משווקים לעייפה: בפליירים, במודעות בעיתונים ובאינטרנט.

"ברמת גן, לדוגמה, נפתחו הרבה מאוד 'קבוצות' להכנה לכיתה א'. לעתים, מה שנעשה בהן מתקרב לשרלטנות", אומר תומר קלדרון, בעל מרכז הלמידה הפרטית אוריין, הפותח בימים אלה קבוצת הכנה לכיתה א'. לדבריו, הצורך בא מההורים. "פעם, כשהיית מגיע לכיתה א' היית לומד שם לקרוא ולכתוב. כיום, לפי הדרישות של משרד החינוך, כבר יש דברים שצריך לדעת קודם לכן. הילד צריך להיות בשלושת רבעי הדרך לקריאה ולכתיבה. להורים רבים אין זמן לעשות את ההכנה הזאת בעצמם: הם עסוקים בקריירה או בטיפול בילדים האחרים".

אלוני לא מסכים עם הגישה הזו. "אני יכול להבין שמקיימים תגבור לקראת הבגרויות בסוף התיכון, אבל אין שום סיבה להניח שצריך לעשות דבר כזה בגיל כה צעיר. ילדות צריכה להיות ילדות ולא תקופה שממשכנים למען חזון עתידי. אם האוריינטציה היא רק תחרותית והישגית, היא עלולה ליצור הרס שיטתי של הילדים".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#