צעצוע חדש הוא אטרקציה גם אם חסרה לו רגל - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

צעצוע חדש הוא אטרקציה גם אם חסרה לו רגל

לקבל בגדים מחברים, לקנות ציוד יד שנייה, לקחת צעצועים מאתר אגורה ולמצוא מציאות ברחוב | יש הורים שחוסכים בהוצאות על הילדים מתוך אידיאולוגיה ומאמינים שעל הדרך הם מקנים להם ערכים טובים לחיים. בחינם כמובן

2תגובות

בשבת ירושלמית קרה לפני שבועיים, ישבו עדיתי ורני מנור-בנגה בביתן בשכונת הקטמונים וצפו בגרסה הצ'כית של הסרט המצויר "סינדרלה". את מכשיר הדי.וי.די מצא אביהן ברחוב, וכך גם את כיסאות הפלסטיק הצבעוניים שעליהם ישבו. כשסיימו לצפות בסרט, שיחקו באחד מעשרות הצעצועים שחיכו להן בחדרן, שאף אחד מהם לא נקנה בחנות - כולם נמצאו ברחוב או הגיעו מחברים ומבני משפחה.

אין סיבה לדאגה: עדיתי, 7, ורני, 3, לא חיות מתחת לקו העוני. הן גרות עם הוריהן סיגל וצ'נצ'ל בבית קטן וחמים, שריחות של תבלינים אקזוטיים נישאים בו. רבים מהרהיטים בבית הם יד שנייה או נמצאו בשיטוטיו של צ'נצ'ל ברחובות ירושלים. "כמעט בכל פעם שצ'נצ'ל יוצא לטיול עם הכלב, הוא חוזר עם משהו", מספרת סיגל. "כשעדיתי יצאה לטיול הראשון שלה עם הכלב וחזרה עם כיסא פלסטיק קטן, היא היתה גאה מאוד. הרגשנו שהיא קיבלה משהו מאתנו".

משפחת מנור-בנגה מנהלת אורח חיים אקולוגי, שהתחיל הרבה לפני לידתן של עדיתי ("האלה הגדולה" ו"אדמה פורייה" בסנקריסט) ורני ("נסיכה" בהינדי). סיגל מספרת שבנערותה היא אהבה לקנות בגדים יד שנייה, מפני שהם נראו לה ייחודיים הרבה יותר מהג'ינס ומחולצות הטי שלבשו בנות גילה. צ'נצ'ל מעיד שבחברה ההודית, שבה נולד וחי עד שהיגר לישראל, מיחזור הוא חלק מחיי היום-יום.

כשנולדו הבנות, היה טבעי שהן ישתלבו בסגנון החיים הזה. הציוד הבסיסי הגיע מאתר אגורה, מחברים ומבני משפחה. "לא רע לקנות לתינוק אוניברסיטה משוכללת, אבל זה לא זמין בסדרי העדיפויות שלי", מסבירה סיגל. "העובדה שמעולם לא היתה להן אוניברסיטה לא פגעה בהן או בנקודת הפתיחה שלהן לעומת ילדים אחרים".

במשך השנים צברו הבנות כמות נאה של בגדים, צעצועים, ספרים וסרטי די.וי.די, שרק חלק קטן מהם נקנה בחנות. במשפחת מנור-בנגה, הרחוב הוא חנות טובה לא פחות, גם אם חלון הראווה שלו לא מושך באותה מידה. "אנשים זורקים דברים מדהימים לרחוב", אומרת סיגל. "חלק גדול מהספרים של הילדות מצאנו אחרי שהספרייה בבית הספר ברחוב שלנו עברה רענון, וזרקו המון ספרים החוצה".

קניות מכניסות לדיכאון

בסוף 2009 חיו בישראל 2.46 מיליון ילדים ובני נוער (עד גיל 17), שהם שליש מהאוכלוסיה. בשנה זו לבדה נולדו כאן 161 אלף תינוקות, כוח צרכני עצום - באמצעות הוריהם כמובן. בחברה שמקדשת הריונות וילדים, רשימת הקניות לקראת לידה מורכבת מכמות לא מבוטלת של פריטים. כשמביאים בחשבון ריהוט לחדר (כ-2,000 שקל לארון, לשידה ולמיטה), מושב בטיחות למכונית (כ-900 שקל), עגלה (כ-3,000 שקל לדגמים היוקרתיים), מנשא (כ-900 שקל) - וזה עוד לפני שהזכרנו את המוצצים, הבקבוקים, כיסא האוכל, הטרמפולינה והאוניברסיטה - מחירה של חבילת לידה יכול להגיע ברשתות ל-10,000 שקל, ועוד היד נטויה.

כשהתינוק גדל לפעוט ולאחר מכן לילד ולנער, העלות לא מצטמצמת, אלא להפך: בגדים, מחשב, חיבור לאינטרנט, טלפון סלולרי, חוגים - אוסף של הוצאות שמסתכמות באלפי שקלים בחודש. הערכות שמרניות קובעות כי ההוצאה על ילדים עד גיל 18 מגיעה ל-500 אלף שקל. אחרים מדברים על סכומים גבוהים יותר, תלוי באזור המגורים ובגיל.

אלא שיש הורים שבחרו לגדל את ילדיהם אחרת. הם לא מוכנים ללכת עם העדר, אלא יוצרים לעצמם נתיב חדש, מאתגר הרבה יותר, שמפריך מהיסוד את העמדה שילד עולה הרבה כסף. חלק מהם מנהלים אורח חיים אקולוגי, שממילא מכתיב שימוש במוצרים יד שנייה. אחרים רואים בדרך החיים הזו שיטה חינוכית, שבה הילד לא נמצא במרכז, כמו שקורה בבתים רבים בישראל, אלא פרט אחד בתוך משפחה. לא פעם השיקול הכלכלי גם הוא משחק תפקיד בבחירתם של ההורים לגדל את ילדם עם ציוד "ממוחזר".

משפחת מנור-בנגה היא משפחה יוצאת דופן עוד לפני שמגיעים למנהגי הצריכה של בני הבית. סיגל התעניינה תמיד בתרבות הודו, וכשפגשה את צ'נצ'ל, אמן שהיגר לישראל בחיפוש אחר פרנסה, היא התחברה אליו מיד. סיגל עובדת כרכזת תוכניות ביד בן צבי, וצ'נצ'ל עוסק באמנות. השניים מפעילים בביתם את המרכז לתרבות הודו, שבו הם מגישים מטעמים מתת היבשת ומזמינים מרצים לספר על פולחנים ומנהגים.

טואג אייל

כמו הצעצועים של הילדות, גם חלק מכלי הבית הגיעו מהרחוב, דוגמת כורסת וינטאג' יפהפייה הניצבת בסלון. "אנחנו לא לוקחים דברים מהרחוב כי אנחנו עניים, אלא כי אלה דברים מיוחדים שכבר לא מייצרים", מסבירה סיגל. "אני לא אוהבת את חוויית הקניות, זה מכניס אותי לדיכאון. אני לא מבינה למה אנשים אוהבים להוציא כסף. אני אוהבת להיות פרקטית. אנחנו לא רוצים להשקיע אנרגיה וזמן בקניות, ומעדיפים להשאיר מקום לדברים אחרים".

בעולמן של עדיתי ורני, צעצוע חדש הוא אטרקציה גם אם חסרה לו עין או רגל. "לילדים יש צורך במשהו חדש, אבל חדש הוא מושג יחסי", אומרת סיגל. "זה לא אומר בהכרח שהוא יצא הרגע מהאריזה, אלא שפעם הוא היה שייך למישהו אחר. בהודו ילדים משחקים עם גלגל ומקל. הבנות מוצאות עניין בדברים שאנחנו לא יכולים להבין".

כשעדיתי גדלה, בגדיה אופסנו בשקיות מסודרות שעליהן נרשמה המידה שלהם, וכשרני נולדה הם עברו אליה באופן אוטומטי. הילדות כמעט לא מכירות חנויות מבפנים, וחוויית הקניות הגדולה שלהן מתרחשת פעם בשנה, בבזאר חג המולד בעיר העתיקה, "שממנו אנחנו יוצאים עם שק בגדים ב-50 שקל", אומרת סיגל. "פרט לזה, אני לא יודעת מתי קניתי להן בגדים בפעם האחרונה". כשהמשפחה נוסעת לבקר בהודו, הילדות זוכות בבגדים משובחים בסכומים מגוחכים וגם בנעליים איכותיות.

מקור נוסף לבגדים ולחפצים עבור הבנות הוא אתר אגורה לשיתוף חפצים, שסיגל מעידה שהם מאושיותיו. החיסרון היחיד של העניין הוא שכדי לקבל את החפץ שבו חשקת, אתה צריך ליצור קשר עם הצד השני, לקבוע אתו שעה נוחה לאיסוף במקום שמתאים לשני הצדדים, ולעתים לקבל חתול בשק. "הרבה יותר פשוט ללכת לקנות בקניון", מאשרת סיגל. "החלפה של חפצים באגורה דורשת יותר יזמות וגיוס של אנרגיה, אבל זה משתלם - כי קיבלת משהו בחינם. הדרך הזאת מחייבת אותך לעשות שינוי מחשבתי וללכת בנתיב אחר".

עדיתי ורני לא הולכות להצגות ולסרטים יקרים, אלא לאירועי תרבות שהעירייה מארגנת, ולדברי סיגל, ירושלים היא עיר אידיאלית מהבחינה הזאת. "יש כאן המון פעילויות תרבות זולות, וב-20 שקל מוצאים הצגת ילדים משובחת. בישראל פעילות תרבותית היא מותרות, והמזל שלנו הוא שירושלים מסובסדת. ככה אנחנו יכולים לצרוך תרבות טובה במחיר נמוך".

המאבק בקפיטליזם

כמה רחובות מגן העדן ההודי של משפחת מנור-בנגה מתגוררת משפחת שטייר-צ'לנוב. בערב שבו ביקרנו אותם המה הבית מחברים ומשכנים שבאו לקנות מוצרי מזון בקואופרטיב האורגני שמפעילים בני הזוג. יערה, 10, ובנימין, 3.5, היו עסוקים בציור בין סלי המזון, ואריאל, 12, קרא ספר. מחשב או טלוויזיה לא נראו בסביבה.

בתחילת השיחה מבקש אילן להבהיר: "אם תבדקו את ההוצאה המשפחתית שלנו על ילדים, אני חושב שתגלו שאנחנו מוציאים סכומים דומים למשפחות אחרות". אלא שבמקום להוציא כסף על בגדים, על משחקי מחשב ועל טלפונים ניידים, במשפחה שטייר-צ'לנוב משקיעים בתחומים שנראים להם חשובים הרבה יותר.

אריאל ויערה, למשל, לומדים בבית ספר דו לשוני חצי פרטי, וההורים משלמים עבורם שכר לימוד שנחסך ממי ששולח את ילדיו למערכת הציבורית. "אנחנו רוצים להנחיל להם ערכים מסוימים, שהם מקבלים בבית הספר ובגן שבחרנו", אומר אילן. "אנחנו לא קונים להם טלוויזיה עם מסך 27 אינץ' שאולי יש לילד בחינוך הציבורי, אבל הם זוכים במשהו אחר".

אילן ולילך שלמים לגמרי עם הבחירה שלהם, אם כי מבינים שהדרך שלהם היא הקשה יותר. "הרבה יותר קל לצרוך ולפנק את עצמך בדברים שאתה אוהב", אומר אילן, "וקל יותר כשהארון מלא במותגים שעמם אתה יכול לבדר את עצמך".

אמיל סלמן

אם זה היה תלוי באריאל, הוא היה בוחר בדרך הקלה. רשימת הקניות המושלמת שלו כוללת טלוויזיה בכבלים (בטלוויזיה היחידה שיש בבית קולטים בקושי ערוץ 1 ו-2), טלפון סלולרי ("לכל הבנים בכיתה יש, ורק לי אין"), בגדים מחנויות מוכרות (רוב בגדיהם של הילדים מגיעים מבני משפחה) וסוני פלייסטיישן .

לעומת אריאל, שמתנגד כמעט לכל דבר שאומרים הוריו וטוען במרץ שהכללים בבית הם תוצאה של שטיפת מוח, מגלמת יערה את דרך הביניים: מצד אחד היא תשמח אם אמה תיקח אותה לסיבוב קניות בקניון מלחה, ומצד שני נראה שהיא לא סובלת במיוחד מכך שהבגדים שלה הגיעו מקרובי משפחה. "אני מבינה את הבחירות של ההורים", היא אומרת, "אבל הייתי מעדיפה אם הם לא היו כל כך קיצוניים".

"פעם התארחנו אצל חברה של יערה שעברה לבית גדול וחדש, וכשחזרנו היא אמרה שהיא לא רוצה לארח חברות אצלנו", מספרת לילך. "אני מודה שזה צבט לי בלב. אנחנו מנהלים סדר עדיפויות מסוים, אבל יש גם מציאות שמכתיבה לנו את היכולות הכלכליות. הייתי שמחה להיות עשירה יותר ושבסדר העדיפויות שלי יהיו יותר סעיפים".

בסדר העדיפויות הנוכחי של אילן ולילך קניות לילדים אמנם נמצאות הרחק מאחור, אבל הם מבקשים להדגיש שעם כל הכבוד לאידיאולוגיה, בבית שלהם אין ספר חוקים ואין וטו מוחלט - "וזה דווקא הרבה יותר קשה", אומר אילן. "אין לנו אידיאולוגיה של מחסור ואנחנו לא מאדירים אותו", מצטרפת לילך. "התקציב שלנו מקובל והיינו שמחים להרוויח יותר. אבל גם אם זה היה קורה, דרך החיים שלנו לא היתה משתנה משמעותית. לא היינו מוציאים את הכסף על מותרות, אלא על טיול בישראל ועל מכונית חדשה".

אילן רואה את חינוך ילדיו כחלק מעמדה כוללת יותר, שנוגעת למאבק בקפיטליזם. "אני חושב שאנחנו נמצאים במלחמה תרבותית, ושזה הקרב המאסף של הקפיטליזם", הוא מסביר. "במציאות הדורסנית שבה אנחנו חיים יש ערך למה שאנחנו עושים. ברירת המחדל האנושית היא לוותר ולצרוך, כי אנחנו חיים בעידן אינדיווידואלי שמקדש את האינדיווידואליזם. בסוף זה יקרוס. זה לא יכול להחזיק מעמד".

לכל ילד יש סלולרי

המאבק בקפיטליזם הוא אמנם מטרה נאה, אבל לסוגיית גידול הילדים יש גם מטרות ארציות הרבה יותר - לא להיכנס לאוברדרפט, למשל. "ילדים עולים הרבה כסף", אומר גיל אורלי, מנכ"ל חברת יבולים המתמחה באימון ובייעוץ כלכלי למשפחות. "עיקר ההוצאה הוא בשנים הראשונות, טרום חינוך ממלכתי, כי העלות המרכזית היא טיפול בילד, אצל מטפלת או בגן פרטי, ומדובר באלפי שקלים בחודש".

כשהפעוט נהפך לילד ומתחיל להיות מודע למה שיש לאחרים, הבעיה גדלה: "רמת החיים בישראל עולה, ולצדה גם התחרותיות", אומר אורלי. "הסטנדרט לגידול ילדים גבוה יותר מבעבר, וכדי לעמוד בו צריך לשלם. אנחנו נהפכים לחברה שמודדת את האדם בעיקר לפי הישגיו הכלכליים, וזה נכון גם לגבי ילדים, שחלק חשוב ממעמדם החברתי נקבע לפי מצבם הכלכלי. העידן הדיגיטלי החריף את המצב: לכל ילד ביסודי יש טלפון סלולרי, מחשב וחיבור לאינטרנט".

אורלי מספר שהוא פוגש יותר ויותר ילדים עשירים שגדלים במשפחות עניות, שהוריהם לא מוכנים לקצץ בהוצאות הקשורות אליהם. "אני רואה משפחות שמכניסות 9,000 שקל בחודש, השכר הממוצע, אבל על בגדי הילדים הם מוציאים 300 שקל בחודש ועל תקשורת 600 שקל. הם אומרים לי - אנחנו מוכנים לקצץ בכל דבר, רק לא בילד. אני יכול להבין את הדאגה לילדים, אבל זו טעות, כי הילד לא חי בבועה אלא בתוך מערך משפחתי".

לדעתו של אורלי, לתפישה כזו יכולות להיות השלכות מרחיקות לכת. "מה ילד לומד מהורים כאלה? שתפקידו של ההורה הוא לספק את צרכיו בכל מחיר. התוצאה היא צעירים בשנות ה-20 לחייהם שממשיכים לבקש כסף מההורים. כהורים אנחנו צריכים לחנך לערכים, ללמד התנהלות כלכלית נכונה, לתת דוגמה אישית. אם אני ממשיך למלא את הגחמות של הילד גם כשאני במחסור, ככה הוא יתנהל בעתיד".

ד"ר אתי פז, מנהלת הקליניקה לטיפול בזוגיות, בפרט ובמשפחה במכון אדלר, מצטרפת לאזהרות. "אני פוגשת הורים רבים שנותנים לילדיהם מעבר ליכולות הכלכליות שלהם, לעתים מתוך רגשי אשמה על כך שהם שקועים בקריירה, לפעמים כדי שיהיה לילדיהם את מה שלא היה להם כשגדלו. הילדים האלה ייהפכו למבוגרים מרוכזים בעצמם, שלא מסוגלים לדחות סיפוקים, שלא רואים את מי שנמצא מסביבם".

גם פז מזהה את השינוי שעברה החברה הישראלית בשנים האחרונות - מחברה קולקטיוויסטית לחברה שמקדשת את הפרט ומציבה אותו במרכז. "ילדים בני 10 מסתובבים עם אייפון, החדרים שלהם עמוסים בצעצועים, מסיעים אותם לכל מקום - לא פלא שסף הגירוי שלהם עלה וכשהם מקבלים מתנות ביום ההולדת הן לא מעניינות אותם במיוחד. ההורים קרועים בין הבית לקריירה, וכשהם רוצים לפצות את הילדים על הזמן המועט שהם מבלים עמם - הם רצים לקנות להם מתנות כי הפיצוי החומרי זמין מאוד.

"פגשתי אשה שהסבירה לי שהיא לא מוכנה שהילדים שלה ילבשו בגדים יד שנייה, רק חדשים מהחנות. הילדים שלה בני שנה ושלוש וחצי, ואין לי ספק שלא מעניין אותם במה מלבישים אותם. הורים מציידים את הבית בטלוויזיות ובמחשבים מתוך הנחה שכך הילדים יהיו מאושרים יותר, אבל אני מציבה מעל זה סימן שאלה גדול. הילדים שלנו לא זקוקים לחפצים כדי להיות מאושרים - הם רוצים להרגיש שמדברים אליהם בגובה העיניים, שמשתפים אותם בהחלטות המשפחתיות".

החוכמה, אומרת פז, היא למצוא את שביל הזהב בין הוצאה לא מבוקרת על הילדים לבין סגנון חיים סגפני - שגם הוא לא מומלץ בעיניה. "באמצעות החינוך והעברת הערכים אנחנו הופכים את הילדים שלנו לשותפים במשפחה, ובהמשך הם יהיו שותפים בחברה שבה הם חיים. אנחנו יוצרים בהם אכפתיות לא רק לבני המשפחה, אלא גם לסובבים אותם. במקום לקנות להם באופן אוטומטי, אפשר להסביר להם את מגבלות התקציב המשפחתי ולתת להם לבחור, למשל בין ג'ינס יקר אחד לבין שלושה ג'ינסים זולים. מעל הכל, הורים צריכים לשאול את עצמם: לאיזה סוג של מבוגרים אנחנו רוצים שהילדים שלנו יגדלו? האם מה שאנחנו עושים כיום יהפוך אותם למבוגרים כאלה?"

החיצוניות לא מעניינת

כשגל סינואני היתה בהריון עם בתה מעיין, היא שלחה את בן זוגה נעם להכין את החדר לילדה. היא ביקשה ממנו להתקין פרקט ולצבוע את הקירות בשלושה צבעים שונים והנחתה אותו "שיהיה מתוקתק ומדוגם". מאז עברו ארבע שנים וחצי, ומעיין לא בילתה בחדר הזה לילה אחד - הרבה יותר נעים לה לישון עם ההורים. החדר המפואר שהוכן עבור התינוקת, נהפך בעצם ללא שימושי. גל הבינה שכל מה שחשבה על הורות לפני הלידה, לא בהכרח חייב להישמר. "מעיין הפכה את העולם שלנו וסימנה לנו לאן ללכת", אומרת גל. "כשהיא נולדה לא היה לנו ידע בהורות. ראינו מה אחרים עושים והנחנו שזה מה שנעשה".

ההחלטה הלא קונוונציונלית הראשונה של ההורים הטריים, שמתגוררים בשכונת התקווה בתל אביב, היתה לא לחתל את מעיין בחיתולים החד פעמיים המוכרים, אלא בחיתולים רב פעמיים. לדברי גל, ההחלטה הזו חסכה להם בסך הכל 3,000 שקל. העריסה של מעיין הגיעה מאחותה של גל, השידה מאחיה, והצעצועים - משוקי החלפות. "הורים רבים רוצים שכל מה ששייך לילד ינצנץ, ומזה החנויות המתמחות עושות את הכסף", אומרת גל. "אבל אותנו חיצוניות לא מעניינת. אם זה עובד ובמצב טוב, מה ההיגיון לזרוק את זה לטובת משהו חדש?"

כיום מעיין מבוגרת מספיק כדי לקבל החלטות צרכניות בעצמה, וגל ונעם מקפידים לשתף אותה מתוך הנחה שלדיון בעניינים כספיים יש חלק חשוב בחינוך שלה. "לפני שנה הלכנו לקנות לה שמלה, והיא ראתה בחנות זוג נעליים שמצא חן בעיניה", מספרת גל. "הסברתי לה שיש לנו תקציב מוגבל והיא יכולה לבחור - או שמלה או נעליים, שהיא לא באמת צריכה. היא בחרה בנעליים והיתה שלמה עם זה לגמרי".

העיקרון המנחה בבית משפחת סינואני הוא שאין סיבה להפוך עקרונות לקרב אבוד. אם הניסיון לחסוך כסף מבזבז יותר מדי אנרגיה, אפשר לוותר באופן חד פעמי ולבחור בדרך שבה הולכים הורים אחרים. "צריך גם לדעת לשחרר, אחרת זה גוזל אנרגיות. לדוגמה, בקיץ מעיין רוצה לאכול ארטיק כל יום - אז פעם בשבוע אנחנו קונים לה בחנות ובשאר הימים היא אוכלת ארטיקים שאנחנו מכינים בבית.

"בפורים היא רצתה להתחפש למיני מאוס, ומאחר שאין לי כישרון תפירה ולא רציתי להטריד בזה את אמא של נעם - קנינו את התלבושת בחנות. זה יהיה שימושי בכל השנה, כי היא אוהבת להתחפש".

מעיין נראית מרוצה מאוד מתחפושת המיני מאוס שלה, כשהיא צופה בסרט די.וי.די במחשב - שמשמש כטלוויזיה בבית. במדף מתחת למסך מאופסנים משחקי הקופסה שלה, רובם יד שנייה והשאר הם מתנות יום הולדת. היא מציגה בגאווה את ארונית הספרים שלה, שמלאה דווקא בספרים שנקנו בחנות "כי חיפשנו דברים מסוימים", מסבירה גל.

אחד מחדרי הבית מוקדש ל"נולי", העסק של בני הזוג למוצרים אקולוגיים לתינוקות. גל מודעת לאירוניה המסוימת שטמונה בכך שדווקא היא, שמאמינה בשימוש בחפצים יד שנייה, מוכרת מוצרים לאחרים, אבל מצליחה להסביר את ההיגיון: "אני מוכרת רק מוצרים שאני מאמינה בהם ויודעת שהם איכותיים מספיק כדי לעבור לילדים הבאים. אני לא מעודדת את הלקוחות לקנות, אלא מבררת אתם אם הם באמת זקוקים לזה. אני עוצרת אותם אם נראה לי שמדובר רק בצורך לקנות".

גל ונעם אמנם עברו שינוי תודעתי עמוק, אבל אין להם עניין להטיף לאחרים להשתנות. גל מסבירה שבמקום לשכנע הורים אחרים לנהוג כמוהם, היא מעדיפה לספר על החוויות האישיות שלה בתקווה שזה יגרום לשינוי. "כל אחד נמצא במקום מסוים מבחינת הצרכים שלו. כששומעים על הדרך שבה אנחנו חיים זה יכול ליצור אנטי טוטלי או מוכנות להקשיב. הדבר החשוב בעיניי הוא להציב סימן שאלה, לעצור ולחשוב לפני שאתה נענה לאינסטינקט לחטוף את המוצר שנוצץ אליך בחנות. מה הילד אומר לך באמת? מה הוא מבקש באמת? אולי הוא לא רוצה בגד חדש, אלא רוצה לבלות אתך?"

לא חייבים לבזבז

אתרי יד שנייה: מאגר בלתי נדלה לבגדים, לריהוט, לצעצועים ולספרים. בחלק מהם, כמו הומלס ויד 2, החפצים עולים כסף. באגורה, לעומת זאת, החפצים נמסרים ללא תמורה.

חברים ובני משפחה: אתם מצפים לילד ראשון? בררו עם בני המשפחה מי יכול להעביר לכם את השידה, העגלה והלול. כשהילדים מתבגרים, חברים ובני משפחה יכולים להיות מקור מצוין לדברים שאין לכם - בהשאלה או במתנה.

אירועי תרבות חינמיים: בררו באינטרנט ובעיתונים אילו אירועים מתקיימים בעירכם. תתפלאו לגלות שיש הפעלות חינמיות והצגות שעולות סכום סמלי.

ללכת ברגל: זה בריא יותר, אקולוגי יותר וזול יותר.

ליצור לבד: במקום לקנות שידה כמו שיש לכולם, אפשר למצוא שידה ברחוב ולשפץ אותה לבד. האינטרנט שופע מדריכי עשה זאת בעצמך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#