זה ייגמר בדם - חדשות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

זה ייגמר בדם

2תגובות

בשבוע שעבר סגרתי את חשבון הטוויטר שלי. ערכתי טקס פרידה קטן מ-412 העוקבים שלי והירהרתי על תחושת מיצוי, על יחס לא שוויוני בין רמת התחזוקה שדורש החשבון ממני לרמת התפוקה הנמוכה שלי, על חרדותיי הכלליות מרשתות חברתיות ועוד כל מיני זוטות. ואז סגרתי.

יום לפני סגירת החשבון - מהלך שעליו הודעתי כמה ימים טובים קודם לכן - ובבוקר שלאחר הלוויה של בני משפחת פוגל ז"ל שנרצחו באיתמר יומיים קודם לכן, צייצתי: "ככל שהטרגדיה גדולה יותר, כך בהתאמה התגובה הצדקנית אליה". וגם: "נהרות הקיטש המטורפים האלה עומדים להיצבע בקרוב מאוד באדום של דם. זו הדרך היחידה שהאנשים כאן מכירים וחוזר חלילה. עד שיגיע סופנו וסופם".

ויום אחר כך: "החדווה שבה אנשים מתקבצים סביב פולחן האבל על משפחת פוגל היא כמו סדנת גיבוש לאומית לפני היציאה לסיבוב שפיכות הדמים הבא. רק בדם אנחנו מבינים". וגם: "כשאתה עומד מעל קבר טרי של ילדים שחוטים אתה תמיד צודק. שאלוהים ישמור עלינו מפני הצדק הזה".

אין ממש טעם לנסח את הדברים באופן שיסביר אותם. אני עומד מאחוריהם. אני סבור גם שהם לא חריפים או פוגעניים באופן חריג. כלומר, הם אינם צריכים להיחשב לחריפים או לפוגעניים במדינה שדעתה לא השתבשה עליה, ואצל ציבור מתלהם ושטוף אמוק פחות מזה של חברינו המסוימים מאוד מהימין המסוים מאוד. אני סבור שמדינת ישראל שבויה בלולאה משוגעת של היקסמות מאבל ומשכול, של השתעבדות לפולחן מוות ושל החלפה של רציונליזם ושיקול דעת שתכליתו להרחיק את תודעת העם הזה מהזוועה שעומדת להתחולל עליו ושהוא מחולל על שכניו לארץ הזאת - בפאתוס מורבידי משוגע, בשיח אלים, חולני ומבהיל שאינו מסוגל להכיל שום ניואנס, להוציא טובים מול רעים וצודקים מול אשמים.

הררי המלים האלימות שנשפכות מדי שעה באינטרנט בישראל - וכל זה תחת החסות של "חופש הביטוי" בלה בלה בלה; לצד הפטרונות האלימה שלוקחים על עצמם אותם ונדליסטים מילוליים על אהבת ישראל, נאמנות לה, יהדות, מוסר וצדק - הפכו את שיח האינטרנטי הפוליטי בישראל לתופת אלימה ומפחידה שכל מי שמציץ בה מהצד מוכרח להיאחז פלצות, שמא לא מדובר באיזה אלטר אגו לאומי - אלא בלבה הפועם של קבוצה אדירה של ישראלים, שאלימות היא השפה היחידה שאותה הם דוברים, שהתרת דמו של כל איש שאינו מזדהה עם האידיאולוגיה שלהם לגיטימית בעיניה, ובעיקר קבוצה שהמרחק בין אלימותה המילולית למעשית מתקצר מאוד מיום ליום. ואני מתכוון לאלימות נגד אחיהם הישראלים והיהודים. על מה שמעוללת ישראל הרשמית וישראל המתנחלת לפלסטינאים אין הרבה מלים להכביר. נאמר כבר הכל. ללא תוחלת.

נחזור לעניין. שעות ספורות לאחר שסגרתי את חשבון הטוויטר שלי (מטעמים פרוזאיים לחלוטין, כאמור) העלה אתר האינטרנט "לאטמה" ידיעה שכותרתה: "עורך מוסף 'הארץ' על הלוויית משפחת פוגל: קיטש מטורף". הידיעה כללה את הציטוטים שהבאתי בפניכם ואת המשפט שהוסיף הכתב: "לגולדן יש חשבון טוויטר ועוקביו זכו לקרוא מה דעתו על רצח משפחת פוגל מאיתמר והאבל הנרחב שפשט כאן בישראל בעקבותיו. הישראלים, ללא הבדלי דעה והשקפה פוליטית, אולי אפילו כל מי שרואה עצמו בן אנוש וחש להתקומם נגד התופעה של שחיטת ילדים בשנתם". העברית המשובשת במקור.

מכל מקום, בסוף הידיעה נכתב: "שעה לאחר עליית הידיעה לאוויר סגר שי גולדן את חשבון הטוויטר שלו". רוצה לרמוז: מתבייש במעשיו, קיבל טלפון מאיים מהבוס, הוקע ציבורית וחברתית וכעת אינו יכול לשאת את הבושה. ושלושה או ארבעה אידיוטים בטוויטר כבר מיהרו לצייץ: "רוצים לדעת למה שי גולדן סגר באמת את החשבון?" וצירפו קישור לידיעה האווילית. אדרבא, אז כמה מגולשי האתר "לאטמה" וכמה מגולשי פורום "רוטר" קישרו לידיעה מ"לאטמה" תחת הכותרת: "עורך מוסף 'הארץ' בז ומבזה את נרצחי איתמר", סבורים שאני שונא ישראל, עוכר יהודה וגרוע יותר מקאפו במחנה ריכוז. ניחא, כאמור.

אבל שימו לב לכמה מהתגובות שהתקבלו בתחתית הידיעה ובפורום רוטר. "אני מקווה שבקרוב ייכנס לביתו של שי גולדן ערבי עם סכין... ושנזכה לחזות במו עינינו בהלוויה קיטשית שלו ושל כל בני משפחתו...." כותב יהודי המתכנה "צדיק כתמר יפרח" וממהר לדייק: "ולמען הסר ספק - שאיש לא יעז להרים יד על הטינופת הזה ודומיו. אבל אם ערבים יעשו לו את מה שעשו לבני משפחת פוגל הי"ד - אני ארים כוסית ואעשה מסיבה" (אנחת רווחה). ובתשובה לחברו שמבקש ממנו להימנע מאיחולי מוות ליהודים, מחדד צדיק וגו' את העניין: "הוא אינו יהודי והוא גרוע מהמחבלים. ומצווה לומר עליו 'באבוד רשעים רינה'".

וגולש חכם אחר, המתקרא "איש אחד", חותר למגע אישי: "לשי גולדן יש אמא מאוד מאוד חכמה שזרקה אותו כמו תולעת זבל". ומחזק את ידו חברו, "רוב הציבור לא מודע לאיך שהיצורים האלה חושבים ומדברים. המזל הגדול הוא שהציבור לא יודע שיש בתוכנו גורמים שטניים שפועלים הכל כדי שלעם ישראל שוב לא תהיה מדינה". ומוסיף אחר: "שיבוא הנה, אני רוצה לירוק בפרצופו". ואחר, "אני ניצול שואה ואני זוכר שבמחנה ריכוז היה אדולף אחד שדמה שתי טיפות מים לגולדן הזה, יימח שמו. אני מתחיל לחשוב כי גולדן הוא נכדו של אדולף הזה. הוא היה תופס ילדים קטנים, מכניס את ראשם לכד מים עד שנפחו את נשמתם, אחר כך היה זורק את גופתם לבור מלא כלור". ואחר הירהר: "בן תשפוכת השטן. מאחל לו שישחטו את כל קרוביו". ויהודי בשם ניר הסתפק ב"איזה מכוער, פשששש".

אפשר שאמשיך, אבל זה מעט חוזר על עצמו. אמי היא זונה (אבל אשה חכמה - שהרי נפטרה ממני בגיל שלושה ימים). יש לייחל למותי ולמות ילדיי, לאסונה של אשתי ולחיסולם המהיר (הפיסי, לא המטפורי. נא לא להתבלבל) של כל מי שמחזיק בדעותיי באופן כללי - מוטב, כמובן, גדעון לוי.

אפשר שיש לי סיבה לחשוש לחיי. אחרי הכל, עיניכם הרואות: ישראל היא מדינה משוגעת. השיח הגלוי בה אלים לא פחות ממלחמת כנופיות. יש מצב שנכנסתי לאיזו קבוצת סיכון. אני מקבל עלי את המציאות הזאת, בדרך דומה מאוד לזו שבה קיבל עליו סטפן צווייג את מציאות חייו בתקופת שקיעתה של אירופה במלחמת העולם השנייה. הרומן המופלא שלו, "העולם של אתמול", הוא קינה של אדם שרואה לנגד עיניו את יבשתו המפוארת, אירופה, מוחקת את צלם האנוש שלה בשם העימות המזוין. הוא כותב שם על העיניים אטומות המבע של אנשים שפעם חשב לחבריו למדינה ולדרך - ועכשיו אלה שטופים רק בשנאה אנטישמית. הוא מבין שאירופה של אתמול חלפה לבלי שוב. הוא מבין גם שתחתיה תקום אירופה אחרת - אירופה שאליה שלא יוכל להשתייך לעולם. אפוף בתחושה הזאת הוא נטל את נפשו בכפו והותיר את אירופה ללא אחד מגדולי הסופרים והאינטלקטואלים שלה.

אין לי תוכניות ליטול את נפשי בכפי, בוודאי לא לעזוב את ישראל. בטח שלא להפסיק לחשוב, להרגיש ולהתבטא. אין לי תוכניות לכופף את ראשי בפני האלימות המילולית המטורפת הזאת ולפלל בנאיביות לכך שבוקר אחד היא תחלוף. היא לא תחלוף מעצמה. רוחות כאלה אינן חולפות מעצמן. הן זקוקות לקתרזיס אלים, או נכנעות בפני רוחות עיקשות, עקביות ונחושות מהן. אני מתכוון להמשיך להתעקש ולהתעקש ולהתעקש. עד שישראל תחזור להיות ראויה לאזרחיה לחיות בה ולשאת את שמה בעולם בגאון, או עד שלא ייוותר כאן דבר. אני מוכרח להודות שאיני אופטימי לגבי מידת ההיתכנות של האפשרות הראשונה.

וקטנה לסיום

ואושו אמר: "אין מסוכן מהצירוף דת והדחקה מינית".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#