הרוב הדומם כבר לא דומם - זירת הדעות - TheMarker
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

הרוב הדומם כבר לא דומם

ההסתדרות, שהיתה שייכת פעם לכלל חבריה, נשלטת כיום על ידי קומץ ועדים גדולים

תגובות

>> גל גדול של שביתות תקף באחרונה את ישראל, לאחר שהשובתים קיבלו את ברכת ההסתדרות בראשות עופר עיני. משפשפים את העיניים? גם אנחנו! איך לפתע עיני, שהצהיר בכל הזדמנות ש"אפשר לפתור הכל במשא ומתן", חוזר לשיטת השביתות הישנה והכואבת? האם אבד לו כישרון המשא ומתן? האם איבד לפתע את הסבלנות?

בין ההסתדרות לבין ועדי העובדים שורר מתח מתמיד. ועדי העובדים, שנמצאים בשטח, נכונים תמיד לקרב. כל יו"ר של כל ועד עובדים, גם אם נעירו באמצע הלילה, יוכל למנות לא פחות מעשרים סיבות לשביתה מיידית. ההסתדרות, לעומת זאת, היא כוח מרסן. היא בעלת ראייה גלובלית ורחבה יותר, ותפקידה לתעל את תאוותיהם של ועדי העובדים לפסים של משא ומתן ולשמור על רף דרישות מציאותי.

אלא שריח בחירות חזק מכל אידיאולוגיה. בדומה לממשלה, שלקראת בחירות משחררת את החגורה, שוכחת ממחויבותה לריסון תקציבי ומנהלת כלכלת בחירות, כך גם להסתדרות יש כלכלת בחירות משלה.

ההסתדרות, שהיתה שייכת פעם לכלל חבריה, נשלטת כיום על ידי קומץ ועדים גדולים. ההשתתפות הנמוכה בבחירות להסתדרות (28%-32%) מלמדת כי זו כלל אינה מעניינת את רוב רובם של חבריה, שאינם טורחים לגשת לקצה המסדרון כדי להצביע. מעבר לחוסר העניין, זהו חוסר אמון.

מי כן מצביע? בדרך כלל אלה גדודי עובדים מאורגנים ומסודרים במקומות עבודה גדולים, שצועדים אל הקלפי בשמאל-ימין. הם שהביאו לעיני ניצחון ברוב של 92% בבחירות הקודמות - הישג שאפילו מנהיגי שכנותיה של ישראל היו יכולים להתקנא בו. בדומה לתלמידי הישיבות, המצביעים כאיש אחד על פי הוראת רבם, כך העובדים במקומות העבודה הגדולים מצביעים על פי הוראת הוועד.

עופר עיני יודע שאין לו סיכוי לכבוש את לבם של 70% שאינם מצביעים, ודאי וודאי לאחר כישלונו לתפוס טרמפ על גב המחאה החברתית. קל הרבה יותר לסגור דיל סיטוני עם ראש ישיבה מאשר ללקט אחד לאחד את קולותיהם של חצי מיליון החברים. מוטב לדוג ברשת ולא בחכה.

וכמו בכל דיל, כל צד נותן את חלקו: הוועד מביא קולות, ועופר עיני משחרר את הרסן ומאפשר לו לשבות על כל גחמה ובכל תואנה, ללא הגבלה. עיני מאפשר לוועדים להגשים את חלומם, והם מסייעים לו להגשים את חלומו. על הדרך, הוא זוכה גם לזמן מסך ולחשיפה.

גלי הזעם מכיוון נפגעי השביתות לא מזיזים לעיני, כי כזכור, כדי להיבחר לראשות ההסתדרות כלל לא חשוב מה הציבור הכללי חושב עליך, גם לא מה ציבור העובדים חושב עליך, אפילו לא מה ציבור חברי ההסתדרות חושב עליך. מה שחשוב הוא מה שמחליטים ראשי הוועדים הגדולים בעבור גדודי עובדיהם. שיטה זו אינה חדשה, ועופר עיני לא יכול לרשום עליה פטנט. הוא נכנס במטרה להחזיר את ההסתדרות לעובדים, אך כמו רבים מקודמיו בחר בדרך הקלה - ועל הדרך סידר ג'וב נאה לכלה.

ואולם האביב הערבי הראה כי הרוב הדומם כבר לא דומם. כל שצריך כדי להחזיר את ההסתדרות לעובדים, הוא להזכיר ל-70% כי המיעוט השתלט להם על החגיגה ולקח לעצמו את כל העוגה. אם יצליח מנהיג אמין להחזיר לעובדים את התקווה ואת האמונה, ולהזכיר להם כי חברותם בהסתדרות אינה מתמצית בתשלום דמי חבר, או אז תגיע המהפכה העממית גם לחצר הביזנטית בארלוזורוב, שתיכבש מחדש על ידי ההמון.

הכותב הוא עורך דין ולשעבר דובר ההסתדרות



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#