בבית המקדש ידעו להציב גבולות לטייקונים - זירת הדעות - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

בבית המקדש ידעו להציב גבולות לטייקונים

4תגובות

>> לא אחת נוהגים תומכיה של עמדה כלכלית כזו או אחרת לתמוך טיעוניהם במובאות מן המקורות. אלא שבאופן לא מפתיע, אלפי שנים של יצירה יהודית הניבו מגוון כה רחב של תפישות עולם, עד שניתן למצוא ציטוט המתאים כמעט לכל עמדה.

עם זאת, בסוגיות מסוימות יש לניסיון החיים של העם היהודי בהחלט מה לתרום לשיח. דוגמה אחת קשורה למס "מחצית השקל", שנגבה בימי הבית השני בעיצומו של חודש אדר. מסכת שקלים במשנה מלמדת שהמס שימש לרכישת קורבנות הציבור ולמימון תשתיות ציבוריות בירושלים ובסביבותיה. המס נגבה מיד לאחר פורים ולקראת העלייה לרגל בפסח. עד היום מוזכרת גביית המס על ידי קריאה מיוחדת בשבת שלפני ראש חודש אדר, המכונה "שבת שקלים", ובתרומה לצדקה לקראת חג הפורים כ"זכר למחצית השקל".

בלשון ימינו מדובר היה במס רגרסיבי שהוטל על הציבור באופן אחיד. על פניו, לא עלה הדבר בקנה אחד עם הרגישות החברתית שאיפיינה את פסיקת החכמים. מסורת עתיקה המופיעה בתלמוד הבבלי ובמגילת תענית שופכת אור על המהלך יוצא הדופן. על פי מסורת זו, התעמתו זרמי היהדות בימי הבית בשאלת מימונם של קורבנות הציבור. הגישה האחת יוצגה על חוגי הכהונה; השנייה - על ידי החכמים, אנשי הזרם הפרושי, שהובילו את שיקומה של היהדות לאחר החורבן. מחקר היהדות בימי הבית השני נוטה להציע כי החוג הראשון היה קרוב יותר לאליטות הכלכליות. החוג השני נתפש כמי שהיה רגיש יותר למצבם החברתי והכלכלי של המוני העם.

המקורות הקדומים מלמדים כי אנשי הכהונה וההון גרסו שמימון הקורבנות צריך להיעשות על ידי תרומות של יחידים, היכולים והרוצים לתרום למקדש. החכמים, לעומתם, דרשו לממן את עבודת המקדש מהקופה הציבורית בלבד, ללא מתן דריסת רגל לנדבנים. הוויכוח בין שני המחנות היה נוקב עד כדי עימות של ממש, שהרי מדובר היה בתערובת הנפיצה של דת, כסף ושלטון. כאשר ניצחו, בחרו החכמים בשיטת המיסוי הרגרסיבית והנהיגו את מס מחצית השקל. הדבר, על פניו, לא היטיב עמם ועם קהליהם, אך היה בכך איתות ברור כי הכסף אינו יכול לקנות הכל וכי יש נכסים וזירות השייכים במלואם לציבור.

בהנהגת המס האחיד, הגנו החכמים על הרעיון כי לכל אדם בישראל חלק שווה וזהה במרחב הציבורי המקודש. דבקותם של החכמים בעיקרון זה לא היתה עיוורת. לנדבנות היה תפקיד חשוב במקדש הקדום, וספרות האגדה מרבה לספר על תרומותיהם ומתנותיהם של יחידים. החכמים לא ביקשו להדוף את הנדבנים מחוץ לחומות הבית, אך באותה מידה הם לא היססו להציב לה גבול ברור.

יותר מ-2,000 שנה חלפו מאז ימי הוויכוח, אך די להיזכר בפסק הדין של נשיאת העליון היוצאת, דורית ביניש, בעניין הפרטת בתי הסוהר כדי להבין שהדיו נשמעים היטב גם כיום. קולות אלה בוקעים גם מתוך הוויכוח על אגרת השידור הציבורי. מרחק גדול משתרע בין מקלטי הטלוויזיה לבין מזבח הקורבנות (למעט הקרבת שעות איכות רבות מול המרקע), אך הדיון על כוחו של ההון וגבולותיו מקשר בינם מבעד למסך הזמן.

בחירתה של המסורת לקבע את זכרו של המס בלוח השנה העברי מהווה תזכורת לצורך למצוא את האיזון הראוי בין הפרטי לציבורי. בעידן ליברלי המדגיש את הגבלת יכולתו של הציבורי לפלוש לתחומו של הפרט, מזכירה מסורת מחצית השקל כי גם השאלה ההפוכה חשובה וגורלית.

הכותב הוא מנכ"ל התנועה ליהדות מתקדמת בישראל



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#