דמוקרטיה או ריכוזיות - תבחרו - שוק ההון - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דמוקרטיה או ריכוזיות - תבחרו

השופט לואיס ברנדייס חזה את הכל כבר לפני 100 שנה

5תגובות

הוא אחד המשפטנים המצוטטים ביותר בעולם, ואחד המשפטנים החשובים ביותר בארה"ב במאה השנים האחרונות. אמירתו "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר" נהפכה לאחד הביטויים השגורים ביותר בזירה הציבורית. הוא קבע הלכות והמציא שיטות; הוא סיים את לימודיו בהרווארד בגיל 20 בציון הגבוה ביותר בהיסטוריה של המוסד, שיא שנשבר רק אחרי 80 שנה; הוא נהפך לעורך דין עשיר ומצליח שנים ספורות לאחר שפתח את משרד עורכי הדין שלו; במקום לצבור כסף וכוח הוא הקדיש את רוב הקריירה שלו כעורך דין לתיקים למען מטרות חברתיות שבהן האמין, כמו הגנה על עובדים וצרכנים; הוא היה אחד מאבותיה החשובים ביותר של תנועת הציונות בארה"ב; והוא כמובן היהודי הראשון שמונה לבית המשפט העליון בארה"ב.

לואיס דמביץ ברנדייס, שנולד ב-1856 ומת ב-1941, הוא אחד המנהיגים הרוחניים הגדולים ביותר שקמו לעם היהודי במאה השנים האחרונות. אדם שנולד למשפחת מהגרים דלת אמצעים, ושנהפך רק בעזרת כישרונו ושכלו לאחת הדמויות המשפיעות ביותר בזירה המשפטית והעסקית בארה"ב. חלקים גדולים מהמצע ומהמדיניות של הנשיא ה-28 של ארה"ב, וודרו ווילסון, נשענו על רעיונות שקיבל מברנדייס. ברנדייס מוכר היטב לכל משפטן ישראלי, בין אם הוא תלמיד שנה א', מתמחה, עורך דין זוטר, שותף בכיר, שופט או שופט עליון. רעיונותיו, פסיקותיו ומאמריו בתחומים רבים - החל בפרטיות וכלה במונופולים - מצוטטים עד היום ונחשבים למקוריים ולפורצי דרך. מינויו ב-1916 לבית המשפט העליון בארה"ב נחשב לציון דרך במעמדם של היהודים בחברה האמריקאית, ותרומתו לתנועה הציונית היהודית ולתמיכת ארה"ב בהקמה של מדינת ישראל מוכרת היטב לכל חוקרי ההיסטוריה של הציונות.

אבל דווקא הפרק החשוב ביותר בקריירה המקצועית של ברנדייס, התחום הקרוב ביותר ללבו, לו הקדיש חלק ניכר מחייו - מוכר פחות לציבור בכלל ובישראל בפרט. ייתכן שהתפקיד ההיסטורי החשוב ביותר של ברנדייס היה מלחמתו בטייקונים, בבנקאים, במונופולים ובקרטלים ששלטו בכלכלה האמריקאית בתחילת המאה הקודמת. אנשים אלה, שלימים זכו לעתים בכינוי "הברונים השודדים", מזכירים מאוד את עשר המשפחות החזקות ביותר במשק הישראלי. באמצעות שימוש בכסף של אנשים אחרים, שליטה ישירה או עקיפה בבנקים ובמוסדות פיננסיים ובשורה של קרטלים ומונופולים, הם נהפכו לשליטים האמיתיים של הכלכלה - חזקים יותר מהממשלה, מהנשיא, מהקונגרס ומהסנאט.

ברנדייס, שנולד למשפחת מהגרים יהודים מצ'כיה, היה תלמיד מבריק בתיכון ובאוניברסיטת הרווארד. משרד עורכי הדין שפתח יחד עם חברו ללימודים נהפך למצליח תוך זמן קצר, וברנדייס נהפך לעורך דין אמיד. כאן קיבלה הקריירה שלו את התפנית הלא אופיינית: במקום להמשיך במסלול לצבירת הכוח, הכסף והקשרים שהיה פתוח בפניו - נמשך ברנדייס יותר ויותר לתיקים שבהם יכול היה להגן על האינטרס הציבורי: על עובדים שנוצלו, על צרכנים שרומו, על מבוטחים שהוכשלו. ברנדייס נמנע מלקחת תיקים ולקוחות שנתפשו אצלו כ"רעים" והקדיש חלק גדל והולך מהקריירה שלו למאבקים משפטיים שהפכו אותו במהרה ל"פרקליט הציבור", מה שהמגזין "אקונומיסט" כינה לימים "רובין הוד של עולם המשפט".

 

יש שימהרו להדביק לברנדייס את הכינוי "עורך דין חברתי" או "פעיל חברתי", אבל זאת תהיה טעות. בניגוד למי שמכונים כיום "חברתיים" בזירה הציבורית בישראל, ברנדייס היה מאמין גדול בשוק החופשי ובתחרותיות. הביטויים תחרותיות, חופש, יעילות, חדשנות וקדמה חוזרים אצלו במאמרים ובספרים באופן כפייתי. המלחמה שלו באוליגרכיה האמריקאית של תחילת המאה הקודמת לא נבעה מאמונות מרקסיסטיות או קומוניסטיות, אלא להפך: מהאמונה שלו בכוחם של החופש, של התחרות ושל החדשנות. הוא הבין שהאויבים הגדולים ביותר של אלה הם הקפיטליסטים האמריקאים - שחברו יחדיו כדי לדכא את התחרות, את החדשנות ואת הפיתוח של הכלכלה האמריקאית.

 

אגב "אוליגרכיה", זאת בדיוק המלה שבה השתמש ברנדייס במאמריו כשבא לתאר את ראשי הכלכלה האמריקאית, הבנקאים וראשי הקונצרנים. הטייקונים הישראלים מתפלאים שהודבק להם בשנים האחרונות הכינוי "אוליגרכים". הם מנסים לשכנע את הציבור שהם "אנשי עסקים", בעוד "אוליגרכים" הוא ביטוי המתאים רק לטייקונים רוסים שקנו מהמדינה חברות בזול. אבל אם להיתלות באילן הגבוה ביותר בעולם המשפט הכלכלי, הרי שהביטוי "אוליגרכים" הוא המתאים להם ביותר - גם אם הם לא קנו מעולם כל חברה מהמדינה. כי ברגע שהם נהנים מכוח אדיר, מריכוזיות, מאינטרסים צולבים ומשליטה בקרטלים ובמונופולים - להגדרתו של המשפטן, עורך הדין והשופט העליון ברנדייס, הם אוליגרכים.

אין עורך דין בכיר אחד בישראל שלא מכיר את אמרתו המפורסמת של ברנדייס, "אור השמש הוא חומר החיטוי הטוב ביותר", ואת הביטוי שנשחק מרוב שימוש אפשר למצוא בפסקי דין רבים, ביניהם של נשיא בית המשפט העליון לשעבר אהרן ברק. שאלו אותם על ברנדייס, והם ימהרו להפליג בשבחיו של הגאון, המחדש, קובע ההלכות.TheMarker

ואולם מעטים מבין עורכי הדין האלה יודעים שמפעל חייו הגדול של ברנדייס החל הרבה לפני שמונה לבית המשפט העליון בארה"ב, ובא לידי ביטוי חד בספר שהוציא לאור ב-1914, שאותו ביסס על שורה של מאמרים שפירסם במגזין "הרפר'ס וויקלי". ברנדייס קרא לספר "כספם של אנשים אחרים וכיצד משתמשים בו הבנקאים". כשברנדייס מדבר על בנקאים, הוא לא מתכוון לאלה שהתמקדו בבנקאות, אלא לאלה שהפכו את הבנקים שלהם למנוף להקמה של קונגלומרטים פיננסיים וריאליים ענקיים, שהיו קרויים אז תאגידי נאמנות ((Trust. הברונים השודדים בעלי ההון אירגנו את הקונגלומרטים שלהם בנאמנות, כך שלאחר מותם, ההון ממשיך להיות מנוהל בידי הנאמנות עבור היורשים, ללא מס ירושה. בארה"ב יש עד היום מסי ירושה גבוהים, ותכנון מס שכזה היה כה אופייני לאוליגרכים המונופוליסטים, עד שהחוקים שנועדו להילחם במונופולים - המכונים בישראל דיני הגבלים עסקיים - נקראים בארה"ב גם Antitrust law. קונגלומרטים אלה שלטו במונופולים ובקרטלים החזקים ביותר של תחילת המאה הקודמת, בעיקר בחברות של רכבות ובמפעלי פלדה - ובהמשך גם בחברות הטלפון והטלגרף. בהקבלה ל-2010 - אלה הן חברות הסלולר, הקמעונות, הביטוח והאנרגיה של ימינו.

מקדיש בשנים האחרונות מאמץ עיתונאי רב כדי להתריע מפני הסכנות האורבות לכלכלה הישראלית ולדמוקרטיה הישראלית כתוצאה מהתהוותן של כמה משפחות שליטות חזקות בכלכלה הישראלית - שרובן שואבות את כוחן מהחזקות בקרטלים, במונופולים ובמוסדות פיננסיים. בשנתיים האחרונות הגענו למסקנה כי הריכוזיות האדירה במשק היא לא רק סכנה לכל אחת מהתעשיות ומהענפים הספציפיים שבהם הן פועלות, אלא רחבה הרבה יותר: זאת סכנה ברורה ומיידית לדמוקרטיה.

בשבוע שעבר, לאחר קריאת ספרו של ברנדייס שמבוסס על מאמרים שנכתבו בדיוק לפני מאה שנה, גילינו לתדהמתנו שאנחנו לא מחדשים כלום וכנראה אין הרבה חדש תחת השמש - ברנדייס כבר כתב את הכל לפנינו וכמובן בכישרון, ישירות ונחרצות גדולים בהרבה.

ברנדייס מציג בספרו, במאמריו ובפסיקותיו את הנזק הגדול שנגרם לכלכלה האמריקאית, לחדשנות, לפיתוח ולצרכנים - מהמונופולים, מהקרטלים, מהריכוזיות, מהבעלויות הצולבות, מהאינטרסים הכפולים ומהשילוב של חברות ריאליות עם חברות פיננסיות. אבל הוא שב וחוזר ואומר: הסכנה האמיתית היא לא ההשפעות השליליות שיש לריכוזיות על המחירים, על הצרכנים ועל היעילות. הסכנה האמיתית נשקפת לדמוקרטיה. זהו הנזק הגדול ביותר של הריכוזיות. מתברר שלצדו של הפתגם הנודע ביותר הנוגע לאור השמש המחטא, יש עוד "חוק" שקבע ברנדייס: "We can have democracy in this country, or we can have great wealth concentrated in the hands of a few, but we can't have both".

ובתרגום לעברית: "יכולה להיות לנו דמוקרטיה במדינה הזאת, יכול להיות לנו עושר רב המרוכז בידי מעטים - אבל לא יכולים להיות לנו שניהם". כן, מתברר שזה היה ברנדייס, מגדולי המוחות המשפטיים, החברתיים והכלכליים היהודים שקבע לפני מאה שנה שריכוז של עושר בידי מעטים הוא הסכנה הגדולה ביותר לדמוקרטיה.

"הומניסט חילוני וגם יהודי חם, לואיס ברנדייס הוא אחד המאורות הגדולים של אמריקה / דפנה מאור"

"משפטנים נחשבים לעם שמרן, ברנדייס היה חריג בקבוצה / עידו באום"

ללא ברנדייס, ארה"ב לא היתה תומכת בהקמת מדינת ישראל / ניו יורק טיימס

לואיס ברנדייס, ביוגרפיה מלאה

אבל ברנדייס לא התכוון לעושר במובן המקובל של המלה. הרי הוא לא היה קומוניסט אלא איש השוק החופשי. הוא הצביע על כך שאין כל סכנה באנשים עשירים שצברו הון רב מעסקיהם המוצלחים. לרובם אין כל השפעה שלילית על החברה. הנזק הגדול נגרם על ידי אלה שכוחם נובע משליטתם בכסף של אנשים אחרים: אלה ששולטים בתאגידי נאמנויות, בבנקים, בחברות ציבוריות, בקונגלומרטים. הם אלה המהווים סכנה לכלכלה ולדמוקרטיה.

ההשקפה הכלכלית, החברתית והמשפטית של ברנדייס מציגה באור נלעג את הדיון על ימין, שמאל, קפיטליזם וסוציאליזם שמקובל בזירה הציבורית הישראלית. החזירים הקפיטליסטים הישראלים אוהבים להדביק את התווית "סוציאליסט" או "קומוניסט" לכל מתנגדיהם, במטרה להראות שההצעות שלאלה נידונות לכישלון, כפי שנכשלו הכלכלות הקומוניסטיות. המציאות היא כמובן הפוכה: "הקפיטליסטים" הישראלים הם שונאי קפיטליזם ושוק חופשי. הם לא רוצים תחרות והם סבורים שתפקידה של המדינה הוא לחלק להם זיכיונות ולא להתערב כשהם בונים מונופולים וקרטלים שעוצרים את הקדמה ואת הפיתוח. ואילו "החברתיים" הישראלים משתמשים בשנאה כלפי העשירים כדי לשמר את כוחם של קומץ ועדים אלימים, העומדים בראש קרטלים ומונופולים ציבוריים או פרטיים.

לאלה וגם לאלה, לפרקליטיהם וליועציהם הכלכליים, כדאי לקרוא את ברנדייס, הפרקליט החברתי שזכה להערצה כה גדולה במדינה הקפיטליסטית ביותר בעולם. משפטן שלא היסס לצאת בפומבי נגד הטייקונים הגדולים והאלימים ביותר בארה"ב עוד כשהיה עורך דין בשוק החופשי. הוא לא היסס לעשות זאת גם כשהעיתונות - שנשלטה על ידי אותם טייקונים - מיהרה לתקוף אותו. ברנדייס ידע היטב את הסיכונים שהוא לוקח כשיצא נגד האוליגרכיה האמריקאית. מי שכנראה עמדו מאחורי הניסיון למנוע את מינויו לבית המשפט העליון בארה"ב לא היו האנטישמים - אלא הטייקונים, שלא רצו שהאיש שהבין את המודלים העסקיים שלהם ואת הנזקים שהם גורמים לקדמה, לפיתוח ולתחרות - יגיע לעמדה הבכירה ביותר במערכת המשפט האמריקאית.

השופט העליון וויליאם דאגלס, שכיהן כראש רשות ניירות ערך בארה"ב והחליף את ברנדייס כשפרש מבית המשפט העליון, נחשב לשופט ליברלי מאוד. הוא אמר בהקשר זה: "ברנדייס היה לוחם מיליטנטי למען צדק חברתי - ולא חשוב מי היה היריב שלו. הוא היה מסוכן לא מפני שהיה מבריק ואמיץ. הוא היה מסוכן משום שאי אפשר היה להשחית אותו".

עד שברנדייס הופיע בזירה הציבורית האמריקאית ונהפך לדמות כה משפיעה בה, טענו כלכלנים ומשפטנים רבים ש"אין מה לעשות. טבעה של הכלכלה לייצר את המונופולים, את הקרטלים ואת קבוצות הריכוז האלה". היו גם שטענו כי יש יתרונות לגודל, המפצים על החסרונות. אבל ברנדייס הראה שהריכוזיות, הקרטלים, המונופולים והפירמידות שבראשם אנשים ששולטים בכסף של אנשים אחרים - אינם בלתי נמנעים. הוא הוכיח שאפשר לשבור אותן ולחסל אותן וכדאי לעשות כן - כי הם פוגעים בכלכלה, לא יעילים ומדכאים את התחרות ואת הדמוקרטיה.

איפה הוא הברנדייס הישראלי? איפה המשפטן, הכלכלן או איש הציבור שלנו שיהיה לו את השילוב של ידע כלכלי עמוק שלא מבוסס על סיסמאות "קפיטליסטיות" או "חברתיות" חלולות? איפה האיש ש"חברתיות" אצלו אינה רק הכרזות, אלא נכונות לצאת מול האנשים החזקים ביותר במשק? כמה עלוב ומצער לראות שהמשפטנים הגדולים בישראל מחוברים רובם אם לא כולם בעבותות לאוליגרך זה או אחר - ומעדיפים את החיים הנוחים, את הכבוד, את היוקרה ואת הקוקטיילים על פני תקנת הציבור וטובתו.

הנה כמה ציטוטים בתרגום חופשי ובקיצורים הנדרשים מספרו של ברנדייס "כספם של אנשים אחרים וכיצד משתמשים בו הבנקאים":

"המונופול הגדול ביותר במדינה הוא המונופול על הכסף. כל עוד הוא יהיה קיים, חופש הבחירה שלנו, החופש שלנו והאנרגיה האינדיווידואלית של התקדמות ושל פיתוח - לא באים בחשבון. המערכת הפיננסית שלנו היא מרוכזת - ולכן הצמיחה של המדינה, וכל פעולות האזרחים, נמצאות בידיהם של כמה אנשים. גם אם הכוונות של האנשים האלה טהורות - הפעולות שלהם מקפיאות, בולמות והורסות כל חופש כלכלי אמיתי".

זהו הציטוט הפותח את ספרו של ברנדייס והוא מיוחס דווקא לנשיא וודרו ווילסון, אך ברי לכל שרוב דבריו של וילסון נשענו על ניירות שהכין עבורו ברנדייס. והרעיון המרכזי הזה אכן חוזר בספרו של ברנדייס שוב ושוב.

"האלמנט המרכזי באוליגרכיה הפיננסית שלנו הוא בנקאי ההשקעות (הבנקאים שמתאר ברנדייס הם הטייקונים של היום, השולטים באמצעות כספם של אנשים אחרים בתאגידי נאמנויות ענקיים של פיננסים ושל החזקות ריאליות, ג"ר). בנקים, תאגידי נאמנות וחברות ביטוח הם הכלי שלו לשליטה ברכבות, בשירותים ציבוריים ובחברות תעשייתיות. הם הנתינים שלו... למעשה שום עסק גדול לא יכול להתרחש במדינה ללא אישור שלו".

"האווזה שמטילה את ביצי הזהב נחשבה לנכס הגדול ביותר. אבל רווחית יותר מהאווזה הזאת היא הפריווילגיה לקחת את ביצי הזהב שהטילה האווזה של מישהו אחר. בנקאי ההשקעות והחברים שלהם הם אלה שיש להם עכשיו את הפריווילגיה הזאת. הם שולטים בעם דרך כספו של העם".

כן, חייבים להסיר את הכובע גם בפני הניסוחים של ברנדייס על הכוח ועל ההשפעה שצוברים הטייקונים באמצעות כספם של אנשים אחרים. הוא תימצת את זה במשפט כה חד, בהיר וברור: "הם שולטים באנשים דרך הכסף של האנשים". והוא ממשיך:

"אם הכוח של הבנקאים היה מתמצה רק בעושר שלהם, היתה להם השפעה מועטה על עולם העסקים האמריקאי. עושר שכזה, כמו של משפחת אסטור (המשפחה שהיתה העשירה ביותר בארה"ב באמצע המאה ה-19, ג"ר) הוא מצער, לא עקבי עם דמוקרטיה והוא בלתי חברתי. אבל העושר של משפחת אסטור לא מסכן את החופש הפוליטי או הכלכלי. הוא חסר משמעות בנתח שלו מכלל הפעילות של העושר בארה"ב, או אפילו במדינת ניו יורק. אין לו השפעה משמעותית, כי לבעלים שלו יש רק את ההכנסה מהעושר שלהם. העושר של משפחת אסטור הוא סטטי. לעומת זאת, העושר של ג'יי.פי מורגן (הטייקון הגדול ביותר בארה"ב באותה תקופה, ג"ר) הוא דינמי. הכוח והצמיחה של הכוח של האוליגרכים הפיננסיים שלנו מקורם בשליטתם בכסף ובחסכונות של אנשים אחרים".

 

"גרוע יותר מהדיכוי של התחרות (על ידי האוליגרכים) הוא הדיכוי של החופש הכלכלי, למעשה של חופש האדם. ההפחדה שהם מייצרים. התלות שיש לאנשי העסקים בקבוצה הזאת. כל יזם ואיש עסקים צריך מימון בנקאי. מתן המימון הבנקאי דורש שיקול דעת על ידי הבנקאים. אבל טהורים וכנים ככל שיהיו הבנקאים, הניסיון מראה ששיקול הדעת שלהם מוטה על ידי הכוח הגדול של תאגידי הנאמנות של הכסף. מי שיתנגד בגלוי לאותם אינטרסים (של הטייקונים) יגלה שהוא לא נחשב לגורם אחראי ובטוח שיכול לקבל מימון בנקאי".

 

"כל איש עסקים, כל איש מקצוע צריך למכור משהו או לקנות משהו מהחברות שנשלטות או מושפעות עלידי אותם 'לורדים'. לפעמים זה מוצר, לפעמים שירות - ולפעמים הם כלל לא זקוקים לקנות או למכור משהו, אלא פשוט רוצים להתקדם פוליטית וחברתית. לפעמים הם פשוט רוצים שקט ושלווה. אבל הניסיון מראה שזה לא בריא ללכת נגד הקטר, וש'עסקים הם עסקים'".

קראו את המשפט הזה פעמיים: אלפי אנשי עסקים, רגולטורים, פוליטיקאים ומנהלים שכירים מרגישים אותו על בשרם בשנים האחרונות. חבריהם ממליצים להם לא לנסות ללכת נגד קטר דוהר - שבו יושב אחד האוליגרכים הישראלים.

"מדי פעם אנחנו מוצאים גיבור אדום דם, אמיץ, שאוהב את החופש שלו יותר משהוא אוהב כסף או ביטחון - והוא נלחם על העצמאות שלו ומנצח. פה ושם תמצא גם את הקדוש המעונה שמסרב (להצטרף אל האוליגרכים או להיכנע להם, ג"ר) בשקט, סובל ונדחק. אבל אמריקה, האומה שרוצה את הטוב ביותר במספרים הגדולים ביותר, אמריקה לא יכולה להסתפק בתנאים שמתאימים רק לשלושה סוגים של אנשים: לגיבורים, לקדושים המעונים ולעבדים".

כדאי אולי לכל מלחכי הפנכה של האוליגרכיה הישראלית - בין אם הם בעולם העסקים, בשלטון או בתקשורת - לשאול את עצמם איפה הם ממקמים את עצמם: בגיבורים, בקדושים המעונים או בעבדים, וחשוב יותר: האם ישראל יכולה להסתפק באלה?

"ההגנה על זכויות המיעוט של חברות ציבוריות דורשת שייאסר על חברות באופן מוחלט לבצע עסקות שלדירקטורים של החברה יש עניין אישי בהן. כל חוזה לביצוע עסקה כזאת (עסקת בעלי עניין, ג"ר) יוכרז לא רק ככזה שניתן לבטל אותו, אלא ככזה שבטל באופן מוחלט. במקרה של רכבות ושל חברות שנותנות שירות לציבור, האיסור הזה על עסקות בעלי עניין נדרש (לא רק כדי להגן על בעלי המניות, ג"ר) לתקנת הציבור ולרווחתו - משום שאינטרסים צולבים (עסקות בעלי עניין, ג"ר) מייצרים חוסר יעילות וחוסר נאמנות. אי אפשר לדעת אם התעריפים שגובה החברה מהציבור הם ראויים או מנופחים עד שלא ברור מה בדיוק מקור ההוצאות של החברה. אבל חשוב יותר אפילו מהיעילות הוא החופש הכלכלי והפוליטי, שנפגע מתאגידי הנאמנות".

"איך צברו (האוליגרכים) את עושרם? חלק מזה היה טבעי. חלק מזה כתוצאה מהזדמנויות מיוחדות או מהשקעות נבונות, חלק בגלל הגודל העצום של עסקים: כוח יוצר עושר, ועושר יוצר כוח. אבל הסיבה העיקרית להתעשרות שלהם היא דמי המעבר הגבוהים שגובים אלה ששולטים בצינורות הכסף".

כמו בישראל ב-2010, גם בארה"ב של תחילת המאה הקודמת הסבירו האוליגרכים והטייקונים שהציבור חייב להם את הקדמה, את הפיתוח ואת היזמות - שהם יצרני העסקים ומקומות העבודה. אבל ברנדייס, עורך דין מסחרי מבריק ששלט בפרטים ביד רמה והכיר את עולם העסקים, לא התרגש בכלל מהסיסמאות האלה. הוא ידע את האמת והוא כתב:

"ג'יי.פי מורגן אומר שרוב מסילות הרכבת והפיתוח התעשייתי במדינה נוצרו באמצעות המוסדות הפיננסיים הגדולים (שבשליטת הטייקונים). אבל ההצהרה הזאת היא חסרת בסיס לחלוטין. להפך, כל תרומה אמיתית לרווחה ולשגשוג שלנו נוצרה ונולדה בלי עזרתם. המוסדות הפיננסיים הגדולים הגיעו לאותם מיזמים ועסקים כשהם כבר היו מצליחים, או כשהיה צורך לבצע ארגון מחדש של החובות שלהם אחרי שהאפשרות של הצלחה כבר הוכחה - אבל ההשקעות הראשוניות של החלוצים שעשו את העבודה הקשה וסיכנו את כספם כבר ירדו לטמיון. רק במקרים נדירים מאוד בוצע המימון המקורי לכל העסקים והמיזמים האלה על ידי אותם בנקאים. ברוב המקרים זהו איש עסקים פשוט, שרגיל לקחת סיכונים, או ממציא או חלוץ - שיזם והקים את העסקים האלה - שמה שמניע אותו אינו כסף".

"העובדה שהמונופולים עוצרים את ההתפתחות היא חמורה יותר מאשר הנטל שהם מטילים על החברה עם מחירים היקרים שלהם. אבל הנזק הגדול ביותר של הקונגלומרטים הוא הריכוזיות הכלכלית שהם מייצרים".

ברנדייס מסיים את ספרו עם הציטוט של וודרו ווילסון:

"שום אומה לא יכולה להרשות לעצמה שהשגשוג שלה יהיה תלוי בידי קבוצה קטנה של אנשים. העושר (והפיתוח) של אמריקה לא נמצא במוחותיהם של אותם אנשים השולטים כיום בקונגלומרטים הענקיים שלנו. העושר והפיתוח שלנו תלויים בהמצאות של אנשים לא ידועים, במיזמים של אנשים לא ידועים, בשאיפות של אנשים לא ידועים - משום שכל אומה מתחדשת על ידי האנשים הלא ידועים, ולא על ידי האנשים שיש להם כבר פרסום וכוח".

אז בפעם הבאה שראש הממשלה, שר האוצר או כל פוליטיקאי אחר מזמן אליו את "ראשי המשק" - חבורה של מפורסמים שצברו כוח והשפעה בכלכלה, בפוליטיקה ובעיתונות - כדאי אולי שישנן לעצמו את דבריו של ווילסון: לא אלה האנשים שיביאו את החדשנות ואת הפיתוח לכלכלה הישראלית. לאלה כבר יש כוח וכסף - והמונופולים, הקרטלים והקונגלומרטים שלהם ידכאו ברוב המקרים את הפיתוח ואת הקדמה, כדברי ברנדייס. האנשים הלא ידועים, האנונימים, היזמים והממציאים הם שיביאו לחידוש ולקידום המדינה הזאת - זו שלואיס ברנדייס, ציוני נלהב, משפטן גדול, איש כלכלה מבריק ולוחם לצדק חברתי, דימיין לפני מאה שנה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#