אריאל נגרר אחרי גלנט - ומפחית את הפיצוי לבדואים - כללי - TheMarker

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

אריאל נגרר אחרי גלנט - ומפחית את הפיצוי לבדואים

אחרי שנאבק ביואב גלנט בעניין האישור של תוכנית החומש הכלכלית־חברתית, אורי אריאל נגרר אחריו עם הצעה מופחתת ליישוב תביעות הבעלות של הבדואים על הקרקע היהודים בנגב זוכים להקים יישוב עם 300 משפחות, ואילו הבדואים מופלים עם דרישה ל700 משפחות

8תגובות
יואב גלנט ואורי אריאל
ששון תירם

יואב גלנט, בעבר כמעט רמטכ"ל וכיום שר שיכון מתוסכל, מנסה למצב את עצמו במרכז המפה הפוליטית באמצעות שבירה חזקה ימינה. אחת ההערכות היא שגלנט מנסה לקרוץ לבוחרי הליכוד בכלל ולראש הממשלה בנימין נתניהו בפרט, כדי שיראו בו מועמד ראוי לתפקיד שר הביטחון. לשם כך, מצא לעצמו גלנט יריב קל: החברה הבדואית בנגב.

בדיונים שנערכו בממשלה בנוגע לאישור תוכנית החומש הכלכלית־חברתית לחברה הבדואית היה גלנט לנץ בין הנצים. הוא הצליח לגמד אפילו שרים נציים באופן מסורתי, כמו יריב לוין וזאב אלקין. הוא תבע בנחרצות לא להעביר סיוע לבדואים, כל עוד לא ייפתרו בעיות הבנייה הבלתי־חוקית שלהם ותביעות הבעלות שלהם על הקרקע.

גלנט הגיע לישיבת הממשלה השבוע מצויד במפות, במטרה להוכיח באותות ובמופתים כיצד הבדואים משתלטים על אדמת הנגב בהמוניהם, וכיצד גם כשמגיעים לסיכום על פינוי שלהם - הם מיד שבים ומשתלטים על אותה הקרקע באופן לא חוקי.

מי שהפליא לעמוד מול גלנט היה שר החקלאות ופיתוח הכפר, אורי אריאל. למרות היותו מתנחל ומי שמזוהה עם הפלג הימני של הבית היהודי, אריאל התייצב כנגד גלנט, והזכיר לו כי הבדואים הם אזרחים שווי זכויות בישראל, וככאלה מגיע להם לגור בבית חוקי.

"בכל שנה יש 2,500 חתונות בדואיות, אבל המדינה בונה להם רק 500 יחידות דיור חדשות - מה אתה חושב שה-2,000 הנותרים יעשו, יישארו בלי בית?" שאל אריאל את גלנט בהתרסה.

בסופו של דבר סוכם בישיבת הממשלה, לפי דרישתו של השר גלנט, כי יוקם צוות ממשלתי שיוודא כי הקרקעות שהבדואים מפנים אכן יישארו מפונות. הדבר ייעשה, למשל, באמצעות נטיעה על הקרקעות או החכרתן כאדמות מרעה לבדואים (ואז הם מונעים בנייה על שטחי המרעה שלהם). כך, בדוחק, הוכשרה בממשלה את תוכנית החומש, בסכום של 3 מיליארד שקל, לאוכלוסייה שהיא ללא ספק הענייה והנחשלת ביותר בישראל.

תלמידות בדואיות בנגב
אליהו הרשקוביץ

מצוקה שאי־אפשר להישאר אדישים אליה

אריאל, שמתגאה על כך ש"אין יותר ימני ממני", נהפך למליץ היושר של זכויות הבדואים, לאחר שנחשף במסגרת תפקידו למצוקתם הנוראה. הוא אינו היחיד. גם ראש מפלגתו, שר החינוך נפתלי בנט, סייר בשבוע שעבר בנגב, במערכת ההשכלה התיכונית והעל־תיכונית הבדואית. הוא ביקר במכללת ספיר, ראה את המכינה הייעודית לסטודנטים בדואים, ולאחר מכן נפגש עם מנהלי תיכונים בדואים. בנט חזר מהסיור הזה מחויב לקידום מערכת החינוך הבדואית - כלומר מחויב לתמיכתו בתוכנית החומש הכלכלית־חברתית לסיוע לחברה הבדואית בנגב.

מתברר שזה קורה לכולם. כל איש הוגן בישראל, אפילו אם הוא מחזיק בעמדות ימניות נציות, אינו יכול לא להזדעזע עד עמקי נשמתו נוכח התנאים המחפירים שבהם חיה החברה הבדואית בנגב.

המספרים מנקרי עיניים וצובטי לב: הזכאות לבגרות בחברה הבדואית היא 47%, לעומת 65% בחברה היהודית. ההכנסה הממוצעת לנפש היא כ–1,200 שקל, לעומת 5,300 שקל בממוצע ארצי. ההוצאה הממוצעת של רשות מקומית לתושב היא 1,100 שקל, לעומת 3,200 שקל בממוצע ארצי. שיעור התעסוקה הוא כ–40% בלבד. מבין המועסקים, יותר ממחצית משתכרים פחות משכר המינימום.

90 אלף הבדואים החיים בפזורה גרים בפחונים בלתי־חוקיים, שרובם הגדול אינו מחובר לתשתיות חשמל, ביוב או מים, בלי חיבור לאינטרנט או תקשורת בכלל. שיעור ההשתתפות של ילדים בדואים בגנים הוא 30% בלבד - עקב הצורך להסיע אותם מרחקים ארוכים עד לגני הילדים הקרובים.

מתברר כי אי־אפשר להישאר אדישים נוכח המצוקה החברתית־כלכלית הנוראה שבה חיים יותר מ–200 אלף אזרחי מדינת ישראל בנגב. זאת, בתנאי שטורחים להתעדכן במצוקה הזאת וללמוד אותה.

באופן פרדוקסלי, הדיון בממשלה, בעיקר עם גלנט, נסב אך ורק סביב הבנייה הבלתי־חוקית הבדואית ותביעות הבעלות על הקרקע שלהם - אף שתוכנית החומש כלל אינה עוסקת בכך. התוכנית עוסקת בצורך הדחוף לסייע לאוכלוסייה הכי נואשת בישראל. בפועל, גלנט בחר לקחת את האוכלוסייה הענייה ביותר בישראל כבת ערובה, על מזבח קידום האג'נדה הפוליטית־מדינית שלו.

תביעות הבעלות פוגעות בפיתוח

למרבה הצער, זה גם מצליח לו. תוכנית החומש אמנם ק יבלה את אישור הממשלה - וטוב שכך, אבל עכשיו עולה לדיון אבן הנגף העיקרית ביחסי יהודים־בדואים בישראל: תביעת הבעלות של 12 אלף בדואים על 589 אלף דונם מאדמות הנגב. התביעות הוכרו על ידי המדינה כבר בשנות ה-70, חלקן נוכח טענות של הבדואים כי הם ישבו על הקרקע מימים ימימה, וחלקן מאחר שהבדואים גורשו לאזור בידי המדינה בשנות ה-50.

תביעות הבעלות הבדואיות - אף שרק חלק קטן מהבדואים מחזיקים בהן - פוגעות קשות בפיתוח של היישובים הבדואיים המוכרים. עקב התביעות היישובים אינם מצליחים להעביר תשתיות בתוכם, ובכך הן מונעות את פתרון בעיית יישובי הפזורה שאינם מחוברים לתשתיות, והן גם מעיבות על האמון היהודי־בדואי.

מאז שנות ה–70 מנסה המדינה ליישב את תביעות הבעלות הבדואיות. הניסיון האחרון היה ב–2013 עם המתווה שהכין השר לשעבר בני בגין. בגין שיפר הצעות קודמות של המדינה לבדואים, בכך שקבע כי המדינה תכיר גם בתביעות בעלות על אדמות שאינן מוחזקות בידי הבדואים (כמו הבדואים שגורשו ממערב הנגב בשנות ה–50), ובכך שקבע כי המדינה תעשה מאמץ עליון להכיר בכמה שיותר מיישובי הפזורה הבדואית כמות שהם - כדי לא להגיע לעקירה כפויה של הבדואים ממקומות יישובם הנוכחי.

בסך הכל הציע בגין לבדואים לקבל כ–170 אלף דונם בתמורה ל–589 אלף דונם שהם תובעים, ולשלם את יתרת התביעות בכסף ולא באדמה. בנוסף, הוא הציע להכיר ב–10–14 יישובי פזורה - כל יישוב עם יותר מ–500 משפחות יזכה להכרה - כך שבסך הכל כ–3,000 משפחות (15 אלף נפשות) ייאלצו להיות מועתקות מבתיהן.

גלנט מצליח להכתיב את הטון

ההצעה של בגין קיבלה את אישור הממשלה, אבל הוכשלה בכנסת בידי קיצוני הליכוד. זאת, אף שמה שהוצע לבדואים הוא הרבה פחות ממה שהמדינה מציעה במסגרת חוק הפינוי של כפר שלם, למשל, ואף שהתנאים שהוצעו ליישובים הבדואיים מהווים אפליה בוטה לעומת היישובים היהודיים בנגב.

בעוד השר גלנט תובע לצופף את היישובים הבדואיים עם בנייה רוויה, והרף התחתון להכרה ביישוב בדואי נקבע ל–500 משפחות, הוא גם מקדם הקמה של 8–10 יישובים כפריים יהודיים בבקעת ערד עם מינימום של 300 משפחות ליישוב. התוכנית של גלנט, אגב, לא רק מפלה לרעה את הבדואים, אלא גם מעוררת התנגדות עזה של כל ראשי היישובים היהודיים באזור (ירוחם, דימונה, ערד ומצפה רמון). הם טוענים כי במקום להקים יישובי יוקרה יהודיים בנגב - עדיף לחזק את היישובים הקיימים.

בכל מקרה, גלנט מצליח להכתיב עתה את הטון, עם ההצעה החדשה של השר אריאל ליישוב תביעות הבעלות הבדואיות. להבדיל ממתווה בגין, שהציע להעניק לבדואים 170 אלף דונם בעבור תביעות הבעלות שלהם, אריאל מציע תמורות בכסף במקום בקרקע.

לטענת אריאל, אין די קרקע לתת לבדואים, לאחר שהמדינה ביוזמתו התחילה בבניית 25 אלף יחידות דיור עבורם, וכפיצוי הוא מציע לשלם הרבה יותר עבור כל דונם קרקע - מדובר בפיצוי כספי של יותר מ–50 אלף שקל לדונם, במקום כ–10,000 שקל לדונם, כפי שדובר קודם לכן. רק שטענת היעדר הקרקע היא חסרת יסוד, נוכח העובדה שהמדינה התכוונה מלכתחילה להקצות לבדואים 170 אלף דונם, וספק אם הבדואים יסכימו להסתפק בפיצוי כספי במקום פיצוי בקרקע. יתרה מכך, אריאל גם מעלה את רף ההכרה ביישובי הפזורה מכ–500 משפחות ל–600–700 משפחות.

היתרון של הצעת אריאל הוא שהיא מספיק ימנית, וגם המיתוג שלו הוא מספיק ימני, כך שהפעם יש סיכוי שהיא תצלח את רף ההתנגדות של קיצוני הימין בכנסת. החיסרון הוא זהה - זאת הצעה לא נדיבה, שמאמצת את הנרטיב הימני שלפיו הבדואים שוקלים להשתלט על אדמות הנגב - אף שכל תביעות הבעלות הבדואיות הוכרו, ואף שהיהודים מקבלים הרבה יותר, אפילו על אדמת הנגב עצמה, במרחק של קילומטרים ספורים.

בכך אריאל נסחף אחרי גלנט, וייתכן כי הוא מכשיל את שעת הכושר ההיסטורית - ואת הרצון הטוב השורר אצל כל הצדדים לאחר אישור תוכנית החומש הכלכלית־חברתית — להגיע להסדר עם הבדואים על תביעות הבעלות שלהם. מאכזב שדווקא אריאל - שגילה עד כה עמדה הומנית כלפי הבדואים - נגרר ככה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#