עלייתו לגדולה של נתניהו, ונפילתו משם - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עלייתו לגדולה של נתניהו, ונפילתו משם

צעדים שנקט נתניהו לפני עשור וחצי מיקמו את ישראל בין המדינות המשכילות בעולם, עם עוני כלכלי מהנמוכים ביותר ועם שיעורי תעסוקה מהצומחים ביותר ■ כיום הוא מחרב את ההישגים האלה עם בלימת המאמצים לשיפור החינוך החרדי והערבי, ועם הימנעות מרפורמה במערכת החינוך בכלל

69תגובות
נתניהו ובנט בישיבה בכנסת, אוגוסט
אמיל סלמן

לא בטוח שראש הממשלה, בנימין נתניהו, יתמודד במערכת הבחירות הבאה. אבל אם כן, הוא יכול לשקול לגייס לצוות הקמפיין שלו את פרופ' דן בן־דוד, מהחוקרים הבולטים ביותר של כלכלת ישראל. בן־דוד, כיום מנהל מכון המחקר שורש, מכתיר בפועל את נתניהו — בלי לנקוב בשמו — כמי שחולל במו ידיו מהפך בכלכלת ישראל והפך אותה לאחת הכלכלות המשגשגות כיום בקרב המדינות המפותחות.

"השלכות כלכליות־חברתיות של איכות ההשכלה לעומת כמותה" הוא שם המחקר של בן־דוד שפורסם במסגרת מכון שורש, ושבו הוא מתמצת את נס התעסוקה שעברה ישראל מאז המשבר של 2002–2003, שבו נטל נתניהו את שרביט שר האוצר והתחיל לחולל נסים. הנסים נבעו מהקיצוצים הכבדים שהיו אז בתקציב המדינה בכלל, בניסיון לייצב את מצבה הכלכלי המדורדר של ישראל אז, ומקיצוצים בקצבאות הביטוח הלאומי בפרט.

בחלק מהקצבאות, שיעור הקיצוץ היה לא פחות משחיטה — קצבת הבטחת הכנסה קוצצה ב–25% (היא עדיין נמצאת 22% מתחת לרמתה ב–2002), דמי האבטלה קוצצו ב–50% (כיום הם נמוכים עדיין ב–24% מרמתם ב–2002), וקצבת ילדים קוצצה ב–46% והמשיכה לרדת מאז עוד (כיום היא נמוכה ב–59% מרמתה ב–2002).

את מדיניות הקיצוצים הדרמטיים בקצבאות הביטוח הלאומי מכנה בן־דוד "הניסוי הטבעי הגדול של ישראל בשנות ה–2000". הוא קובע שהמדינה, כלומר נתניהו כשר האוצר, הובילה מדיניות של קיצוצים שדחפו אוכלוסיות חלשות להתנתק מחיים על חשבון הקצבאות, ובלית ברירה להשתלב בשוק העבודה. מ–2002 ואילך, שוק העבודה חווה התרחבות חסרת תקדים, כשרבבות עובדים חדשים — בעיקר עובדים חלשים כמו נשים, ערבים, חרדים ועובדים מבוגרים — מצטרפים בהמוניהם לשוק.

התוצאה מעוררת השתאות: שיעור התעסוקה הישראלי זינק מכ–71% לכ–80%, וסגר את הפיגור המסורתי בשיעורי התעסוקה שלנו ביחס למדינות המפותחות. לא זו בלבד, אלא שבאורח יוצא דופן עיקר הגידול בשיעור התעסוקה לא היה של עובדים משכילים וחזקים, אלא דווקא של עובדים חלשים ובעלי השכלה נמוכה. בעוד התעסוקה של עובדים בעלי השכלה גבוהה גדלה בשיעור מתון (מ–87% לפני 2002 ל–95% כיום), התעסוקה של בעלי השכלה נמוכה יותר (0–15 שנות לימוד) עברה מהפכה עם גידול של 270%. לא היתה אף מדינה מפותחת אחרת שחוותה הצטרפות המונית כזאת של עובדים חלשים אל שוק העבודה שלה באותן שנים.

מהפכת ההשכלה

כתוצאה מהזינוק בשיעור התעסוקה, ודווקא של עובדים חלשים, הנתונים הכלכליים של ישראל השתפרו פלאים בעשור וחצי האחרונים: צמיחה מהירה, צמצום ניכר באי־שוויון, ואפילו צמצום ניכר בעוני. בן־דוד מציג את נתוני העוני הכלכלי, העוני הנובע רק משכר (לפני התערבות המדינה באמצעות מסים על עשירים וקצבאות לעניים). מתברר ששיעורי העוני הכלכלי בישראל השתפרו פלאים, וישראל נמצאת כיום בפסגת המדינות המפותחות מבחינת העוני הכלכלי שלה — חמישית בעולם בשיעורי העוני הנמוכים שלה.

בן־דוד קושר את מהפכת התעסוקה, של עובדים חלשים דווקא, למדיניות הקיצוצים של נתניהו מ–2003. צריך לסייג שישנם חוקרים בישראל שחושבים אחרת ממנו. ד"ר עדי ברנדר מבנק ישראל, למשל, קושר את נס התעסוקה של העשור וחצי האחרונים למהפכת המכללות — שהתחילה בשנותיה של ממשלת יצחק רבין — שהשביחה את ההון האנושי בישראל ואיפשרה להרבה יותר אנשים לרכוש השכלה ועקב מכך להשתלב בשוק העבודה המודרני. כלומר, לא רק עובדים חלשים שהצטרפו לשוק העבודה בגלל קיצוצי הקצבאות, אלא גם היצע גדול בהרבה של עובדים משכילים, שלהם קל יחסית להשתלב בשוק העבודה, הם שהביאו לזינוק החד בשיעורי התעסוקה של ישראל.

אין מחלוקת בדבר חשיבותה של מהפכת ההשכלה שעברה ישראל. בן־דוד מציג את הנתונים שלפיהם שנות ההשכלה הממוצעות בישראל מדרגות אותה במיקום השלישי מלמעלה (רק בארה"ב ובשווייץ האוכלוסייה משכילה יותר), ושיעור בעלי התארים האקדמיים ממקם אותה במקום הרביעי מלמעלה (רק בקוריאה, אירלנד וארה"ב יש יותר בעלי תארים אקדמיים). התמונה המצטיירת, לפיכך, היא שבעשור וחצי האחרונים ישראל התמקמה בפסגת המדינות המשכילות בעולם, בפסגת המדינות בעוני הכלכלי הנמוך בעולם, ובפסגת המדינות בצמיחה של שיעורי התעסוקה. הכל מושלם, כמעט.

יותר מועסקים
שיעורי התעסוקה כשיעור מהאוכלוסייה, בקרב בני 54-35

ליגה שלילית בפני עצמנו

מה שאינו מושלם, כמובן, הוא שכאשר עוברים לבדוק את הביצועים האיכותיים של ישראל, ולא רק הכמותיים, מתברר עומק השבר. שיעור העוני של ישראל — לאחר התערבות המדינה — הוא הגבוה ביותר מקרב כל המדינות המפותחות. שיעור המשפחות העניות שבהן שני בני הזוג עובדים הכפיל את עצמו מאז 2002. פריון העבודה של ישראל נמצא זה 40 שנה ברציפות בפיגור מתמשך אחר המדינות המפותחות, וכיום הוא נמוך ב–42% מזה של ארה"ב.

וההישגים שלנו בתחום ההשכלה מזעזעים ממש: בכל המבחנים הבינלאומיים תלמידי ישראל מדורגים בסביבות המקום ה–40 בעולם, כשקבוצת התלמידים החלשים היא הגדולה ביותר בקרב המדינות המפותחות. שליש מילדי ישראל דורגו במבחנים הבינלאומיים בקבוצה הנמוכה ביותר — המדינה החלשה ביותר אחרינו היא הונגריה, עם שיעור תלמידים חלשים של 28% — וזה כאשר התלמידים החרדים אינם ניגשים כלל למבחנים הבינלאומיים. לו היו התלמידים החרדים נמדדים גם הם, הרי ששיעור התלמידים החלשים בישראל היה עולה לאין שיעור, והיה מציב אותנו כליגה שלילית בפני עצמנו.

התמונה האיכותית המצטיירת היא של מדינה עם רבבות עובדים בלתי משכילים, עניים, ועם פריון עבודה מזעזע. אז נכון שחלק ניכר מהעניים עובדים, וזהו הישג חשוב, אבל ההישג הזה כבר מיצה את עצמו — וכיום אנחנו ניצבים מול שוק עבודה המוצף בעובדים שאין להם יכולת או השכלה לשפר את התפקוד שלהם, ובעקבות זאת לישראל אין יכולת או תקווה לשפר את הפריון, הצמיחה ורמת החיים שלה.

"בניסוי טבעי שערכה ישראל מאז 2002 — ניסוי שהיה מתוכנן רק בחלקו — ניתן לראות בבירור את שורש הבעיה במדיניות הלאומית. לחלקים גדולים וגדלים של האוכלוסייה בארץ לא ניתנו הכלים והתנאים המתאימים המאפשרים להתמודד בהצלחה במשק מודרני ותחרותי. מאז עומקי המיתון בתחילת העשור הקודם, ישראל נקטה במדיניות שהקטינה מאוד את שיעור הישראלים שאינם מועסקים. בעוד המדינה טיפלה בבעיית הכמות, היא התעלמה כמעט לחלוטין מהסוגיה החשובה באמת, איכות העובדים", כותב על כך בן־דוד.

בנקודה הזו כבר שוררת הסכמה מלאה בין בן־דוד וחוקרים אחרים: ישראל מיצתה את היתרונות הכמותיים של מערכת ההשכלה הגבוהה שלה (מהפכת המכללות) ושל שוק התעסוקה שלה (נס התעסוקה), וכיום היא מתנגשת בתקרת הזכוכית של האיכות הירודה של ההון האנושי שלה. יש אמנם המוני בוגרי מכללות, וטוב שכך — אלא שלא ניתן עוד להגדיל את מספר הבוגרים של המכללות בגלל היעדר השכלה מתאימה של תלמידי ישראל, וגם כך ההשכלה הירודה של התלמידים מביאה כבר כיום לאיכות ירודה של התארים במכללות. אין למכללות ברירה, ההיצע של הסטודנטים שמגיע אליהם חלש, והדבר גורר את איכות המכללות כלפי מטה.

"אף שחלקים מהאוכלוסייה שייכים ל'מדינת הסטארט־אפ', פריון העבודה במדינה כולה הוא מהנמוכים במדינות המפותחות. מדובר בצורך בהחלפת דיסקט, מדגש על כמות לדגש על איכות", כותב בן־דוד.

שליש מהישראלים הם בעלי תואר אקדמי
שיעור בעלי תואר אקדמי בקרב בני 54-35 , ב 2010-

שיעור העובדים העניים גבוה במיוחד

עיקר הבעיה, מציין בן־דוד, היא במשפך המזין את ההשכלה הגבוהה בישראל — האיכות הירודה של מערכת החינוך בכלל, ומערכות החינוך הערביות והחרדיות בפרט. 15 שנה לאחר שהוביל כשר אוצר מדיניות שחוללה את נס התעסוקה של ישראל, כראש הממשלה נתניהו מוביל עתה מדיניות המחרבת כל סיכוי לשיפור איכות ההשכלה. צעדים שהתחילו להינקט בתקופת שר החינוך פירון להכנסת לימודי ליבה למערכת החינוך החרדית בוטלו על ידי נתניהו בממשלתו הנוכחית, וכך אבד הסיכוי ההיסטורי לחולל תפנית בהשכלה החרדית.

לאוכלוסייה הערבית נתניהו אמנם מקצה תקציבים, אבל בהיקפים קטנים בהרבה מהנדרש (את התקציב לתוכנית החומש לסיוע לחברה הבדואית הוא בינתיים לא מעביר כלל), ובכל מקרה, עם המסר של "הם נוהרים באוטובוסים לקלפיות", קשה לקדם את החברה הערבית בישראל.

את התוכניות לשיפור מערכות החינוך לאוכלוסיות חלשות — התוכנית להעברת בתי הספר המקצועיים של התמ"ת למשרד החינוך, והתוכנית לעריכת רפורמה במכללות הטכנולוגיות — בלם נתניהו בשל דיל פוליטי נכלולי עם שר הרווחה חיים כץ. את מערכת החינוך ככלל נתניהו אומנם מפנק בתקציבים, אבל הוא אינו מקדם אף רפורמה מבנית משמעותית בחינוך — אף שברור שהבעיה במערכת החינוך כיום היא ניהולית ולא תקציבית, ואף שנתניהו היה מי שניפנף בצורך לחולל שינוי ניהולי במערכת החינוך הישראלית בהיותו ראש האופוזיציה. על כל אלה אפשר להוסיף את היעדר המדיניות של ישראל בתחום של מדיניות פעילה להכשרת עובדים — ישראל, עם שיעור העובדים העניים הגבוה ביותר ב–OECD, מוציאה רבע מהתקציבים בהשוואה למדינות המפותחות.

על כל הכישלונות הללו חתום נתניהו באופן אישי, ומדובר בכישלונות שמאיימים לחסל את פוטנציאל הצמיחה הישראלי. יותר מכל מדינה מפותחת אחרת, ישראל יכולה לבצע קפיצת מדרגה עצומה אם תשפר את איכות ההון האנושי שלה. אלא שנתניהו, שלפני 15 שנה ניווט את ישראל לגדולה, מנווט אותה כיום בדיוק בדרך ההפוכה. אולי בעצם לא כל כך רצוי שנתניהו ייקח את בן־דוד לצוות הקמפיין שלו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#