תמרור אזהרה לכולנו: לבדואים מגיעה תקווה, ולא רק אכיפה - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תמרור אזהרה לכולנו: לבדואים מגיעה תקווה, ולא רק אכיפה

הממשלה מקפידה להרוס בנייה בלתי חוקית, אבל ממסמסת את הסיוע לבדואים

34תגובות
ההריסות באום אל־חיראן, אתמול. המהומות הן תמרור אזהרה לכולנו
אליהו הרשקוביץ

יואב גלנט ויריב לוין, שני שרים שקורצים לקולות הימין, סירבו לאשר בתחילת השבוע את הצעת הממשלה לסייע לחברה הבדואית בנגב בסכום של 3 מיליארד שקל בחמש השנים הקרובות.

שני השרים התרעמו על הרצון לסייע לבדואים, ועל תוכנית נוספת לבניית 25 אלף יחידות דיור לבדואים, בשעה שיש נגע של בנייה בלתי־חוקית בפזורה הבדואית בנגב. לוין וגלנט קבעו נחרצות שהם בטוחים שכל משפחה בדואית שתקבל מהמדינה יחידת דיור חדשה תמשיך במקביל לשמור על הפחון הלא חוקי שלה באדמות הפזורה, וכי הדרך היחידה למנוע מהבדואים להמשיך ולהשתלט באופן לא חוקי על אדמות הנגב היא רק בעזרת "בניית יישובים יהודיים במקום".

בעיתוי שכנראה אינו מקרי, ארבעה ימים לאחר מכן נהרגו שני אזרחים ישראלים — יהודי ובדואי — במשך מבצע משטרתי להריסת בנייה לא חוקית בישוב הבדואי אום אל־חיראן. המבצע המשטרתי במקום הסתבך והידרדר למהומות דמים, שעלולות להוות נקודת תפנית שלילית ביחסי בדואים ויהודים בישראל.

אי־אפשר שלא להבחין באירוניה של האירוע: המהומות באום אל־חיראן פרצו על רקע אכיפה שמבצעת המדינה נגד בנייה בדואית בלתי־חוקית בנגב. בניגוד גמור לתירוץ שבו השתמשו לוין וגלנט, יש אכיפה מתמשכת נגד בנייה בלתי־חוקית בנגב, ובשנה החולפת לבדה הרסו רשות מקרקעי ישראל והמשטרה 1,200 מבנים לא חוקיים בנגב.

בנוסף, המהומות באום אל־חיראן פרצו על רקע הרגישות המיוחדת שקיימת סביב פינוי הבנייה הבלתי־חוקית בו — אין ספק שהבנייה בלתי־חוקית, בג"ץ קבע זאת בשני דיונים — מאחר שהיישוב מפונה בין השאר בשל ההחלטה לבנות במקום יישוב יהודי תחתיו, היישוב חירן. חירן הוא יישוב קהילתי שאמור לקום על אדמת הנגב כחלק מתוכנית להקיף את אזור החיץ הבדואי ביישובים יהודיים. כוונתה של התוכנית, לבלום את ההתפשטות הבדואית בנגב, אינה מוסתרת, ומכאן הרגישות הגבוהה של הבדואים לפינוי היישוב.

אלא שבמקרה הזה הרגישות הבדואית זוכה לתמיכה יהודית לא מוסתרת. לצד הבדואים התייצבו כל ראשי היישובים היהודיים הקיימים בנגב — דימונה, ירוחם, ערד וכיו"ב — בהתנגדות נחרצת להקמת שרשרת היישובים החדשה, בטענה כי הדבר רק יחליש את היישובים הקיימים, ואם המדינה רוצה לעבות את ההתיישבות היהודית בנגב — שתתכבד ותאשר בניית שכונות חדשות של וילות ביישובים היהודים הקיימים. "אני בונה 2,000 יחידות דיור, מהן 1,000 צמודי קרקע — כל מי שרוצה איכות חיים בנגב יכול לבוא אלי, ולא צריך להקים יישובים חדשים לשם כך", אמר ל–TheMarker מיכאל ביטון, ראש העיר ירוחם. גם מינהל התכנון במשרד האוצר תמך בעמדה זו.

הטענות של לוין וגלנט בממשלה, לפיכך, נחשפות פעמיים כטענות שווא: אין בעיה של אכיפת בנייה בלתי־חוקית בנגב, וגם אין בעיה של בניית יישובים יהודיים בנגב — יש רק מחלוקת תכנונית עזה מהי הדרך הנכונה לבנות בנגב. למרות זאת, השרים השתמשו בשתי טענות השווא כדי לחסום תוכנית חומש שנועדה לסייע לבדואים כלכלית וחברתית, וזאת על רקע המצוקה הכלכלית העזה של כל יישובי הבדואים, וההסכמה הגורפת בין כל הגורמים המקצועיים בממשלה שחייבים לבנות מחדש את כל התשתית הכלכלית והחברתית בנגב.

תבערה ידועה מראש

כמתואר

הציניות של שרי הממשלה, אם כך, היא אחת הסיבות לתבערה הגדולה שפרצה באום אל־חיראן: כשלאזרחים הבדואים אין תקווה לשיפור במצבם, וכששרי הממשלה מתייחסים אליהם כאל אזרחים נחותים שזכותם לקבל סיוע ממדינתם היא זכות על תנאי בלבד, כל אירוע בעייתי הוא בעל פוטנציאל נפיץ.

אבל לא רק: ההידרדרות באום אל־חיראן נבעה גם מהרגישות הרבה סביב הריסות של מבנים לא חוקיים ביישובים ערביים, שבוע לאחר שהיחידה הארצית לאכיפת דיני הבנייה הרסה 11 מבנים לא חוקיים בעיר הערבית קלנסווה. ראש הממשלה, בנימין נתניהו, התייחס בגאווה בלתי־מוסתרת להריסת הבתים בחשבון הפייסבוק שלו. הוא שיתף ידיעה תחת הכותרת "כוחותינו הורסים 12 בתי ערבים בקלנסווה", עם צילום של הטרקטורים המבצעים את ההריסה, וכתב: "אני לא נרתע מהביקורת, וכפי שהנחיתי אנו ממשיכים ליישם אכיפה שוויונית בישראל". קשה להניח שראש הממשלה היה מתגאה במידה דומה בפייסבוק על הרס של מבנה בלתי־חוקי באחד מהיישובים החקלאיים בישראל.

אמנם הבנייה בקלנסווה היתה בלתי־חוקית בעליל. מדובר בבתים שנבנו על קרקע חקלאית, בסמוך לתשתיות חיוניות, ומחוץ לגבולות היישוב (מחוץ לקו הכחול — קו הגבול של השטח הבנוי ביישוב). בנייה זו חורגת בבירור מגבול הסובלנות של בנייה בלתי־חוקית שניתן להשלים עמה.

גם באום אל־חיראן למדינה היתה הצדקה מלאה לבצע את פעולת ההריסה — בג"ץ קבע כי מדובר בבנייה בלתי־חוקית, המבנים המדוברים נבנו בשנות ה–80 ולא קודם לכן (השבט עבר לגור באזור בשנות ה–50, בהוראת המדינה, אבל התיישב בנקודה אחרת, במרחק כמה קילומטרים מאום אל־חיראן), וכן המדינה היתה במשא ומתן מתקדם עם המשפחות כדי לפנות אותן בהסכמה ליישוב הסמוך חורה.

למעשה, מתוך 70 המשפחות באום אל־חיראן, 20 כבר התפנו בהסכמה, וקיבלו מהמדינה בתמורה מגרש מפותח בעיר חורה וכן פיצוי כספי. מדובר בחבילת פיצוי שנאמדת, לדברי יאיר מעיין, ראש הרשות לפיתוח הבדואים במשרד החקלאות, ב–400–500 אלף שקל למשפחה, בקרקע מפותחת ובכסף. גם 50 המשפחות הנוספות, תחת הדד־ליין של צו ההריסה המתקרב ובא, היו קרובות לסיכום עם המדינה על פינוי מרצון לחורה — אבל ככל הנראה הרגישות הרבה סביב מה שאירע שבוע קודם בקלנסווה, ומעורבות של גורמים פוליטיים, גרמה למשפחות להתחרט ברגע האחרון ולא לחתום על הסיכום. בשלב זה צו ההריסה כבר לא היה בר עיכוב יותר.

צירוף האירועים, זה של קלנסווה וזה של אום אל־חיראן בשבוע אחד, חידד את שאלת מדיניות האכיפה של ישראל נגד בנייה בלתי־חוקית בחברה הערבית דווקא — אם מדובר באכיפה הגונה או מגמתית. לצערנו, אין על כך תשובות חד־משמעיות.

דו"ח הצוות להתמודדות עם תופעת הבנייה הבלתי־חוקית, בראשות המשנה ליועץ המשפטי לממשלה ארז קמיניץ, פורסם לפני כחצי שנה והתקשה מאוד להציג נתונים מוסמכים על היקף התופעה. הנתונים היחידים שהצוות הצליח לאסוף הם לגבי היקף האכיפה, שהוא גבוה יותר במובהק ביישובים הערביים — הרוב המוחלט של צווי ההריסה המינהליים הוא ביישובים אלה (ראו תרשים).

עם זאת, בהיעדר נתונים על חריגות הבנייה ביישובים ערביים מול יהודיים, אי־אפשר לקבוע שמדובר באכיפה מגמתית — מאחר שייתכן שיש הרבה יותר עבירות בנייה ביישובים ערביים דווקא. בנוסף, הנתונים על צווי ההריסה המשפטיים הם פחות חד־משמעיים, ומה שעולה מהם בעיקר הוא שהצווים האלה כמעט אינם מקוימים.

לכן, ההמלצות של צוות קמיניץ נחלקו לשניים. ראשית, הצוות המליץ על הגברת האכיפה על הבנייה הבלתי־חוקית, לרבות מעבר מצווי הריסה לקנסות כבדים; הגברת המשאבים והסמכויות העומדים לרשות היחידה הארצית לאכיפת דיני הבנייה; וכן מתן תמריץ לרשויות הערביות לאכוף את החוק בתחומן. החלק השני של המלצות הצוות היה לאמץ את המדיניות המקלה של צוות קודם, צוות 120 הימים, שקרא להכשיר את מרבית הבנייה הבלתי־חוקית ביישובים הערביים כל עוד נעשתה בתוך תחומי הקו הכחול — ולמקד את מאמצי האכיפה וההריסה רק בבנייה בלתי־חוקית מופרזת, כמו זו שנעשית מחוץ לקו הכחול.

הדרישה של השרים ליישום המלצות צוות קמיניץ היא זו שכמעט הביאה לדחיית ההחלטה על תוכנית החומש לחברה הערבית לפני כשנה, ואחרי שהשרים דרשו לקדם את דו"ח קמיניץ כתנאי לסיוע לחברה הערבית — ההמלצות לא עברו בחקיקה עד היום.

הבעיות שאכיפה לבדה לא תצליח לפתור

מדינת ישראל, לפיכך, מכירה בקיומה של בעיית בנייה בלתי־חוקית בכל ישראל, ובעיקר ביישובים הערביים, ומכירה בצורך להגביר את האכיפה נגד בנייה בלתי־חוקית. עם זאת, ברור לכל שאכיפה לבדה אינה יכולה להוות בעיה לפתרון הבנייה הבלתי־חוקית הערבית, שנובעת במידה רבה מיחס מפלה שהיישובים הערביים זכו לו ושלא איפשר בנייה חוקית בתחומם. זאת הסיבה לכך שהן צוות 120 הימים והן צוות קמיניץ המליצו להכשיר את מרבית הבנייה הבלתי־חוקית בתוך היישובים הערביים, וזאת הסיבה שהמדינה גם מכירה בצדקת הטענות הבדואיות לגבי בעלות על הקרקע בנגב — בדואים רבים גורשו על ידי המדינה ממערב הנגב לאזור החיץ בשנות ה–50.

אלא שהמאמצים להגיע עם הבדואים להסדר על תביעות הבעלות, במסגרת תוכניות פראוור ובגין, נבלמו — שוב בגלל הציניות של חברי הכנסת מהימין, שקל להם להכיר בזכויות של תושבי עמונה וכפר שלם, אבל לא בתושבי הנגב הבדואים. התוצאה היא שסוגיית הבעלות על הקרקע של הבדואים נותרה בלתי־פתורה, ואתה נגוזו התקוות להעביר את הבדואים מבתים בלתי־חוקיים ברחבי הפזורה לבתים חוקיים ביישובים מוכרים. בהיעדר פתרון, קל כמובן להאשים את הבדואים שהם בונים באופן לא חוקי.

לכן האכיפה חייבת לבוא במסגרת עסקת חבילה, שפותרת את מצוקת הקרקעות ביישובים הערביים והבדואים, מגיעה לסיכום היסטורי עם הבדואים על תביעות הבעלות שלהם, וכן מעניקה תקווה לעתיד טוב יותר לתושבי אותם יישובים באמצעות תוכניות חומש שיסייעו להם כלכלית וחברתית. תוכנית החומש לחברה הבדואית, עם התוכנית לבניית 25 אלף יחידות דיור חוקיות לבדואים על חשבון המדינה — ששר החקלאות אורי אריאל מקדם את שתיהן — היו אמורות להתחיל ולקדם את הפתרון, שיאפשר למדינה במקביל לאכוף את הבנייה הבלתי־חוקית של הבדואים.

אלא ששרי הימין בלמו את התוכנית, וראש הממשלה נהנה ללעוג בפומבי לאזרחים ערבים שביתם נהרס, ובלי תקווה כמו זו שמציעות תוכניות החומש — אין סיכוי שהאכיפה תצליח, כי למיואשים אין מה להפסיד. המהומות הקשות באום אל־חיראן אתמול הן תמרור אזהרה ברור לכולנו על כך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#