מי יצליח לפתור את החידה - ומי "יאכל אותה"? כך מתנהלת מדינה ששבויה בידי עידן עופר - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מי יצליח לפתור את החידה - ומי "יאכל אותה"? כך מתנהלת מדינה ששבויה בידי עידן עופר

המלצת החשבת הכללית באוצר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו, לקיים מכרז על זיכיון ים המלח לקראת פקיעתו היא שנויה במחלוקת ■ במכרז כזה, לא יישארו סיכויים לאף מתמודד אחר

17תגובות
עידן עופר
בלומברג

החשבת הכללית במשרד האוצר, מיכל עבאדי־בויאנג'ו, חדה אתמול חידות לציבור. עבאדי־בויאנג'ו שלחה מכתב לכלכלן הראשי במשרד אוצר, יואל נווה, שבו הביעה את עמדתה לגבי הדרך שבה צריכה המדינה לטפל בשאלת תום זיכיון כריית האשלג בים המלח של חברת מפעלי ים המלח (מקבוצת כיל) ב–2030. עבאדי־בויאנג'ו הודיעה כי היא תומכת בהעמדת הזיכיון למכירה מחדש בדרך של מכרז. לדבריה, "קיום הליך מכרזי הוא הדרך הנכונה למימוש מקסימלי של חלק הציבור במשאבי הטבע באזור ים המלח".

את העמדה הזאת היא שיבצה בתוך מכתב שבו הודיעה לנווה כי בתום כמעט שנתיים של עבודה מאומצת, היא סיימה את עבודתה לגבי הערכת שווי הנכסים של מפעלי ים המלח. רק שאת תוצאות עבודתה החשבת הכללית אינה חושפת: היא מעבירה אותן לעיונו ולהכרעתו של רוני חזקיהו, שצפוי להחליפה בתפקיד החשב הכללי בתוך פחות משבועיים.

בשלב זה, לפיכך, הציבור אינו יודע מהי עמדת המדינה בנוגע לשווי הנכסים של מפעלי ים המלח, ושל פעילות כריית האשלג — הרווחית מאוד — שמתבצעת בים המלח. על פי הערכות, כיל סבורה שהנכסים שלה בים המלח שווים 3–5 מיליארד דולר, וזהו הסכום שהחברה מתכוונת לדרוש מהמדינה במסגרת הליכי סיום הזיכיון של מפעלי ים המלח ב–2030. זהו תג מחיר עצום, כזה שמתקרב בהיקפו רק לתג המחיר של מתווה הגז, וברור שהמדינה לא תשוש לשלם אותו לבעלי המניות הפרטיים של כיל — ובראשם עידן עופר. כמה המדינה סבורה בכל זאת שעליה לשלם? את התשובה על כך עבאדי־בויאנג'ו מסתירה מאתנו בשלב זה.

סיכוי קלוש למכרז הוגן

מפעלי ים המלח
עופר וקנין

הרכישה של הנכסים מידי כיל היא שאלה אחת מני רבות שעולות סביב סיום הזיכיון של חברת מפעלי ים המלח בים המלח ב–2030. הזיכיון ניתן ב–1961 לתקופה של 70 שנה. מאחר שבאותה עת כיל היתה חברה ממשלתית — ובכלל, 2030 נראתה אז כשנה שלעולם לא תגיע — ניסוח שטר הזיכיון הוא מעורפל, שלא לומר רשלני. כתוב בו שבבוא העת, מדינת ישראל תקבל לידיה בחזרה את נכסי מפעלי ים המלח, בתמורה לתשלום "ערכם המופחת". מהי המשמעות של "הערך המופחת"? זאת השאלה שעליה צריכה היתה החשבת הכללית להשיב.

בשטר הזיכיון כתוב עוד כי אם הממשלה תרצה להציע את הזיכיון לגורם חדש, היא תצטרך לאפשר לבעלים הקיימים לקבל יתרון עליו. בניסוח של שטר הזיכיון: "תציע הממשלה ראשונה לבעל הזיכיון זיכיון חדש בתנאים לא פחות נוחים מאלה שהיא אומרת להציעם לאדם אחר". הניסוח הזה ניתן לפרשנויות שונות, אבל הפרשנות המתבקשת והטבעית ביותר היא זו של זכות סירוב ראשונה: לבעלים של חברת מפעלי ים המלח, קרי קבוצת כיל (שבשליטת החברה לישראל — שהיא בתורה בשליטת עידן עופר), יש זכות להתמודד במכרז על הזיכיון החדש בתנאים עדיפים. העדיפות היא בכך שמשפחת עופר יכולה להמתין עד תום המכרז, ואז לבחור אם היא עוקפת בסיבוב את הזוכה במכרז, וזוכה במכרז במקומו באותם תנאים שהוא הציע — או שהיא מוותרת, ומותירה את הזכייה בידו.

במונחים של עולם תורת המשחקים, המשמעות של זכות הסירוב הזו היא אחת: מי שישתתף במכרז על זיכיון מפעלי ים המלח יודע מראש שהוא צפוי "לאכול אותה". אם הוא יזכה עם הצעה מצוינת, כיל תיכנס לנעליו ותיקח את הזכייה ממנו באותם התנאים. אם הוא יזכה וכיל לא תבקש להיכנס לנעליו, המשמעות היא שכיל — שמנהלת את מפעלי ים המלח עשרות שנים ונהנית ממידע עודף לגבי השווי המדויק של הזיכיון לכריית האשלג בים המלח — סבורה שההצעה גרועה, והוא עומד להפסיד על הפעלת הזיכיון. בכל מקרה, הוא אוכל אותה, ולכן בכל מקרה הוא לא ייגש למכרז.

זכות סירוב הראשונה הורגת את הסיכוי של המדינה לערוך מכרז הוגן על הזיכיון לכריית האשלג. על רקע זה צריך לקרוא את ההמלצה של עבאדי־בויאנג'ו, כי הדרך הטובה ביותר למקסם את שווי נכסי הציבור בים המלח היא לצאת למכרז חדש, שבו יוצע הזיכיון לכריית האשלג בים המלח לכל המרבה במחיר. מצד אחד, ההמלצה של החשבת הכללית היא מובנת מאליה: ברור שהליך מכרזי תחרותי הוא היחיד שבו נצליח למקסם את השווי הנדיר הגלום בנכסים שבים המלח. זה ברור במיוחד נוכח המחלוקת העזה שצפויה לפרוץ בין המדינה לכיל לגבי "שוויים המופחת של הנכסים" — הפער בין 5 מיליארד דולר שכיל תדרוש, לבין סכום שיהיה כנראה נמוך בהרבה לדעת המדינה. בנוסף, ככל שיהיו יותר מתחרים לכיל על אותם הנכסים, כך תוכל המדינה להיות גמישה יותר במשא ומתן שלה מול כיל.

מצד שני, ההמלצה של עבאדי־בויאנג'ו לערוך מכרז היא גם מופרכת, מכיוון שברור שהמכרז עומד להיות מכרז נכה בשל זכות הסירוב הראשונה שבידי כיל. למעשה, כלל לא ברור שאפשר להצליח במכרז כזה, כשכל מתמודד פוטנציאלי יודע שהוא משחק לידיה של כיל בדרך זו או אחרת. כדאי להזכיר על הדרך כי עבאדי־בויאנג'ו ממליצה במכתבה לנווה גם להגביל את ההשתתפות של משקיעים זרים במכרז — היא סבורה כי השליטה בים המלח צריכה להישאר ישראלית, ולכן משקיעים זרים יוכלו להיכנס רק בנתח מיעוט. אם עמדתה תתקבל, הרי שהמתמודדת הרצינית העיקרית לרכישת מפעלי ים המלח, ענקית האשלג הקנדית פוטאש, כנראה תאבד עניין — ובלעדיה פוטנציאל המשתתפים במכרז כזה נראה ירוד מלכתחילה. בנוסף, קשה לזהות הרבה חברות ישראליות שמסוגלות לרכוש את השליטה במפעלי ים המלח, גם אם בעזרת שותף זר, שלא ייתקלו בבעיות לבצע את הרכישה בשל פעילותן הריכוזית בישראל (זאת בשל חוק הריכוזיות, שמגביל מכירה של נכסי הממשלה לחברות ריכוזיות).

מיכל עבאדי בויאנג'ו
אוליבייה פיטוסי

אולי עדיף לוותר על מכרז

בקיצור, קשה לראות איך מדינת ישראל תצליח לפרסם מכרז תחרותי ואפקטיבי על זיכיון כריית האשלג בים המלח. התמונה המצטיירת היא של מדינה ששבויה בידי החברה לישראל ובידי עידן עופר, בשל זכות הסירוב הראשונה ששמורה להן.

זאת הפעם השנייה בהיסטוריה שבה המדינה צריכה להאריך זיכיון בתנאים של זכות סירוב. גם הפעם הקודמת היתה מול החברה לישראל, בנוגע להארכת זיכיון בתי הזיקוק ב–2003. בפעם ההיא המדינה נכנעה לחברה לישראל, ונאלצה לקנות ממנה את נכסי בתי הזיקוק ב–550 מיליון שקל — אף שבשטר הזיכיון היה כתוב שהנכסים יחזרו לידי המדינה בחינם. בדיעבד, בגלל השינוי המבני של פיצול בתי הזיקוק, הצליחה המדינה למכור את שני בתי הזיקוק ברווח גדול. למעשה, צחוק הגורל היה שהחברה לישראל רכשה מידי המדינה את בית הזיקוק בחיפה בחזרה, במחיר גבוה בהרבה מזה שבו החזירה את הזיכיון על שני בתי הזיקוק למדינה רק ארבע שנים קודם לכן. רק שהתוצאה הזו היתה מקרית, ונבעה מהשינוי המבני בבתי הזיקוק. במקרה של זיכיון האשלג בים המלח, אין שינוי מבני — ולכן המדינה שבויה.

למעשה, תחושת השבי היא גם זו שמעלה לדיון את השאלה האם לא עדיף מבחינתה של המדינה להיכנע, לוותר על הניסיון לערוך מכרז נכה, ולנהל משא ומתן עם עופר על הארכת הזיכיון לכריית האשלג — רק שהפעם בתנאים שונים, שכוללים גם שיקולים של איכות הסביבה, תעסוקה, תיירות ועוד. רגע לפני הכניעה, מדינת ישראל שכרה את שירותיהם של פרופ' מוטי פרי, מומחה לתורת המשחקים, ושל ירום אריאב, לשעבר בכיר בכיל ומנכ"ל משרד האוצר, כדי לראות מה ניתן לעשות. השניים אמורים לנסות להביא נוסחה שתחלץ את המדינה מהמצר — תאפשר לערוך מכרז בכל זאת, אבל מכרז שמפצה את המשתתפים בו על הנחיתות במידע מול החברה לישראל. כלומר, השניים צריכים להגות נוסחה מבריקה שתאפשר לפרסם מכרז שאינו נכה. האם קיימת נוסחה מבריקה כזאת?



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#