עשירים הרבה יותר: המאיון העליון בורח למעלה - ומתנתק מה-99% - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

עשירים הרבה יותר: המאיון העליון בורח למעלה - ומתנתק מה-99%

מחקר של משרד האוצר מצא כי חלק גדול מהאי־שוויון בישראל אינו תוצאה של ריבוי עניים, אלא של ריבוי עשירים מופלגים ■ מחאת "אנחנו ה-99%" האמריקאית רלוונטית מתמיד - גם אצלנו

79תגובות
מפגינים בניו יורק ב–2011
אי־פי

האם פערים חברתיים הם מקור לדאגה? השאלה הזאת נשמעת כאילו יצאה מפיהם של אנשי תנועת "מסיבת התה" האמריקאית, כלומר מפיהם של הכלכלנים השמרנים והימניים ביותר, שהרי ברור לכל שפערים חברתיים הם מקור לדאגה. למעשה, אנחל גורייה, מנכ"ל הארגון לשיתוף פעולה כלכלי ופיתוח (OECD), נוהג לומר לעתים קרובות כי פערים מדאיגים יותר מעוני, מפני שפערים הם המקור לאי־יציבות חברתית. כידוע, מהפכות חברתיות הובלו תמיד על ידי בורגנים ממורמרים, ולא על ידי עניים.

ובכל זאת, השאלה אם אי־שוויון הוא מקור לדאגה אינה יכולה להיות מבוטלת כשאלה מגונה. זאת שאלה שדורשת דיון מעמיק, בעיקר נוכח הממצא המטריד של מורן משה חנציס, כלכלנית באגף הכלכלן הראשי במשרד האוצר, שפירסמה בחודש שעבר עבודת ניתוח על מקור האי־שוויון בישראל. הניתוח של משה חנציס התמקד לא בגודלו של האי־שוויון, שבישראל הוא מהגבוהים במדינות המפותחות (מקום שביעי מלמעלה), אלא במקור שלו — כלומר בשאלה אם הוא נובע מריבוי עניים מרודים, או שמא מריבוי עשירים מופלגים.

חשיבות השאלה היא בכך שההתייחסות לשתי הסיבות לאי־שוויון היא אחרת לגמרי: אם בעיית האי־שוויון נובעת מריבוי עניים, הרי שהמדיניות חייבת להתמקד במלחמה בעוני. אם, לעומת זאת, הבעיה היא ריבוי עשירים מופלגים, הרי שהמדיניות צריכה להיות שונה לחלוטין — וגם שנויה מאוד במחלוקת. כדי לענות על השאלה הזו השתמשה משה חנציס בשיטת מדידה חדשנית, שפותחה על ידי OECD, ומנסה לזהות מאיזה צד של ההתפלגות מגיע האי־שוויון — מהצד החלש או מהצד החזק. אפשר להתחיל מספוילר, ולהגיע כבר עכשיו לממצא העיקרי של משה חנציס: חלק גדול מבעיית האי־שוויון של ישראל נובע דווקא מריבוי עשירים מופלגים, ולא מריבוי עניים.

ההתפלגות של האי־שוויון סביב קו ההכנסה הממוצעת, היא עמוקה הרבה יותר בעשירונים הגבוהים מאשר בעשירונים הנמוכים. כדי לדקדק עוד יותר, משה חנציס בדקה את האי־שוויון רק בקרב העשירונים העליונים. היא גילתה כי העשירונים 8 ו–9 הם שוויוניים מאוד, וההתבדרות של האי־שוויון מקורה כולה רק בעשירון העשירי והעליון ביותר. לאור זאת היא צללה לבדיקה פנימית בתוך העשירון העליון לבדו, וגילתה שם כי הרוב המוחלט של האי־שוויון בתוך העשירון העשירי מרוכז גם הוא מאוד — רק במאיון העליון.

כמתואר

להגדלה לחצו כאן

הממצא הבולט מהמחקר, אם כן, הוא שחלק גדול מהאי־שוויון בישראל מקורו במאיון העליון לבדו — המאיון הזה בורח למעלה ברמות העושר המופלגות שלו, תוך שהוא מתנתק מכל 99 המאיונים שמתחתיו. אם למישהו זה מזכיר את מחאת "אנחנו ה–99%" האמריקאית, מחאה של בני מעמד הביניים נגד הפערים העצומים בינם לבין המאיון העליון האמריקאי, הוא כמובן צודק. זאת בדיוק אותה תופעה חברתית, שמתברר עכשיו שקיימת גם בישראל ולא רק בארה"ב.

העוני אינו הצרה היחידה של ישראל

ההשוואה הבינלאומית שערכה משה חנציס מלמדת שבעיית ה–99% הישראלית אכן קרובה בממדיה לבעיה האמריקאית, אם כי מצבנו בכל זאת קצת פחות גרוע — האי־שוויון הנובע מהמאיון העליון אצלנו הוא בכל זאת מעט נמוך יותר. לעומת זאת, כאשר משווים את ישראל למדינות אירופיות, כמו דנמרק או צרפת, מתגלה הבעיה הישראלית במלוא חריפותה: לישראל יש בעיית אי־שוויון חריפה בהרבה מדנמרק גם בקרב העניים וגם בקרב החזקים. בהשוואה לצרפת, בעיית העוני בישראל חמורה בהרבה, אבל דווקא בכל הנוגע לעשירים, לצרפתים אין מה ללמד אותנו: בעיית ה–99% של הצרפתים זהה בחריפותה לבעיה הישראלית.

הבדיקה של משה חנציס גילתה כי אם "משמיטים" את המאיון העליון מהחברה הישראלית, האי־שוויון פוחת משמעותית. במונחים של מדד ג'יני, המדד המקובל למדידת אי־שוויון, המדד יורד מרמה של 37 נקודות לרמה של 34.4 נקודות. זו אמנם רמה גבוהה — כלומר, גם בלי המאיון העליון יש לישראל בעית אי־שוויון — אבל בכל זאת היא נמוכה בהרבה.

הגילוי שבעיית ה–99% מכה במלוא חריפותה גם בישראל הוא גילוי חדש, משום שעד היום קובעי המדיניות היו מקובעים בתפישה שלפיה הבעיה שלנו היא ריבוי עניים — בעיקר ערבים וחרדים — ולא ריבוי עשירים מופלגים. מתברר שלישראל יש בעיית אי־שוויון חריפה שנובעת מריבוי עניים — ולכן מדיניות של מלחמה בעוני היא הכרחית בישראל — אבל יש גם בעיית אי־שוויון חריפה של המאיון העליון. השאלה הגדולה היא מה עושים עם זה, והאם זאת בכלל בעיה?

ריבוי עשירים אינו בהכרח בעיה

להבדיל מריבוי עניים, שהוא כמובן בעיה חברתית שכל מדינת רווחה רוצה למגר, ריבוי עשירים אינו בהכרח בעיה. להפך, מדינות המעודדות כלכלה חופשית רוצות לראות את אזרחיהן מתעשרים, וככל שירבו הרי זה משובח. סוגיית ריבוי העשירים עלולה לעורר בעיה רק בשני היבטים, הראשון הוא סוגיית הפערים: האם ריבוי העשירים מעורר תחושות קיפוח ואי־יציבות בקרב בני המעמד הבינוני? לכך כיוון גורייה כשאמר שפערים מטרידים יותר מעוני, אבל מנגד אפשר גם לטעון שאם הפערים נובעים מכישרון ומיוזמה חופשית, אין למדינה סיבה להתנגד להם. "אפשר לפתור את בעיית האי־שוויון באמצעות זריקת ההיי־טק מהחלון; האם זה מה שמדינת ישראל רוצה להשיג?" נוהגים כלכלנים בכירים לשאול, ופעילים חברתיים בוודאי ישיבו להם שגם יזמי היי־טק אינם רוצים לחיות במדינה לא יציבה שאוכלוסייתה סובלת מתחושות קיפוח.

ההיבט השני הוא מקור ההתעשרות של המאיון העליון: האם הוא נובע רק מכישרון של יזמים נמרצים, או שמא הוא תולדה של משק ריכוזי ולא תחרותי, שבו מעט שחקנים גורפים רנטות מונופוליסטיות שמנות לכיסיהם. הניתוח של משה חנציס אינו משיב על השאלה הזאת.

למסות יותר את ה–1% למען ה–99%

שתי הסוגיות, בכל מקרה, מעוררות את השאלה איזו מדיניות צריכה ישראל לנקוט, אם בכלל. המדיניות המתבקשת היא המשך המלחמה בריכוזיות והמונופולים, כדי למנוע ממעטים לגרוף לכיסיהם רווחים מופרזים על חשבון הרבים. המדיניות הנוספת שצריך לדון בה היא זו של הכבדת המיסוי על עשירים מאוד, בהנחה שעצם קיומם של פערים (גם אם הם נובעים מיוזמה חופשית) מעורר בעיה. המדיניות הזאת היא שנויה במחלוקת — גם מפני שרבים לא יסכימו שקיימת בעיה עם מי שמתעשרים כתוצאה מיוזמה וכישרון, וגם מפני שיהיה קשה למסות את העשירים מעבר למה שהם כבר ממוסים כיום. מס ההכנסה המרבי בישראל אינו נמוך בהשוואה בינלאומית, והמסים שישראל יכולה לשקול להעלות הם מסים על ההון (כמו מס ירושה ומס רווחי הון). אלא שבעידן של כלכלה גלובלית, כאשר המדינות מתחרות זו בזו בהפחתת מס החברות והמסים על ההון, היכולת של ישראל להוביל מהלך של מיסוי מוגבר על ההון הוא מוגבל ביותר.

בכל מקרה קשה להצביע על מדיניות ברורה שיכולה להתמודד עם בעיית הפערים בקרב העשירים, פרט למדיניות של העמקת המיסוי הנגבה מעשירים — כדי שלפחות ה–99% האחרים יזכו גם ליהנות, ואולי יצליחו להגיע גם הם להיות יזמי היי־טק מצליחים.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#