המדינה הפכה את עצמה למבטחת אסונות טבע - בלי להודות בכך

התקדים שנקבע בגל השריפות האחרון, שלפיו הקרן תיקח על עצמה את פיצוי הנפגעים אף שלא הוכח שנבעו מפעולת איבה, התקבל ללא דיון ציבורי ובלי לחשוב על ההשלכות העתידיות

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
בית בנטף שנשרף בסוף השבוע שעבר
בית בנטף שנשרף בסוף השבוע שעברצילום: עופר וקנין

הגיע הזמן להיות כנים. למשטרת ישראל אין אפשרות ממשית להוכיח כי גל השריפות שפקד את המדינה לפני כשבוע, מקורו בהצתות על רקע לאומני. גם אם ניתן להוכיח הצתות, עד שלא תופסים את המצית ומרשיעים אותו, בלתי אפשרי לקבוע שהמניע היה לאומני. לכן, הקביעה של משרד האוצר כי מרבית השריפות היו פעולות איבה, ולפיכך המדינה (קרן מס רכוש) היא זו שתבטח את האזרחים ולא חברות הביטוח, היתה קביעה פוליטית בעיקרה, ולא קביעה מקצועית.

יש לכך שתי השלכות משמעותיות. האחת, מסיבת העיתונאים שערך משרד האוצר - שבה הודה השר משה כחלון למנכ"לי חברות הביטוח, כאילו עשו מחווה גדולה בכך שהסכימו מרצונן החופשי לשלם את הפער שבין הביטוח של מס רכוש לבין הביטוח הפרטי - היתה הצגה אחת גדולה. שום מחווה ושום נעליים.

כולם בחדר ידעו שהמדינה חילצה את חברות הביטוח מן המצר, בכך שלקחה על אחריותה את גל השריפות. אם לא היתה עושה כן, חברות הביטוח היו צריכות לשלם את מלוא סכום הביטוח מהשקל הראשון, ולא רק את ההפרש מול הביטוח של מס רכוש. ואם המשטרה אינה מסוגלת להוכיח הצתות על רקע לאומני, על אחת כמה וכמה חברות הביטוח לא מסוגלות להוכיח זאת.

ההשלכה השנייה היא שנקבע כאן תקדים לא פשוט בנוגע לתפקידה של קרן מס רכוש בכל מקרה של אסון המוני. התקדים הראשון היה באסון השריפה בכרמל ב–2010, אז הסכימה המדינה לשלם פיצוי לבעלי בתים חסרי ביטוח, אף שהאסון לא נבע ממעשה איבה. במקרה ההוא הוגדר לפחות שמדובר בתקדים, וגם נקבעו כללים לגבי גובה הפיצוי המופחת שהמדינה הסכימה לשלם.

המקרה הנוכחי בעייתי יותר, משום שבפועל המדינה ערבה לכל הרכוש שניזוק בשריפה. ועוד לא הגענו לדון בתביעות של הרשויות המקומיות על נזקים שנגרמו להן, אף שברור למדי כי לא היתה זו חובתה של המדינה לעשות כן, והיא עשתה זאת בלי להודות בגלוי בשינוי בכללי ההתנהגות של קרן מס רכוש.

על רקע התנהגותה עכשיו, אפשר לקבוע באופן נחרץ שבפעם הבאה שבה יהיה אסון לאומי, המדינה כבר לא תוכל להימנע מלקחת על כתפיה את מרבית הפיצוי הנדרש. לכן בפועל, תקדים גל השריפות של 2016 מרחיב את גבולות האחריות הביטוחית של קרן מס רכוש, בלי שהתקיים דיון ציבורי על כך.

אסון הכרמלצילום: חגי פריד

החוק לא שונה מאז שנות ה-70

החוק של קרן מס רכוש נחקק בשנות ה-70, ולא שונה מאז אף שמפת האיומים שהקרן צריכה לכסות השתנתה דרמטית. כך למשל, אחת השאלות הקשות שמונחת עתה לפתחה של הקרן היא מעמדן של אסדות הגז בים התיכון במקרה שייפגעו בהתקפה על רקע מלחמתי. אם אסדות הגז נכללות גם הן בכיסוי הקרן, והמחיר של כל אסדה הוא כל סכום שבין 1 ל-2 מיליארד דולר, ברור למדי שסכום נכסי הקרן - כ-10 מיליארד שקל כיום - לא מספיק.

אלא שהשאלה של אסדות הגז היא האתגר הקטן שמונח לפתחה של הקרן. האתגר הגדול יותר הוא זה של נזקים עקיפים - אובדן הכנסות או רווחים לעסק שהושבת.

החוק הנוכחי, שנחקק בעקבות לקחי מלחמת יום הכיפורים, ערך הבחנה בין אזור ספר לשאר האזורים. עסק שנפגע באזור ספר זכאי לקבל גם החזר עבור אובדן הפסדים. שאלה זו היתה רלוונטית במלחמת יום הכיפורים, למשל, אז אנשי מילואים גויסו לחודשים ארוכים, ולא מעט בעלי עסקים איבדו את פרנסתם. עסק באזור המרכז אינו זכאי לכך.

התקדים של מלחמת יום הכיפורים הוכיח את הבעייתיות של קביעת ההבדל בין אנשי מילואים מהמרכז לאנשי הפריפריה בנוגע לנזקים שנגרמו להם בשל הגיוס הממושך. בוודאי שכיום ההבחנה נראית מגוחכת. איום הטילים או איומי שריפות על רקע לאומני תקפים לקרית שמונה בדיוק כשם שהם תקפים לחיפה או לתל אביב, ולכן ההבחנה בין השניים היא אנכרוניסטית ולא הוגנת.

מי שנדרשו להתמודד עם ההבחנה הזאת באחרונה היו אנשי מס רכוש, לאחר מלחמת לבנון השנייה ב-2006. באותה הזדמנות הם קבעו תקדים של הרחבת ההגדרה של הפריפריה ל"אזור של מצב מיוחד". במקרה של מלחמת לבנון השנייה, האזור המיוחד היה כל אזור בצפון, שספג את מרבית טילי החיזבאללה. במקרה של המבצעים עמוד ענן וצוק איתן ברצועת עזה, האזור המיוחד הוגדר בדרום, היכן שנפלו מרבית טילי הקאסם והפצמ"רים.

בשני המקרים היתה הרחבה בפועל של רשימת היישובים הזכאים לפיצוי בגין רווחים אבודים, ובשני המקרים היתה תחושת אי־נוחות לגבי הצדק או ההגינות שבהגדרה הזאת. כך, מפעלים מאזור המרכז שמצאו עצמם מושבתים בגלל גיוס עובדים למילואים או משום שהספקים בצפון סגרו את שעריהם ולא סיפקו להם חומרי גלם, לא זכו לפיצוי כלשהו בגין אובדן רווחים.

כך התחדדה השאלה מה יעשו כשהנזק יהיה מפוזר ולא ממוקד גיאוגרפית, כמו במקרה של מחבלים מתאבדים שמפוצצים בתי עסק בכל רחבי הארץ, או במקרה של שריפות שפוגעות דווקא בחיפה, זכרון יעקב ונטף. וכך עלתה השאלה מה יעשו כשהנזק יהיה כולל, כמו במלחמה כוללת שבה ישראל תהיה נתונה למתקפת טילים. האם גם אז ישלמו אובדן רווחים, ולמי?

בניין בחיפה שנפגע מטיל במלחמת לבנון השנייהצילום: BAZ RATNER / ASSOCIATED PRESS/ ?

שינוי המדיניות נגנז מסיבות פוליטיות

הניסיון ממלחמות כוללות, כמו יום הכיפורים או האינתפידה השנייה, מלמד שבמקרים אלה המדינה נמנעת מלשלם עבור נזקים של אובדן רווחים. אם כולם נפגעו וכולם הפסידו רווחים, זה יהיה טיפשי לפצות את כולם, ובפועל למדינה גם לא יהיו המשאבים הכספיים לכך.

עם זאת, מה שעדיין לא נלמד הוא הניסיון מאירועים נקודתיים כמו השריפות האחרונות, שחושפים את האיוולת בכך שהזכות לקבל פיצוי עבור אובדן רווחים שמורה רק לפריפריה, בשעה שיישובים במרכז חשופים כיום לפגיעה לא פחות.

צוות של מס רכוש, בראשות בעז סופר, המליץ ב-2008 לבטל את ההגבלה של תשלום פיצויים רק ליישובי ספר במקרים שבהם הנזקים נקודתיים, כמו התקפות מחבלים או שריפות. ההמלצה לא אומצה מסיבות פוליטיות ומחשש להתרעמות של יישובי הספר. אירועי השריפות חושפים את הצורך לבדוק שוב, 40 שנה לאחר שחוקק, את ההגדרות של חוק קרן מס רכוש.

על פניו, מתבקש שאין כבר מקום להפלות לטובה יישובי ספר דווקא, והגיע הזמן להחליט אם כל האזרחים זכאים לפיצויים בשל אובדן רווחים - או שמא מדובר בסיכון מקרו־כלכלי גדול מדי ולכן אף אחד אינו זכאי.

לנוכח התקדים שנקבע בגל השריפות האחרון, הממצב את קרן מס רכוש ככזאת שתידרש לפצות אזרחים עבור כל אסון המוני, השיקול של העלויות עבור אובדן רווחים הוא שיקול מקרו־כלכלי כבד משקל. בכל מקרה, המצב הנוכחי, של בין לבין, בלתי מתקבל על הדעת.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker