העידן שאחרי פידל קסטרו |

בקובה כבר יודעים שההפך מקפיטליזם חזירי אינו סוציאליזם חמורי

השגשוג של הכלכלה השחורה בקובה מסמל את הכישלון של המודל הסוציאליסטי הקיצוני של פידל קסטרו, שלא ננטש גם לאחר קריסת ברית המועצות

מומי דהן
מומי דהן
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
שלט חוצות בהוואנה, קובה
שלט חוצות בהוואנה, קובהצילום: רויטרס
מומי דהן
מומי דהן

בביקורי בקובה בקיץ האחרון, בלטו שלטי הפרסומת לסוציאליזם שבהם זרועה המדינה, ובהם תמונות של פידל קסטרו וצ'ה גאוורה. אחד השלטים, שזיעזע אותי, נשא את תמונתו של קסטרו ומתחתיה הכתובת: "סוציאליזם או מוות". לא פחות.

אבל קובה אינה עושה חיים קלים לאנשים שרואים את העולם בצבעי שחור לבן. מצד אחד היא הצליחה להעמיד מערכת בריאות טובה יותר ממרבית מדינות דרום אמריקה. למעשה, קובה נמנית עם 30 המדינות המובילות בעולם בתוחלת החיים של תושביהן. היא נהנית מדירוג עולמי מחמיא יחסית גם ברמת החינוך, ומצבה נראה מרשים גם אם שופטים אותו לפי רמת הפשיעה הנמוכה.

בניגוד להרבה מדינות בדרום אמריקה, חשתי בטוח בכל מקום שבו ביקרתי בקובה. לא היה שם מקום, כולל שכונות הסובלות ממצוקה כלכלית קשה, שהופיע עליו שלט "אין כניסה" במדריך התיירים.

אבל לצד האורות בבריאות ובחינוך, גיליתי צללים של כלכלה נחשלת, שתושביה נדחפים לשוק השחור. לפי הערכות האו"ם, כלכלת קובה מפגרת אפילו אחרי זו של מצרים וסרי לנקה. התנועה הדלילה וכלי התחבורה הקשישים הם ביטויים בולטים של הפיגור הכלכלי. אחרי ההתלהבות הראשונית מהמפגש עם המכוניות האמריקאיות הצבעוניות משנות ה-50, מבינים כי רק כלכלה נחשלת עדיין מארחת בכבישיה מכונית אמריקאית מקרטעת בת 60 שפולטת שובל עשן מחניק.

קובה. כלכלתה מפגרת אחרי סרי לנקהצילום: Ramon Espinosa/אי־פי

כך נראית כלכלה שחורה

ביקור בקובה מספק הצצה לצילום רנטגן של כשלי התפקוד של כלכלה ריכוזית שחבריה אינם מזדהים עם המודל, שלפיו כל אחד יתרום לפי יכולתו ויקבל לפי צרכיו. משך את תשומת לבי ההכרח היומיומי של הקובני הממוצע לנהל את חייו בשוק השחור במקביל לכלכלה הפורמלית. כשקובני נשאל מה שלומו, ועונה, אני "בלה לוצה" (שלומי טוב), השואל אמור להבין כי הוא משלים הכנסה בשוק השחור. הרבה קובנים אינם מסוגלים לספק את צרכיהם הבסיסיים ללא השלמת הכנסה זו.

בחיי המקצועיים קראתי לא פעם מחקרים על כלכלה שחורה, אבל שום דבר מזה לא הכין אותי למה שראיתי בקובה. זה היה בכל מקום, ולא מפי השמועה. בכניסה למוזיאון שילמתי על חמישה אנשים, אבל קיבלתי רק שלושה כרטיסים. בזכות הימים הראשונים בקובה הבנתי שלא צריך לדרוש עוד שניים. מחירם של שני הכרטיסים שלא קיבלתי נועד להשלים את הכנסתה של הקופאית, המקבלת מהממשלה שכר רעב.

החקלאים הקובנים מצאו דרכים משלהם להשלים הכנסה, כדי לעקוף את החובה למכור לממשלה את תוצרתם תמורת מחיר אפסי. לאורך הכבישים עומדים חקלאיים שמוכרים את תוצרתם תמורת פרוטות בודדות. כשעוצרים ליד חקלאי כזה, רואים את שביל המנוסה ליער שהכין מראש למקרה שתופיע ניידת משטרה.

יש גם כאלה שמכינים צרור של מוצרים חקלאיים ונוסעים כל הדרך להוואנה באוטובוס כדי לזכות במחיר סביר. זו אינה משימה פשוטה, משום שאוטובוסים נדרשים לעצור במחסומי משטרה, העורכת חיפוש אחר מוצרים חקלאיים מוברחים בתיקי הנוסעים. זו דוגמה לאופן שבו נדרשים לנהוג בני אדם כשכללי המשחק, שנקבעו על ידי קבוצת אנשים החסינה מפני החלפתה בבחירות, אינם מאפשרים להבטיח את קיומם. השגשוג של הכלכלה השחורה מציין את הכישלון של המודל הסוציאליסטי הקיצוני של פידל קסטרו - שלא ננטש אפילו לאחר קריסתה של בריה"מ.

בשנים האחרונות נפתח בקובה סדק צר לכלכלת השוק, המלמד כי במדינה הבינו אולי כי המודל המתחרה לקפיטליזם החזירי אינו סוציאליזם חמורי, אלא מודל מאוזן של כלכלת שוק עם מדינת רווחה מודרנית. קסטרו הלך שלשום לעולמו, וכעת נותר לקוות שגם תפישת עולמו הקיצונית תבוא לקצה בקרוב.

צילום: Desmond Boylan/אי־פי

פרופ' מומי דהן הוא כלכלן ונמנה עם סגל בית הספר למדיניות ציבורית באוניברסיטה העברית

לחצו על הפעמון לעדכונים בנושא:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker