אל תתלהבו מעורכי דין תל-אביביים שעברו לגליל לגדל עגבניות אורגניות - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
עצמאים בשטח

אל תתלהבו מעורכי דין תל-אביביים שעברו לגליל לגדל עגבניות אורגניות

הקריטריונים החברתיים כיום לחיים מוצלחים הם קשיחים למדי: מקום עבודתנו, מספר האזכורים שלנו בגוגל וכמובן רמת ההכנסה שלנו, משוקללים לשם קביעת שוויינו כבני אדם ■ אנחנו צריכים לשנות את השיח הפנימי שלנו כדי לחיות את החיים הנכונים לנו

9תגובות

אנחנו חיים בעידן מתעתע. מצד אחד, לפחות לפי המיתולוגיה הרווחת, מדובר בעידן היפר־אינדיבידואליסטי, שבו כל אחד רשאי לממש את עצמו כפי שיבחר. מצד שני, בחינה מדוקדקת של הנושא מעלה כי יש לחצים תרבותיים רבים וחזקים הפועלים עלינו, שמקשים מאוד על הפרטים לעשות את הבחירות שאמורות לתת ביטוי לאינדיבידואליות הספציפית שלהם. במקרים רבים, דווקא אותם האנשים שנפלה בחלקם האפשרות לבחור בקריירות "נחשבות" — הם אלה הנופלים קורבן לאותם לחצים.

מחקרים מהשנים האחרונות מעלים תופעה שבה נתקלתי לא אחת גם בעבודתי הקלינית, והיא שבחברה שבה אנחנו חיים כיום יש קריטריונים קשיחים למדי לגבי ההגדרה של חיים כסיפור הצלחה. בראש ובראשונה, מדובר באובססיה של החברה להישגים הניתנים למדידה. ייתכן כי אובססיה זו היא תולדה של תהליכי הגלובליזציה, שבהם נדרש מדד אובייקטיבי להישגים, מצב המוביל לכך שהשאלה אם "עשית את זה" או לא נמדדת במספרים.

צורת המדידה הכמותית הזאת נמצאת כמעט בכל התחומים. ברור שהקריטריון הפשוט ביותר למדידה הוא כסף — מה שהופך את השאלה של כמה אדם מרוויח לבעלת משמעויות מרחיקות לכת, הרבה מעבר לאיזו רמת חיים הוא או היא יכולים להרשות לעצמם, אלא למהו השווי שלהם כבני אדם.

בנוסף, יש עוד הרבה מדדים אחרים. למשל מדד ההשפעה — כמה פעמים שמי מוזכר בגוגל, או אם נכללתי השנה ברשימת 100 המשפיעים של TheMarker. זה מגיע עד לילדים, שמשווים כמה חברים יש להם בפייסבוק או כמה לייקים הם קיבלו על הסלפי האחרון שלהם. אפילו באקדמיה, שאמורה להיות עסוקה רק בערכים אינטלקטואליים, נהפכו שאלות כמו כמה פעמים המאמרים שלך מצוטטים ומה הדירוג של כתב העת האקדמי שבו אתה מפרסם, לשאלות שקובעות את הערך שלך כאיש אקדמיה.

לכן, למרות חופש הבחירה הגדול יותר שממנו אנחנו נהנים כיום לגבי האופן שבו נרצה לחיות את חיינו, המדידה הבלתי־פוסקת של האדם יוצרת מצב שבו בסופו של דבר משימת מימוש האדם את עצמו באופן אותנטי, בהתאם לאישיותו ונטיותיו, נהפכה דווקא לקשה יותר. קשה לא להיסחף בעקבות הלחצים האלה. כולנו היינו רוצים שיעריכו אותנו, כולנו שואפים לאיזשהו סטטוס מוכר בחברה. ניתן לזהות את השפעת הלחצים האלה כבר בגיל צעיר, כשאנשים צעירים מאוד מודאגים מכך שלא הגיעו לאוניברסיטה "הנכונה", לא הגיעו לסטאז' באחד ממשרדי עורכי הדין המובילים, או לא הצליחו להתקבל לעבודה בחברה נחשקת כמו אפל או גוגל, ולתפישתם — החיים שלהם כבר מפוספסים.

יש אנשים שבנויים לצורת החיים הזאת. טוב להם ונכון להם לחיות חיים שבהם האמביציה להתקדם היא הערך המוביל שקובע את אורח חייהם. כשזה המצב, כשהאינדיבידואל חש כי במרדף אחר קריירה מוצלחת בתחום יוקרתי, אחר משכורות גבוהות יותר או השפעה גדולה יותר, מתבטא מימושו העצמי האמיתי — אין עם כך כל בעיה.

קרלו שטרנגר
קובי קלמנוביץ'

הבעיה היא אצל האנשים שלא כל כך בנויים לצורת חיים כזאת. אנשים שמטבעם אינם תחרותיים מאוד, לא מעוניינים לעבוד קשה, לא אוהבים להתרכז מבוקר עד ערב — ובכל זאת כופים את צורת החיים ההישגית על עצמם בשל הקודים החברתיים.

לאותם אנשים צפוי סבל כפול. צורת הסבל הראשונה היא מתח נפשי ("סטרס") שמופיע אצל כל מי שעושה לאורך זמן משהו שבסופו של דבר מנוגד לטבע הפנימי שלו. בפעם השנייה יסבלו האנשים מכך, שטבעם האמיתי יוביל בסופו של דבר להקטנת סיכויי הצלחתם. גם אם יצליחו, מדובר יהיה בהמשך ובהעצמת התהליך של לחיצת עצמם נגד טבעם האמיתי — ובחשבון אחרון גם בהגדלת סבלם.

מיתוס השינוי הטוטאלי

אם כך, הדבר החשוב ביותר הנדרש כדי לממש את האינדיבידואליות שלנו בצורה נכונה, הוא שנהיה כנים כלפי עצמנו לגבי מה באמת מתאים לנו ומה אנחנו באמת אוהבים. ייתכן, ואף הגיוני, כי לא נוכל לממש את כל מאוויינו בשלמותם. מדובר במשא ומתן תמידי בין הרצון שלנו לסטטוס ולהצלחה, לבין איזושהי ידיעה פנימית לגבי מה מתאים לנו ומה לא. מדובר בשתי שאיפות שפעמים רבות אינן דרות בכפיפה אחת, דבר היוצר מתח מסוים.

פעמים רבות, יתקשו אנשים צעירים לקיים עם עצמם את המשא ומתן הזה, וזאת דווקא בנקודות שבהן הוא נדרש ביותר, בשלב שבו אנחנו לוקחים החלטות מרכזיות בחיינו כמו מה ללמוד ובאיזה מקצוע לבחור. הסיבה היא שבאותה נקודה אנחנו עוד לא יודעים כל כך הרבה על עצמנו, וגם חסרים מידע לגבי המשמעויות של ההחלטה שלנו לגבי עתידנו. לכן, הדבר החשוב הוא לדעת לקיים את הדיאלוג הפנימי הזה לאורך זמן, ובמידת האפשר להמשיך להיות קשובים לעצמנו ולתקן בחירות שעשינו.

כאן נכנס לתמונה מיתוס נוסף והוא מיתוס ה–"Total Makeover" (השינוי הטוטאלי). מדובר בגישה שלפיה אינדיבידואלים החשים כי אינם מרוצים מחייהם, מהקריירות שבחרו, ממקום מגוריהם וכן הלאה, מחליטים לבצע שינוי דרמטי בכל התחומים. לתקשורת יש נטייה לאהוב סיפורים כאלה — עורכי דין תל־אביביים שבבת אחת עוברים לגליל ומתחילים לגדל עגבניות אורגניות, רופאים שנהפכים לקונדיטורים וכן הלאה.

אני לא אומר שהמודל הזה אינו אפשרי. הוא עשוי להתאפשר פה ושם. אבל זה מודל שלא מתאים לרוב המוחלט של האנשים, מכמה סיבות. ראשית, יש מעט מאוד אנשים שמסוגלים להרשות לעצמם שינויים מהסוג הזה מבחינה כלכלית. שנית, על פי רוב, השינוי הנדרש הוא פחות דרמטי מאשר בסיפורים האלה. ברוב המקרים מדובר בעניין של "Fine Tuning" (כוונון עדין).

גם אני במהלך חיי הייתי צריך לעשות כמה פעמים את אותו כוונון, כשהתחלתי להרגיש שאני עובד בצורה שאינה נכונה לי. למשל, בשלב מסוים הרגשתי צורך להפחית את מספר פגישות הטיפול והייעוץ שאני נותן, שכן מספרן הגבוה באותה התקופה עייף אותי והעמיס עלי. הרגשתי שזה לא הוגן, לא כלפי עצמי ולא כלפי הפציינטים שלי, שאיני יכול להיות נוכח באופן מלא בכל פגישה. בעקבות זאת, מצאתי תמהיל חדש שהיה נכון לי, בין לעבוד כמות מסוימת וקטנה למדי של שעות כמטפל, ובין שאר עיסוקי: עבודתי האקדמית והכתיבה. באופן זה הצלחתי להיות נוכח יותר בכל פגישה ולתת את מה שמגיע לפציינט.

התמהיל החדש לא נולד בתוך יום, אלא היה תולדה של שיח פנימי ממושך מהסוג שתיארתי. זה תמהיל שגם הוא משתנה לאורך החיים — מה שהיה נכון עבורי לפני עשור כבר לא נכון כיום. הקשב הפנימי לטבענו האמיתי, והדברים הנחוצים לו, הוא תהליך שלעולם אינו נגמר. לכן, כדי שכל אחד מאתנו יוכל לחיות את חייו בצורה אותנטית ובאופן שיספק אותו, עלינו לקיים כתהליך מתמיד את אותו משא ומתן בין הפנים לבין החוץ, בין הרצון שלנו לסטטוס והצלחה לבין מה שמרגיש לנו נכון, ושאנחנו נהנים ממנו. כל זאת, תוך שאנחנו נזהרים לא לפתוח במהפכות מרחיקות לכת בלי שיש בכך צורך אמיתי.

אם נעשה את כל אלה — הסיכוי שנמצא את התמהיל שיביא לאורח החיים הנכון עבורנו עולה באופן משמעותי.

הכותב הוא הוא פרופסור לפסיכולוגיה ופילוסופיה באוניברסיטת תל אביב, ומטפל בקליניקה פרטית



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#