כשר אבל מסריח: ההשגחה הזאת עולה לנו הרבה יותר משאנחנו חושבים - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
תחקיר

כשר אבל מסריח: ההשגחה הזאת עולה לנו הרבה יותר משאנחנו חושבים

הנה המתכון לסעודה דשנה על חשבון הציבור: אלפי משגיחי כשרות ללא צורך, חלקם לא נוכחים במקומות שעליהם אמורים לפקח; גופים פרטיים השולטים על כסף ציבורי; כשלים מבניים, חוקים בעייתיים - וגם חשדות לפלילים ■ החשבון לציבור: 3.4 מיליארד שקל

207תגובות
תעודת כשרות בירושלים
אמיל סלמן

זה עבד במשך שנים כמו מכונה משומנת. בכל חודש, ע', בעלים של עסק לקייטרינג, השאיר במקום המוסכם מראש מעטפה עם צ'ק. י' היה מגיע, לוקח את הצ'ק בסך כמה מאות שקלים וממשיך הלאה. י' היה משגיח הכשרות של הקייטרינג, והוא אמור היה לפקח מקרוב על הנעשה בקייטרינג, אבל כף רגלו לא דרכה במקום. "חמש שנים הוא לא ביקר אצלי בעסק", מספר ע' ל–TheMarker.

רבי עקיבא פינת רוטשילד: כך מצטרפים החרדים לאחד המקצועות הנחשקים במשק | ברוך השם, תודה לאל: למה חזרנו להיות דתיים? | לגאול את הסטטוס קוו: על חילונים ודתיים - ומה שביניהם | מונופול מתחת לחופה: היום המאושר בחיינו יכול להיראות אחרת | גאדג'ט של שבת: כשהמאה העשרים ואחת מחלחלת למאה שערים | מי שלא טרח לקדם תחבורה ציבורית בשבת - יעמוד בפקק כל השבוע | למה אף מדינה לא מצליחה להפריד את הדת? | מאבק נשות הכותל: הקטר שיוביל לשוויון | עוצמים עין: באיזו מידה נאכף איסור פתיחת העסקים בשבת? | קרב לא לו: צה"ל נקלע לקו האש בין השקפות העולם השונות בציבור  | "במקום שיעורי החברה מגיע נציג של עמותה דתית ומסביר לתלמידים על חשיבות האמונה באל"

ההתחלה נראתה רצינית יותר. לאחר שהרבנות שלחה את המשגיח י' לקייטרינג, הוא הגיע למקום והנחה את בעלי המקום כיצד לפעול. "אני, כמו ילד טוב, עשיתי מה שהוא אמר. הוא ראה שאפשר לסמוך עלי, והלך. מאז לא ראיתי אותו", הוא אומר. "הוא היה לוקח את הצ'קים ושנינו היינו מרוצים. הוא הרוויח בלי לעשות כלום, ואני מניח שהיו לו גם כמה מקומות אחרים שהוא עבד עמם בצורה זו".

ע' השתדל לעבוד לפי הוראות המשגיח, אבל בפועל הוא מודה שלא היה כל פיקוח על מעשיו. "אם רציתי, יכולתי להגיש גם חזיר בשומן של שרימפס — ואנשים לא היו מרגישים", הוא מספר. "היתה פעם אחת שביקשתי כשרות מיוחדת לפסח – גם אז הוא לא בא, אלא נתן הוראות בטלפון: איזה טקס לעשות ומה בדיוק לסדר במחסן".

כמתואר בכתבה

ה"פארסה", כפי שע' מכנה אותה, הסתיימה יום אחד כאשר המשגיח החליט שהוא רוצה לבקר אותי בעסק. "הוא פשוט לא מצא את הכתובת, כי עברנו מקום. הוא התרגז מאוד, אבל אז הוא גם הבין מה המשמעות של זה שהוא פשוט לא ביקר בעסק שהוא השגיח עליו — והחליט להתפטר".

המקרה של ע' הוא אולי קיצוני, אבל הוא נמצא על הסקאלה של העיוותים השונים בתחום הפיקוח על הכשרות. לפי הערכות, בענף הכשרות מועסקים 8,000–10,000 משגיחים ומפקחים, ברבנות ובבד"צים הפרטיים למיניהם. אם אתם מכירים מספרים דומים לאלה, אולי גם אתם נחשפתם לפוסט בפייסבוק אחרי אסון קריסת החניון ברמת החייל, שהציף את האבסורד הישראלי: 140 איש עובדים בפיקוח על בריאות המזון, 180 בפיקוח על הביטוח והפנסיה, 17 איש בפיקוח על אתרי הבנייה, ואילו בפיקוח על הכשרות, כאמור, 8,000–10,000 איש (בפוסט המקורי נכתב 18, אך כנראה המספר מוגזם).

המספרים האלה גבוהים מאוד, ומשקפים את חוסר היעילות של מערכת הכשרות. הם גם נובעים מניפוח ג'ובים ומשרות במועצות הדתיות השונות שהן אלו האמונות, מטעם הרבנות, על שליחת משגיחי הכשרות והמפקחים. לצד זאת, נוצרה כפילות במשך השנים במערכת הכשרות. הכשלים האלה פוגעים באופן ממשי ביוקר המחיה, ומהווים כר נרחב לשחיתות ציבורית.

השארת צ'קים, או מזומן, למשגיח שבא לבקר רק מדי פעם, היא תופעה ידועה בענף. עולם הכשרות מלא בכללים שמנקודת מבט חילונית הם אנומליים — למשל במאפייה או פיצרייה בהכשר בד"צ, רק חובש כיפה יכול להכניס את המאפים לתנור.

כמו המשגיח י', גם ח', משגיח כשרות לשעבר מטעם בד"צים פרטיים, מספר על תופעה דומה. "כן, זה עולם הזוי, ואני הראשון שיודה בכך", הוא אומר. "העבודה שלי היתה קלה בסך הכל. הייתי בא בבוקר לבית הקפה, מוודא שבעל הבית עושה את כל הדברים שהסברתי לו בימים הראשונים, והמשכתי הלאה למקומות אחרים שבדקתי. עדיין, רוב שעות היום היו לי פנויות. יש הלכה שאומרת שאם בעל הבית יהודי, אפשר לסמוך עליו. במקרים של בעל בית גוי, או שאחד העובדים גויים, צריך להשגיח באופן קפדני יותר".

לפי דו"ח שחיבר רואה החשבון יורם אברמזון ב–2015, לפי הזמנת משרד האוצר, העלות של כלל המשק מפעילות הכשרות היא כ–3.4 מיליארד שקל. 2.8 מיליארד הן עלויות הכשרות עצמה, שעיקרן בתחום הבשר, העוף והגבינות, ועוד 600 מיליון שקל נובעים מעצם המונופול של הרבנות הראשית. עיקר העלויות, לפי הדו"ח, הן בענף הבשר והעוף. לפי הדו"ח, עלות שחיטת העופות לאוכלי כשר היא 1.2 מיליארד שקל לשנה. מתוך זה, 321 מיליון שקל מיוחסים לכוח האדם שבמשחטות. הליך השחיטה הכשרה מצריך לא מעט כוח אדם — לא רק השוחטים, אלא גם רב המשחטה, משגיחי הכשרות, מגישים, תולים, בודקי סכינים ואחראים על המלחת הבשר. לפי הדו"ח, עלות השחיטה של בשר בקר למשק היא 440 מיליון שקל.

הרב הראשי הספרדי שלמה עמאר
רפי קוץ

הנה כמה מהכשלים המרכזיים של תחום הכשרות בישראל.

מנה ראשונה: משגיח כפול

לפי חוק הכשרות, הרבנות הראשית היא המונופול על מתן תעודת הכשרות לעסקים. כלומר, כל עסק שמעוניין בתעודת כשרות חייב להציג תעודת כשרות רק של הרבנות הראשית. ואולם במשך השנים, בעיקר בשל כוח הקנייה החרדי שהפך להיות דומיננטי, עסקים רבים נוטלים על עצמם כשרות שנייה של בד"צים פרטיים. במצבים אלה, פעמים רבות הרבנות הראשית לא משגיחה כלל, אלא סומכת על המשגיחים של בד"צ. "עבדתי ארבע שנים כמשגיח של בית קפה, ואף לא פעם אחת ראיתי פה משגיח של הרבנות הראשית, על אף שהיתה להם תעודה", אומר ח'.

הכפילות נובעת מסיבה נוספת — ההשגחה על כל שלב ושלב במערכת הייצור. כך לדוגמה, כל הסחורה המגיעה לרשתות השיווק בישראל (מלבד טיב טעם) היא כשרה. למרות זאת, כל סניף של רשת שיווק מחויב להחזיק משגיח כשרות, רק בשל העובדה שנמכרים בו בשר או עופות טריים, על אף שהם מגיעים באריזות שנבדקו היטב קודם לכן במשחטות.

משגיח בסופר, לדוגמה, יכול להרוויח כ–5,000 שקל בחודש, בעבודה שהוא כמעט לא צריך בה לעשות דבר. בענף הפירות והירקות, שבו נעשית פעמים רבות הפרשה של "תרומות ומעשרות" גם במחסנים שאליהם מגיע הסחורה וגם לאחר מכן — בדוכני הירקות עצמם.

בעיה אחרת, שעליה מתלוננים בעלי בתי קפה, היא שאין אחידות בדרישות הכשרות בין עיר לעיר. דבר זה מקשה על רשתות של בתי קפה ומסעדות להיערך באופן אחיד, בכל הנוגע לתחשיב של עלויות הכשרות.

בעבודתם של המשגיחים יש בעיה מבנית. הם נשלחים על ידי הרבנות או המועצות הדתיות, אבל מקבלים את שכרם מבעלי העסקים ונחשבים לעובדים שלהם. לעתים, במקרים של "התפוחים הרקובים", נוצר אינטרס הדדי של בעל העסק והמשגיח להעלמות עין או תשלומים מתחת לשולחן.

קפה שרגא בירושלים
אמיל סלמן

"במודל ההעסקה הנוכחי יש ניגוד עניינים מובנה ומאוד בעייתי", אומר אלדד מזרחי, ראש המועצה הדתית בתל אביב. "לא יכול להיות שהגורם המפקח על בעל העסק הוא גם זה שיקבל ממנו שכר. המשגיחים אינם אשמים, זו בעיה של המדינה. זה כמובן גם יכול ליצור תופעות לא רצויות כגון משגיחים שלא עובדים או מעלימים עין תמורת כסף, תוך שהם מפתחים תלות טוטאלית בבעל העסק. לבעלי העסקים מצדם לא אכפת. לצערנו, בלא מעט מן המקרים יש כאלה הרואים את הכשרות כסוג של פרוטקשן במקרה הרע ותרומה במקרה הטוב. גם בלי הדברים האלה, יש הרבה בעיות סביב חוקיות תשלומי השכר, וזה חלק מההסדרה שצריך לעשות. תחום הכשרות זקוק לתרופה מצילת ענף".

במועצה הדתית בתל אביב נעשה לפני שנה ניסיון לפתור לפחות חלק מבעיית הפיקוח באמצעות אפליקציה המבוססת על GPS, ובאמצעותה ידווחו משגיחים למועצה הדתית על כניסה ויציאה מבית עסק. "זה אפשרי גם למשגיחי כשרות בלי טלפון נייד", אומר מזרחי, "הם פשוט מחתימים כניסה ויציאה מהטלפון של בעל העסק. זה היה מאבק לא פשוט מול ההסתדרות ומשגיחי הכשרות, אבל היום, בתל אביב, כ–95% מהמשגיחים עובדים עם הכלי הזה, ולאט־לאט מבינים את חשיבותו בהגברת השקיפות המביאה לחיזוק אמון הציבור בכשרות של הרבנות. למערכת שלא יודעת לבקר את עצמה אין זכות קיום — במיוחד בתחום הכשרות".

מנה שנייה: סלט ציבורי ופרטי

סוגיות ההעסקה של משגיחים הן פעוטות יחסים מול הכשלים המבניים של תחום הכשרות. הקשר הבעייתי העיקרי הוא בין הרבנות לבין הבדצ"ים הפרטיים. לפי הערכות, הענף הפרטי מגלגל 1–1.5 מיליארד שקל בשנה. שני הבדצ"ים הגדולים ביותר הם בד"צ העדה החרדית, הנחשב למקפיד ביותר ובד"צ בית יוסף, בבעלותו של משה יוסף, בנו של הרב עובדיה יוסף המנוח.

לטענת מקור בכיר ברבנות הראשית, הבד"צים הפרטיים הוקמו כדי להיות משגיחים קפדניים יותר מהרבנות; ואם מרבים למתוח ביקורת על רמת הכשרות שם, הרי שבפועל יש הרמוניה בין שתי הזרועות האלו. "הבד"צים מאוד מעריכים את הכשרות של הרבנות", אומר אותו מקור, "אבל נוח להם, בפומבי, לתקוף את הכשרות של הרבנות ולהגיד שהיא לא שווה. אחרת ממה הם יתפרנסו?

במשך השנים נקשרו פרשות שחיתות בבד"צים שונים, בין היתר על רקע הפעילות שלהם, והקשר שלהם לרבנות הראשית. בהקשר זה בלטה משפחת הרב עובדיה יוסף, שאנשיה מכהנים בתפקידים בכירים ברבנות הראשית (הרב יצחק יוסף, בנו של הרב עובדיה, מכהן כיום כרב הראשי הספרדי).

בשנה שעברה הוגש כתב אישום נגד אברהם יוסף, אחיו של משה יוסף, בחשד שניצל את מעמדו כדי לקדם את הבד"צ המשפחתי. לפי החשד, הוא מנע את פעילותם של בד"צים אחרים בתחומי העיר חולון ואור יהודה. יוסף הכחיש את הטענות נגדו. לפני כמה חודשים דרש מס הכנסה ממשה יוסף, הבעלים הרשום של בד"צ בית יוסף, תשלומים של החזרי מס בסך 19 מיליון שקל. יוסף טען, מנגד, שמדובר בפעילות של גמילות חסדים.

"המקור של כל נושא הכשרות הוא לשמור על היהודים כקהילות בגולה", אומר יועץ אסטרטגי ותיק שעבד בעבר כמשגיח כשרות. "בארץ, זה התגלגל לשמירה על החרדים מפני החילונים וחובשי הכיפות הסרוגות, אבל לאט־לאט נוצרו עוד ועוד בד"צים בגלל יריבויות פנימיות אצל החרדים. כך, עם השנים זה התפתח לאימפריות כלכליות של ממש. כל הדברים האלו גורמים ליוקר מחיה לא רק בציבור הכללי, אלא גם אצל החרדים".

למעשה, המודעה המפורסמת בקהילות היהודיות הקוראת "אמא, הבטחת לנו עוף לשבת", נובעת לא רק מהעוני בקהילות החרדיות, אלא מכך שהתפתחות הכשרויות השונות גרמה לעליית מחירי הבשר והעוף בקהילה החרדית. לשם המחשה, במפעל ההזנה של משרד החינוך, מנה של בד"צ העדה החרדית יקרה ב–20% מאשר מנה רגילה. "בעופות ובבשר ההפרשים של הבד"צים הפרטיים באמת משמעותיים יותר, להערכתי ב–30%", אומר בנצי מנגל, מנהל המטבח של ישיבת חברון שבה לומדים 1,500 תלמידים.

מנה שלישית: חגיגת בשרים

אלדד מזרחי
סטודיו לצילום מעב

מחיר הבשר בישראל יקר בעשרות ולפעמים במאות אחוזים לעומת המחיר בחו"ל. חלק גדול מההפרש נובע ממכסים ומחוסר יעילות של השוק, כשל שהממשלה פועלת לשנותו בימים אלה, אבל חלקו נובע גם מסוגיית הכשרות. לפי הדו"ח של אברמזון, העלות למשק של בשר בקר המיובא מחו"ל היא 321 מיליון שקל. כאן סוגיית כוח האדם משמעותית אף יותר, בשל משלחות של שוחטים ומשגיחים שנוסעים מעבר לים.

"חו"ל זה פינוקים חבל על הזמן", אומר משגיח כשרות לשעבר, "עובדים שלושה־ארבעה חודשים בשנה, ויכולים לעשות כסף טוב בתקופה קצרה של כמה חודשים. יש בדרך כלל שתי 'עונות' — מסוכות עד פסח, ובחודשים שלפני ראש השנה".

יציאה לחו"ל היא אחד הצ'ופרים הנחשקים של העובדים במגזר החרדי, בגלל השכר הגבוה של עבודות אלה. לפי תעריפי הרבנות, ראש צוות, האחראי על צוות של 10–12 עובדים, מרוויח 13–14 אלף דולר בחודש. בודק פנים וחוץ מרוויח כ–8,000 דולר בחודש, שוחט מרוויח בשליחות לחו"ל 6,000 דולר בחודש, ומשגיח, הזוטר ביותר בצוות, מרוויח 2,500 דולר בחודש. בהתחשב בכך שאין להם הוצאות מחיה, ושהמגורים הם על חשבון היבואן — וגם האוכל, הרי שמדובר בתקופה שבה ניתן לחסוך הרבה כסף.

מבחינת היבואנים, מנגד, אלה עלויות גבוהות מאוד, ובשנים האחרונות הם מנסים לנהל מאבק כדי לצמצם אותן. העלויות גדולות עוד יותר כאשר נשלח צוות מקביל לצוות של הרבנות, מטעם הבד"צ הפרטי. אז המשלחת כולה, כך לפי הדו"ח של אברמזון, עשויה להגיע ל–29 איש. כלומר, במשך "עונה" של שחיטת בשר בחו"ל, עשויים להישלח למדינות הרלוונטיות — דרום אמריקה, אוסטרליה, ובאחרונה גם פולין — מאות עוסקים בתחום השחיטה והכשרות של הבשר.

"זו עבודה קשה, ואני לא בטוח שהרבה במגזר החרדים ששים לעבוד בה", אומר שוחט לשעבר. "אז נכון, המשכורת גבוהה. אבל אתה גר באיזה חור בברזיל, מרוחק מהמשפחה למשך כמה חודשים, ולפעמים גם מפסיד שמחות משפחתיות. כל היום אתה עסוק בשחיטה של מאות בהמות, ואוכל כמעט את אותו הדבר מדי ערב: הבשר ששחטת במהלך היום, שאותו עושים 'על האש' בערב. זה לא מתאים לכל אחד".

לקינוח: סלסלת פירות

ענף הבשר והעופות מרכז את מרב תשומת הלב בכל הקשור לעלויות כשרות. ואולם גם בענף הפירות והירקות העלויות מייקרות את הסחורה, ולא רק בשל כפל הכשרויות בשרשרת השינוע של הסחורה. לדברי לילך רובין, בעלת בית הקפה שרגא בירושלים, אחד הדברים שגרמו לה לוותר על תעודת הכשרות של הרבנות הראשית, היתה העובדה שהכריחו אותה להשתמש במותג גוש קטיף לשימוש בחסה ובעלים ירוקים אחרים.

לדברי רובין, דתייה לשעבר, היא מכירה ויודעת את ההלכות בנוגע להכשרת עלים ירוקים, הנוגעות ברובן להוצאת תולעים מהעלים. למרות זאת, משגיחי הכשרות שנשלחו אליה הכריחו אותה להשתמש במותג גוש קטיף, גם אחרי שהסבירה להם שמדובר בעלים עם רמה גבוהה של ריסוס. לפני כמה שנים, הרב הראשי לשעבר שלמה עמאר, אף יצא בקריאה מפורשת שלא להשתמש במותג גוש קטיף בשל בעיה זו.

"זה אבסורד גמור שבשם הכשרות מכריחים אנשים לאכול חסה לא בריאה — שהיא גם יקרה פי שלושה", אומרת רובין. "בשלב מסוים החלטנו לשים כמה שקיות של גוש קטיף כדי להראות כאילו אנחנו משתמשים, אבל המשכנו לנקות את העלים בעצמנו. כשתפסו אותנו — זה נגמר בהתנצלות. כך שוב ושוב, עד שבשלב מסוים החלטנו שדי, מפסיקים את העמדת הפנים ופשוט עוזבים את הרבנות. מה ששבר אותי, חוץ מהעלויות הגבוהות, היה שאין שום קשר בין ההלכה לבין המציאות בשטח".

קפה: שחור או נס

השאלה הנשאלת היא עד כמה זמן תוכל מדינת ישראל, וליתר דיוק הציבור בישראל, לסבול את אנומליית הכשרות. בשנים האחרונות נעשו כמה ניסיונות לבצע רפורמות בענף, עד כה ללא הצלחה. כיום בוחנת הרבנות הראשית אופציות לרפורמה חדשה, באמצעות ועדה חדשה שהקימה. החלופות הנבחנות הן ביצוע הכשרות על ידי גוף גדול בתוך הרבנות, שגם יעסיק את המשגיחים (בניגוד למצב של ריבוי מועצות דתיות כיום, שהן אחראיות על המשגיחים); הפרטה — כלומר גופים פרטיים שיבצעו את הכשרות; או מינוי "נאמן כשרות" — עובד של בית העסק, שומר מצוות, שיהיה אחראי על הכשרות בעסק הספציפי. בשתי האפשרויות האחרונות, הרבנות תפעל כרגולטור.

לאור ניסיון העבר, והמצב הפוליטי שבו לחוגים הדתיים והחרדים יש כוח רב בממשלה, אפשר להטיל ספק האם רפורמה משמעותית אכן תיושם. בינתיים, מהשטח עולות יוזמות שמנסות להתמודד עם המצב הקיים. זה קורה לא רק בחוגים דתיים־ליברליים, אלא גם אצל החרדים; לדוגמה, במקרה של ישיבות גדולות, המונות כמה מאות או אלפי תלמידים. בגלל הגודל, מוסדות אלה יכולים לקנות אוכל במרוכז, במחיר נמוך יותר, וגם לארגן לעצמם שחיטה באופן פרטי ובכך להוזיל עלויות. הן עושות זאת עלי ידי שכירת פס ייצור ממשחטה למשך כמה שעות. תלמידי הישיבה, המכירים את הלכות הכשרות, הם אלה שאחראים על השחיטה ועל השגחת הכשרות, וכך הם יכולים לספק למוסד שבו הם לומדים עופות במחיר נמוך יותר.

"בחנו בעבר את האפשרות לשכור ליין פרטי, ואני מכיר גם כאלה שעשו את זה בפועל", מספר מנגל. "זה יכול לחסוך — אבל לא תמיד. יש בעיה שאתה שוכר 'ליין' שלם למשך כמה שעות. אתה מחויב לכל העופות שנשחטים באותו הזמן. אפשר לדעת בערך כמה עופות יגיעו, אבל אף פעם אין על זה שליטה מלאה. כך יכול להיווצר מצב שבו יש לך עודף של סחורה, ואין לך מה לעשות איתה".

במקביל עולות בשנים האחרונות יוזמות פרטיות בענף. הבולטת שבהן היא יוזמת "השגחה פרטית", שאותה הקימה חברת הכנסת רחל עזריה כאשר היתה חברת מועצת העיר ירושלים, יחד עם הרב אהרון לייבוביץ', שעומד בראש העמותה כעת. קפה שרגא, לדוגמה, החליט לעבוד עם "השגחה פרטית", לאחר שעזב את הרבנות.

לפני חודשיים נחלה העמותה מפלה בעקבות בג"ץ שהוגש על ידי המרכז הרפורמי, וביקש להכיר בתעודות כשרות אלטרנטיביות דוגמת זו של "השגחה פרטית". הבג"ץ נדחה — ובכך חיזק את כוחה של הרבנות הראשית כגוף היחיד המוסמך להעניק תעודות כשרות.

"הריקבון המוסרי בקרב משגיח כשרות רבים — מוכר וידוע", אומר לייבוביץ'. "זה בדיוק הרקע לצמיחתו של הארגון. אין לי ספק שההצלחה של "השגחה פרטית" במהלך השנים עוזרת להגביר את הלחץ על הרבנות, ומובילה את מקבלי ההחלטות שם לשקול בפעם הראשונה רפורמות משמעותיות בכל הקשור לאופן הפעלת משגיחי הכשרות. למצב הנוכחי ברבנות אין תוחלת".

תומר פרסיקו, עמית מחקר במכון הרטמן החוקר סוגיות של דת ומדינה, סבור שיש לראות את השינויים באופן ההתייחסות הציבורית בהקשר רחב יותר של תהליכים שבו זוגות דתיים עורכים חתונה דתית, אך ללא רבנות, או רבני צוהר שמגיירים באופן עצמאי.

"יש פה בעצם קריסה של הלגיטימציה של הרבנות הראשית", הוא אומר, "כבר הרבה שנים הרבנות נמצאת במצב רע, ומבחינה זו היא רק מידרדרת והולכת. הציבור מעוניין בכשרות, ומעוניין בחתונה אזרחית, אבל בגלל שהדרג הפוליטי לא מצליח לעשות את השינויים, משיקולים קואליציוניים — מתחילה תנועה מלמטה. אפשר לייצר פתרונות, כמו הקמת גוף שירכז הרבה מאוד גופים שנותנים כשרות, המדינה פשוט צריכה לעשות".

הרבנות הראשית: "בקרוב נפרסם דו"ח מקיף"

הרבנות הראשית מסרה בתגובה: "ועדה מיוחדת ברבנות מכינה בימים אלה דו"ח מקיף, הסוקר בעיות ועיוותים שונים שיש במערך הכשרות, במטרה לתקנם. אנו תקווה כי מכלול הבעיות הקיימות כיום, בהן בעיות כגון חוסר אחידות בדרישות הכשרות, אופן ההעסקה של משגיחי הכשרות, ובעיות בענף המלונאות, יבואו על פתרונן בעקבות עבודת הוועדה. עם זאת חשוב להדגיש כי הבטחת כשרות של מוצרים וכשרות בבתי עסק היא שירות שעולה כסף, והרבנות משתדלת לספק אותו על הצד הטוב ביותר. ברבנות הראשית עובדים כ–5,000 משגיחי כשרות. ההשוואה לפיקוח באתרי בנייה אינה נכונה, משום שבכל אתר בנייה יש גם מפקחים מטעם היזם. עבודת משגיח הכשרות דומה לזה של קצין בטיחות רכב או קצין בטיחות בעבודה. קיומם של הבד"צים הפרטיים נובע מכך שיש מגוון אוכלוסיות במדינת ישראל, שאינן מסתפקות בכשרות של הרבנות. אבל אין כפילות במשגיחים מכיוון שבמקרים רבים משגיחים של הרבנות מקובלים על בד"צים פרטיים. מקובל עלינו שאותו משגיח יקבל שכר גם מגוף הכשרות הפרטי — וגם מהרבנות.

"במקרה של אברהם יוסף, הוא לא מטפל בנושאים הקשורים לכשרות עד שתהיה הכרעת דין בעניינו. הרבנות רואה בחומרה מקרים של עירוב אינטרסים זרים בעבודה השוטפת. כאשר מתקבל מידע על עובדי מועצות דתיות שעובדים גם עבור בד"צים פרטיים — הם מודחים מעבודתם ברבנות".

לגבי ההשגחה במרכולים מסרה הרבנות בתגובה: "הכתובת לתלונות כאן היא לא הרבנות הראשית, אלא בעלי הסופרמרקט הספציפי. אין שום חוק בישראל המחייב עסק להיות כשר. בעלי העסקים רוצים זאת, בגלל האינטרסים הכלכליים שלהם".

לגבי עבודות השחיטה בחו"ל אמרו ברבנות כי "הנסיעה לחו"ל לשחיטה היא עבודה מאוד קשה, הכרוכה בשחיטת כ–500 בהמות ביום, מלאכה שאותה עושים אנשים מבוגרים בעלי משפחות. למרות השכר, שהוא מוצדק לאור מורכבות העבודה והתנאים, לרבנות יש מחסור בעובדים בתחום זה".

בנוגע לירקות אמרו ברבנות כי הם "דורשים הגשת ירקות עלים באריזות שהוכשרו מראש, אבל אין דרישה לגבי מותג או חברה ספציפית. הדבר נובע מכך שבתי עסק לא מסוגלים להתמודד עם הכשרה של עלי ירק שמגיעים אליהם. הרב עמאר חזר בו מהאמירה לגבי המותג "גוש קטיף". כמו כן, מוצרי החברה מאושרים למאכל על ידי משרד הבריאות".

הפינוק של משגיחי הכשרות בבתי המלון

ענף המלונאות הוא מקום נוסף שבו הכשרות דומיננטית. עלויות הכשרות בענף זה, לפי ניתוח של התאחדות המלונות מגיעות ל–330 מיליון שקל בשנה, כ–4% מהמחזור. זאת בין היתר, בשל הפעלת תשתיות כפולות של מטבח בשרי וחלבי, ובשל העסקה של כוח אדם רב כמשגיחי כשרות, דבר הכולל גם אירוח של משגיחי כשרות בסופי שבוע.

מי שמכיר את ענפי המלונאות והכשרות יודע שאחת המשרות הנחשקות הוא להיות משגיח כשרות בבית מלון בסופי שבוע. עדיף, אם אפשר, בית מלון קטן יחסית, שבו אין הרבה אורחים — ומכאן שאין הרבה עבודה. כדי לקבל זאת נדרשים לא מעט קשרים במקומות הנכונים בממסד הרבני. הסיבה לאטרקטיביות היא שבסופי שבוע משגיחי הכשרות מגיעים, עם משפחתם, ללון בבית המלון.

"המועצה הדתית היא זו שמחליטה על המשגיחים", אומר נועז בר־ניר, מנכ"ל התאחדות המלונות, ולשעבר מנכ"ל משרד התיירות, "למה לא להביא משגיח שגר קרוב? אתה מבין שיש פה הרבה שיקולים זרים. יש משגיחים שדורשים כל הפסח להיות במלון, כדי שלא יצטרכו להכשיר את הבית שלהם. אני זוכר מקרה מסוים, שבו משגיח העלה את הדרישה הזו, ובעל המלון לא כל כך רצה — אבל פחד שיאבד את תעודת הכשרות שלו. בעלי עסקים יודעים שאסור להתעסק עם מועצות דתיות. הבעיה הבסיסית היא המונופול של הרבנות, זה יוצר פתח לתפוחים רקובים במערכת".

לדברי בר־ניר, בעיה נוספת היא דרישות ספציפיות שמעלים המשגיחים, בנוגע לרכישת סחורה מספקים. "פתאום בא אליך משגיח ואומר: 'תרכוש את הבשר מהספק הזה או מהכשרות ההיא'", הוא אומר. "הם יכולים לעטוף את זה בצורה אידיאולגית של 'עניי עירך קודמים', אבל אז אתה מגלה שיש אינטרסים מאחורי הבקשות האלו".

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם