ברוך השם, תודה לאל: למה חזרנו להיות דתיים? - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ברוך השם, תודה לאל: למה חזרנו להיות דתיים?

כשהמדינה מפסיקה לספק לאזרח תמיכה ומפסיקה להיות מוקד להזדהות וסולידריות חברתית, הדת חוזרת לתמונה ■ זה מה שהיא יודעת לעשות, זה מה שהיא עשתה תמיד וזה מה שהיא תמשיך לעשות

207תגובות
איש דתי בוכה בהפגנה
אוליבייה פיטוסי

לנוכח "אירועי השבת" של עבודות הרכבת שהתרחשו לפני כשבועיים, יש לשאול האם אנו רואים את הדת חוזרת ומשתלטת על המרחב הציבורי? ואם כן, מה מניע חזרה זו, מעבר לקיומו של משחק פוליטי רב-אינטרסים? האם יש בתקופתנו "חזרה" אל הדת, ואם כן, מדוע?

רבי עקיבא פינת רוטשילד: כך מצטרפים החרדים לאחד המקצועות הנחשקים במשק | לגאול את הסטטוס קוו: על חילונים ודתיים - ומה שביניהם | מונופול מתחת לחופה: היום המאושר בחיינו יכול להיראות אחרת | גאדג'ט של שבת: כשהמאה העשרים ואחת מחלחלת למאה שערים | מי שלא טרח לקדם תחבורה ציבורית בשבת - יעמוד בפקק כל השבוע | למה אף מדינה לא מצליחה להפריד את הדת? | מאבק נשות הכותל: הקטר שיוביל לשוויון | עוצמים עין: באיזו מידה נאכף איסור פתיחת העסקים בשבת? | קרב לא לו: צה"ל נקלע לקו האש בין השקפות העולם השונות בציבור  | "במקום שיעורי החברה מגיע נציג של עמותה דתית ומסביר לתלמידים על חשיבות האמונה באל"

נשים מוסלמיות מתפללות
Ebrahim Noroozi/אי־פי

ניתן להצביע על שתי פונקציות שהדת ממלאת בחי האדם והחברה: מבחינה פנימית, היא מעניקה למחזיק בה תמונת עולם ומעטפת מגובשת של הלכי נפש, זהות ומקור להזדהות. מבחינה חיצונית, חברתית, היא עוזרת ליצור את הסולידריות הנדרשת כדי לכונן ולשמר קהילות של אנשים המקבלים על עצמם דרכי התנהגות מסוימים על בסיס אמונות משותפות על העולם. על בסיס שני אלו, הדת שואפת להשיג ריבונות שלמה, בלעדית ואוטונומית על חיי האדם הפרטיים והציבורים כאחד, עד כדי ביטול ההפרדה של פנימי וחיצוני. זהותו של האדם היא חלק מהאופן שבו הוא מתנהג בציבור, ותפישתו את העולם מעניקה לו הלכי נפש ביחס למה שהוא חושב כקדוש.

כאשר היא משיגה מטרה זו, היא נתקלת במוסדות אנושיים אחרים, שמבקשים להשיג וליישם גם הם ריבונות זו. אחד ממוסדות אלו היא המדינה, ובעיקר מדינת הלאום שנולדה רק בעת החדשה, ששאפה גם היא לגבש מסגרת מכוננת של זהות, הזדהות וקהילתיות של חבריה. מכאן, הדרך להתנגשות בין הדת לבין המדינה היא קצרה.

הדת מעל המדינה

בניסיון להבין את מקורות הקונפליקט במדינות המערב, ובהן ישראל, יש להבין את המהפכה המדינית והכלכלית שהתרחשה בסוף ימי הביניים, אז החלו להיווצר מדינות הלאום על חשבון המדינות הפיאודליות. בתקופת ימי הביניים היה פיצול אינסופי של יחידות ריבוניות קטנות או גדולות - עם שפה ותרבות אחרת, מטבעות אחרים ומסים שונים, שנשלטו על ידי שכבת האצילים ובעלי הקרקעות. לצדם ומעליהם שלטה הכנסייה הקתולית ממושבה ברומא, שהנחילה בכל רחבי אירופה תמונת עולם אחת, הכוללת הוראות התנהגות בעולם הזה שמקנות אישור כניסה לעולם הבא.

הכנסייה קבעה מה מותר ומה אסור, מי שליט ומי נשלט, והעניקה שירותי בריאות ורווחה ובוודאי גם חינוך ותרבות. אך בעיקר היא העניקה זהות ומקור להזדהות ואת הסולידריות הנדרשת כדי לחבר בין האנשים לכלל חברה וקהילה, עד כדי כך, שהיא היתה יכולה לקרוא לכל הנוצרים לעזוב את אדמתם, משפחתם ואדונם הפיאודלי ולצאת למסע הצלב ולהילחם בכופרים בקצה השני של העולם.

גלילאו גליליי

המדינה דוחקת את הדת

מצב זה החל להשתנות במאה ה-16. קריסת המבנה הפיאודלי והכנסייתי, שיפור כלכלי, צמיחת תעשיות חדשות וערים חדשות - כל אלה הובילו ליצירת מבנים פוליטיים חדשים ובהם מדינת הלאום. מדינה זו אופיינה בריבונות של שליט אחד על שטח גדול, עם שפה אחת, עיר בירה אחת, מינהל אחד - אך בעיקר עם מערכת כלכלית אחת הכפופה לאינטרסים של המדינה וקשורה קשר הדוק לארגונה כיחידה אוטונומית. מלחמות הדת הרבות, וצמיחת זרמים מתחרים באותן שנים, הביאו להולדת הקריאה לסובלנות דתית, שהובילה לכך שהריבון החל להיתפש כמי שאמור להיות ניטראלי מבחינה דתית, ושהדת אמורה להיות לא רלוונטית לתפקודו של שלטון זה.

במקביל, המדינה - שבתחילה עמד בראשה מלך רב עוצמה אך עם הזמן נהפכה לדמוקרטית - החלה לדרוש את המחויבות והנאמנות של ההמונים, שאותן השיגה על ידי גיבוש הלאום כמקור לסמכות אך גם להזדהות ולזהות, והחלה לדחוק את הדת מתפקידיה אלה, או לפחות פעלה לגבש דת מקומית שכפופה לריבונות המדינה.

חוף רחצה נפרד לגברים בבת ים
גיל כהן מגן

המדע ותגליותיו תרמו לתהליך זה. החל מקופרניקוס וגלילאו שהזיזו את כדור הארץ ממרכז היקום, ושמו שם את השמש (שמאז הפכה להיות סתם כוכב בין מיליארדי כוכבים), דרך ניוטון ופיזיקאים נוספים שהראו שאפשר להסתדר בלי אלוהים כדי להסביר את העולם, וכלה בדרווין שקבע שהאדם הוא חיה שהתפתחה במקרה ולא יצירה אלוהית. כל אלה הציגו אמיתות שונות וסותרות ממה שכתוב בכתבי הקודש. מכך התבקש להסיק כי המדע, ולא הדת, הוא הדרך לאמת ולקדמה, וכי יש להכיר בכך שהדת רוויה בהבלים ולכן אפשר לוותר עליה, לסגור את מוסדותיה ולהפקיע את נכסיה, ובוודאי לא לתת לה להשפיע על חייהם של בני האדם.

גם הכלכלה החלה לתפוס חשיבות הולכת וגוברת. החל מהמאה ה-17 האינטרסים הארציים, חיי הרווחה והרווח, השאיפה לעושר ולאושר נהפכו ללגיטימיים ואף רצויים. האדם נדרש לפעול בתבונתיות כדי למקסם את אושרו ועושרו, וככל שהוא נהנה בעולם הזה - הרי זה משובח. אדם סמית' אף טען בסוף המאה ה–18 כי פעולה מתוך רצון טבעי למקסם רווחים היא זו שעומדת בבסיס החיים החברתיים, ועל המדינה או הדת להימנע מלהפריע לממש את רצונו זה.

כך, על סף המאה ה-20, החברה האירופית כבר היתה חברה תעשייתית, קפיטליסטית, מדעית ורציונלית (לפחות בעיני עצמה), והחזיקה באמונה התמימה שהמדע מפענח את צפונות העולם והאדם; הכלכלה היא השדה שבו הוא מיישם את טבעו; הטכנולוגיה מקדמת את האנושות; ומעל לכל זה עומדת מדינת הלאום המודרנית כריבון שמארגן את כל המערכת הכלכלית והחברתית ומעניק לאדם שייכות, זהות ומחויבות.

ומה עם הדת? היא אמנם לא נעלמה כמצופה, אך נתפשה בעיקר כעניינו של הפרט, וכמערכת מוסרית המגובה בטעות על ידי אמונה בכוח עליון. המוסדות הדתיים עצמם נתפשו כנותני שירותים קהילתיים ופסיכולוגיים בלבד, שאמורים להיות כפופים למדינה וצורכיה, ולא להשפיע על המרחב הציבורי שעוצב מחדש ברוח הלאומיות. כך שבסופו של דבר הדת נהפכה להיות סוג של שירות שהמדינה מספקת לאזרחיה. בישראל שירות זה הופקד בידי המפלגות הדתיות, שייצגו את הדתיים והמסורתיים במוסדות השלטון. גם חלק מהחוקים של המדינה ביטאו אמונות דתיות מסורתיות, אך אלה הוכרו כפשרה עדינה, שנולדה מתוך אינטרס פוליטי, כדי לא לפגוע באנשים שעדיין לא זנחו את הדת ולא התקדמו אל המודרניות.

ואכן, מדינות שהוקמו במאה ה-20, בעיקר לאחר מלחמת העולם השנייה, כמו הודו, ישראל, יפן וטורקיה כבר נולדו (או נולדו מחדש) כמדינות דמוקרטיות, חילוניות ועם עירוב מסוים של כלכלה לאומית וקפיטליזם, תוך ניסיון להצניע את הדת שמבססת אותן לאורך ההיסטוריה. להמונים החילוניים, אך גם לדתיים שנותרו, הן גיבשו תודעה לאומית שהעניקה זהות ושייכות במקום הדת, עם טקסים וחגים לאומיים במקום דתיים, אינטרסים לאומיים במקום דתיים ושירותים ממלכתיים ולאומיים לרווחת האזרחים - חינוך, שירותי רווחה, בריאות, ביטחון, דיור, מזון וכדומה. התושבים מבחינתם עבדו למחייתם, שילמו את מסיהם ושירתו בצבא, ולא פיקפקו בכך שהמדינה משרתת אותם ופועלת לטובתם או לטובת הלאום והממלכתיות. ואם היתה תחושה שהשלטון לא ממלא את תפקידו או שהוא מוביל לדרך לא רצויה, היו לאזרחים אלטרנטיבות פוליטיות אשר הציעו דרך אחרת.

צ'רלס דרווין
רויטרס

הגלובליזציה דוחקת את המדינה

כל זה היה נכון, עד שבתחילת המאה ה-21 התבקעו סדקים בהרמונית הזו, שנוצרו בין היתר מכיוון שמדינת הלאום החלה להתפרק בעקבות תהליכים כלכליים וגלובליים. עם סיומה של המלחמה הקרה והתפרקות ברה"מ, נוצר הרושם שהקפיטליזם, המחשבה המדעית האינסטרומנטלית (שהולידה טכנולוגיה שמשתפרת באופן מתמיד) והליברליזם ניצחו, עד כדי כך ש"קץ ההיסטוריה" הוכרז. כל זה לווה בגלובליזציה כלכלית מואצת והפיכת העולם לכפר גלובלי שבו סחורות, רעיונות ואנשים יכולים לנוע לכל מקום מכל מקום. במרכז העולם הזה נמצא האדם הגלובלי, שזהותו הנזילה נישאת על גבי האינטרנט לכל עבר. גם התקופה הפוסט מודרנית פירקה את התמימות בדבר כושרו של האדם לתפוס את העולם מבחינה מדעית. בהתאם לכך, מושג האמת, כמו מושג הלאום, איבדו ממשמעותם.

הגלובליזציה והכלכלה העולמית החלו לארגן את המדינות והכלכלות המקומיות בהתאם לצורכיהן ולשחוק את כוחן של המדינות להשפיע על אזרחיהן. פרשי הגלובליזציה כפו על המדינות לפתוח את שוקי ההון והסחורות לחופשי, להימנע מכל פרוטקציוניזם לאומי כלכלי בדמות מכסים והעדפות לתוצרת מקומית, לייעל את מערכת המס ומערכת ההוצאה הממשלתית ובכלל להימנע ממתן כל שירותים שמכבדים על התקציב והכלכלה.

בפועל, מה שנוצר הוא שה"לאומיות" נהפכה להיות סרח עודף שיש להיפטר ממנו כדי להיכנס אל העולם הגלובלי, או לפחות היא נתפשה כלא רלוונטית בכל הקשור לפעילות הכלכלית או לזהות האישית. אם נותר משהו מ"הלאומיות" וה"ממלכתיות" המקומית, הוא לווה בתחושה של מניפולציה רגשית וכלי לשליטה בהמונים או סתם מושג ריק מתוכן, ולא כמי שמרווה אמונה משותפת ב"צדקת הדרך", עם עבר משותף, הווה יציב ועתיד בטוח.

אם ניקח את ישראל כדוגמה, המדינה הפריטה את מרבית שירותיה, כגון בריאות, רווחה וביטחון אזרחי, וביטלה בעצם את מחויבותה לדאוג לחיים נאותים לאזרחיה. מן הצד השני, אנשים התחילו להרגיש שהמדינה כבר לא ממלאת את חלקה בחוזה הלאומי, תחושה שלוותה בהרגשת תלישות - שהם לא באמת משפיעים, וכי הבחירה בין ימין ושמאל לא באמת משנה משהו מבחינת פעולותיה של המדינה כלפי האזרח, ובכל מקרה מי שקובע מה יהיה כאן זה ההון ובעיקר הכלכלה הגלובלית, במסגרת אותה גלובליזציה.

אישה מוסלמית לבושה בבורקיני בחוף הים
STRINGER/רויטרס

וכך, האדם "נזרק" לעולם, חופשי לקדם את האינטרסים שלו, חופשי לבחור ולגבש את זהותו בעולם שבו אפשר (וצריך) לקנות את הכל, חופשי לחיות בכל מקום. האדם נדרש לארגן את חייו בעצמו, לפי עומק הכיס שלו, ועם רשת ביטחון צרה מאוד, אם בכלל. יש כאלה שאמנם הצליחו בכך, ומוקדי הזהות שלהם גובשו ברמה גלובלית. אבל יש גם מי שנותר מבולבל ועמוס משטף הגלובליזציה, עד אשר הרגיש שהוא הולך לאיבוד וכי הוא זקוק למעין סוג של הכוונה ועזרה. בסדק הזה "נולדה" הדת מחדש.

הקהילתיות דוחקת את הגלובליזציה

זהות, מענה למצוקות, משמעות לחיים, רגשי סולידריות קהילתיים, שירותי בריאות וחינוך והכוונה רוחנית ומוסרית - את כל אלה הדת חזרה לספק, במקום המדינה, כשם שעשתה במשך אלפי שנים. מהמקום הפנימי שבו היא נותרה בתקופה המודרנית, מאותן "שמורות טבע" של החברה הדתית והמסורתית שלא באמת נעלמו, היא החלה לצמוח שוב בדמותם של "מתחזקים", או "חוזרים בתשובה". אלו החלו להקים קהילות בעלות אמונות ודרכי חיים משותפים שביקשו לשנות גם את המרחב הציבורי בהתאם לאמונותיהן, בין אם זה בעניין אופיים של מופעי תרבות (איסור שירת נשים, לדוגמה) או בין אם זה בענייני כלכלה - מתי פותחים את העסק ומתי סוגרים, היכן מותר לעבוד והיכן אסור, ממי מותר לקנות ומאיזה חנות כדאי להימנע. הן גם דרשו מהמדינה להתחשב ברגשות של חברי הקהילות במרחבים הציבוריים ובשירותים הממלכתיים, בין אם זה בצבא, בתקשורת או ביציקת תוכן מתאים במערכת החינוך.

תהליך זה לווה וקיבל חיזוק מהמגזר העסקי, שזיהה את הפוטנציאל הכלכלי, וגם במישור הפוליטי על ידי אותן מפלגות דתיות מסורתיות שהחלו לייצג גם את הציבור הדתי המתחדש. אלו צברו כוח רב ויכולת השגת הישגים פוליטיים משמעותיים בדמות עיצוב המרחב הציבורי וצביעתו בגוון דתי, תוך כדי חתירה מתמדת לצקת תוכן דתי בתוך אותה "לאומיות" שהתרוקנה מתוכן.

גם הסכסוך הישראלי־פלשתיני תרם להדגשת ההיבטיים הדתיים של הלאומיות, ועם הזמן הוא פסק מלהיות מאבק בין לאומים (אם בכלל אי פעם היה כזה באמת) ונהפך להיות מאבק בין דתות. באירופה הדת חזרה להית שחקן משמעותי גם בגלל תנועת ההגירה המוסלמית ליבשת. אל מול האיסלמיזציה של שכונות שלמות בערים הגדולות באירופה, מתעורר הימין, ויוצק תוכן דתי ללאומיות תוך כדי הפיכתה ללאומנות, בשעה שהוא קורא למסע צלב דתי מחודש נגד ה"כופרים" שהשתלטו על המולדת.

סינים בבייג'ין
בלומברג

דתות היברידיות

הגלובליזציה וההפרטה איפשרו תהליך נוסף, בדמות היכולת של כל אחד להרכיב לעצמו דת שמותאמת לצרכיו מכל הבא ליד - דת שלא צריכה לעמוד באיזה מבחן תיאולוגי וממילא לא מכירה בסמכות של איזה כס קדוש להגדיר מהי הדתיות הנכונה. דתיות זו באה לידי ביטוי בישראל בדתות הניו אייג' הרבות שצמחו בעיקר בשנות ה-90, והעניקו לאנשים רוחניות מסוגים שונים, כמו קבלה, שמאניזם, תקשורים ומדיטציות למיניהן. אפשר לומר שבימינו היא מתבטאת ב"דתיות היברידית", או דתיות רב אמונתית, שלפיה אפשר לעשות קידוש בשישי אך לנסוע לים למחרת, לאכול לא כשר אך לצום ביום כיפור, להתעקש לעשות ברית אך לא בהכרח אצל מוהל, לפרש את התלמוד ברוח משנתו של בודהא ולהרגיש קירבה לאלוהים גם במיסת חג המולד או במקדש בהודו.

בשונה מ"החזרה בתשובה" של התהליך הראשון, אשר רואה צורך בקיומו של ממסד דתי שיפעל לחזק את הדת בכל ההיבטים של המרחב הציבורי, ובשונה מהזרם המסורתי שהתקיים לצד הדתיים האדוקים והחרדים כל הזמן, דתיות היברידית זו מובילה לביקורת על המונופול הדתי בחסות המדינה שקיבלה היהדות האורתודוקסית, שפוגע באפשרות לממש את השאיפות הדתיות השונות והמורכבות. אנו רואים זאת בענייני הכשרות, דיני הנישואים והגירושים, חוקי השבת והפטורים השונים שמקבלים זרמי הדת האורתודוקסית. עם זאת, במידה מסוימת, גם דתיות היברידית, או רב אמונית זו, מהווה סוג של הצדקה או תירוץ לכך שאנשים בוחרים לחיות בישראל, בשעה שהעולם הגלובלי מאפשר לגור בכל מקום שבו יהיה יותר טוב, כפי שמצווה עלינו השיקול הכלכלי־תועלתי. במעשים אלה האדם מוכיח, בעיקר לעצמו כנראה, שהוא עדיין מחזיק באמונה יהודית - אבל לא זו של הרבנות.

בפער שבין אלה שקוראים לחזק את הצביון הדתי של המרחב הציבורי ולצקת תכנים דתיים בלאומיות המתרוקנת, לבין אלה שמחזיקים בדתיות היברידית ומבקשים לבטל את המונופול הרבני על הדת, יש עדיין את הרוב השקט, מה שנקרא בטעות אצלנו "חילוני", שמעצב את זהותו הן מהדת והן מהלאומיות, הן מהגלובליות והן מהלוקליות, ומכיר באפשרויות שלו לחיות בכל מקום בעולם, ולמצוא מקורות לזהות והזדהות עם כל אחד בעולם. על גבו של רוב זה, כמו לאורך כל ההיסטוריה, מתרחשת המלחמה על הריבונות בין המזבח לבין הכתר, בין הדת לבין המדינה.

אך המדינה המודרנית או הפוסט־מודרנית צריכה תמיד לזכור - אין ואקום. כאשר המדינה מפסיקה לספק לאזרח שירותי בסיס ותמיכה ומפסיקה להיות מוקד לזהות, הזדהות וסולידריות חברתית, הדת תעשה זאת - זה מה שהיא עשתה לאורך כל ההיסטוריה, עושה בימינו ותמשיך לעשות גם בעתיד.

עם זאת, ייתכן שיש גם מי שחושב שהדת היא אוסף של הבלים, שהמדינה לא מממשת את חלקה בחוזה כלפי אזרחיה, ושהוא מנותק מהתרבות הלאומית המתמלאת בתכנים שזרים לו. לגביו, תמיד אפשר לחיות באותה תחושה גם בברלין - אבל שם, ככל הנראה, זה יותר זול.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם