האם יכול להיות מוסד פיננסי שמעולם לא מחק הלוואות? - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

האם יכול להיות מוסד פיננסי שמעולם לא מחק הלוואות?

את הפלא הזה מציגים הגמ"חים החרדיים, שהם כיום מקור המימון העיקרי של משפחות חרדיות לרכישת דירות ■ במדינה לא בטוחים שאפשר לסמוך על הנתונים האלה, ולכן מנסים לראשונה להכניס את הגמ"חים תחת פיקוח ■ הח"כים החרדים אינם צפויים לשתוק

12תגובות

האם ייתכן שיש מוסד פיננסי שמעולם לא מחק הלוואות? כל מי שעוסק בתחומי האשראי והבנקאות יודע שאין חיה כזו. אשראי הוא עיסוק מסוכן, וגם מי שמעמיד הלוואות בשמרנות רבה ובתבונה — תמיד יספוג שיעור כלשהו של חובות אבודים. זאת, עד שמגיעים לעולם החרדי. שם מתעקשים מנהלי מוסדות גמילות החסדים (הגמ"חים) שאצלם אין חובות אבודים. אף פעם. אפילו לא פעם אחת מאז נהפכו הגמ"חים למוסד המימון המוביל בחברה החרדית בישראל, בשנות ה-70.

הטענה כי אצל הגמ"חים אין חובות אבודים אף פעם, הועלתה על ידי מנהליהם בפני ועדת יואל בריס, במהלך דיוני הוועדה על הכנסתו לפיקוח של תחום האשראי החוץ־בנקאי, והגמ"חים בתוכו. דיוני הוועדה הבשילו להצעת החוק לפיקוח על שירותים פיננסיים, הנדונה בימים אלה בכנסת. הקרב עם חברי הכנסת החרדים על הצעת החוק צפוי להתחמם בקרוב ממש.

איך ייתכן שבגמ"חים אין חובות אבודים, בשעה שמדובר במוסדות שמלווים כסף לאוכלוסייה הענייה ביותר בישראל, החרדים, ועושים זאת ללא ביטחונות וגם למשקי בית שאינם עובדים? ההסבר של מנהלי הגמ"חים הוא הקהילתיות.

הגמ"חים הם מוסדות פילנתרופיים, שפועלים בהתנדבות, בלי לשלם ריבית על פיקדונות או לגבות ריבית על הלוואות. מתן תרומה לגמ"ח, או הפקדת פיקדון בגמ"ח תוך ויתור על הריבית, נחשבים למצווה — ולכן כ–90% מהחרדים תורמים. במרבית המקרים, מנהלי הגמ"חים מגיעים מתוך הקהילה עצמה, בברכת הרבנים, ובגמ"חים הקטנים רבים גם עובדים בהתנדבות.

קופות גמ"חים בבני ברק
אייל טואג

עם זאת, הגמ"חים אינם מחלקים כסף חינם — וגובים את ההלוואות. לשם כך, ההלוואות ניתנות בגיבוי של ערבים מתוך המשפחה והקהילה, כך שהלחץ הקהילתי אינו מאפשר לחייבים לחמוק מתשלום. הקהילה כולה תומכת בפעילות הגמ"ח, גם בהעמדת תרומות — וגם בלחץ קהילתי על החייבים להחזיר את חובם.

למעשה, מנהלי הגמ"חים טוענים לזכויות יוצרים על רעיון שזיכה את מוחמד יונוס מבנגלדש בפרס נובל לשלום ב–2006. יונס יזם בנק חברתי, שהעמיד הלוואות זעירות לקבוצות של נשים עניות, כשהנשים בקבוצה ערבות זו לזו. הערבות ההדדית לא איפשרה לנשים הלוות לחמוק מהחזר הלוואות, וכך הבנק של יונס התגאה בהיותו בנק שהעמיד הלוואות לנשים העניות בעולם כמעט ללא מחיקת חובות — שיעור מחיקת החובות אצלו היה 2% בלבד.

פרופ' יורם מרגליות מהחוג למשפטים באוניברסיטת תל אביב מאמין למנהלי הגמ"חים. "החובות האבודים של הגמ"חים שואפים לאפס", הוא אומר, "מכיוון שמלווים רק בתוך הקהילה. רק חברים מוכרים בקהילה יקבלו אשראי — וזאת בושה לא להחזיר את האשראי. מצב זה הופך את הגמ"חים למוסד בטוח מאוד. הגמ"ח מלווה רק את הכסף שיש לו, מפיקדונות או מתרומות, בלי השקעות, ובלי מכפיל פיקדונות שבו אתה מלווה יותר ממה שיש לך בפיקדונות. גם כל הפעילות היא התנדבותית, כמעט בלי הוצאות שכר. התוצאה היא שמשנות ה–70 לא ידוע על אף גמ"ח שקרס".

הציבור החרדי העני זקוק לגמ"חים

האם החרדים המציאו, 40 שנה לפני יונוס, את המודל המושלם להעמדת אשראי ללא סיכון? בוועדת בריס התייחסו לנתונים האלה בספקנות. העובדה שהגמ"חים פועלים מחוץ לגבולות החוק — הם לא מאוגדים, לא רשומים, ולא מדווחים לאף אחד — לא מאפשרת לבדוק את אמיתות הטענה שאין חובות אבודים אצלם. בנוסף, המצוקה הפיננסית בחברה החרדית גוברת והולכת, בגלל העלייה במחירי הנדל"ן, ולפי הניתוח של איתן רגב ממכון טאוב, כל משק בית חרדי נמצא כיום במינוס חודשי של 3,200 שקל. גם אם בעבר הצליחו הגמ"חים לגבות את כל החובות שלהם, קשה מאוד לקבוע כי יצליחו בכך גם בעתיד. ולבסוף, בוועדת בריס שאלו את עצמם באיזה מחיר מצליחים הגמ"חים לגבות את כל ההלוואות שלהם, והאם יכול להיות שלווים עניים נמצאים תחת טרור קהילתי — תופעות של שיימינג — כדי לאלץ אותם לשלם בכל מחיר?

בהיעדר תשובות, חברי ועדת בריס המליצו להכניס את הגמ"חים לפיקוח. המטרה של הפיקוח כפולה: להכניס את הגמ"חים לתוך המסגרת החוקית של מדינת ישראל, עם דיווחים נדרשים לרשויות המס ואיסור הלבנות הון, ובמקביל, להתחיל לפקח על יציבותם.

המצוקה הפיננסית הגוברת באוכלוסייה החרדית מגבירה את ההסתמכות על הגמ"חים, וככל שהגמ"חים גדלים ומגדילים את הסיכון שלהם, כך החשש מפני קריסה אפשרית שלהם גובר. על פי ההערכות, כמה מהגמ"חים הגדולים מנהלים פיקדונות והלוואות בסכומים של מאות מיליוני שקלים, ואחד מהגמ"חים הגדולים ביותר בחברה החרדית כיום אף פועל לפי מכפיל פיקדונות בנקאי: הוא גובה פיקדונות, ומעמיד לבעלי הפיקדונות הלוואות בסכום גבוה פי עשרה מזה של הפיקדון. העובדה שכל זה נעשה בלי ריבית, ותחת האצטלה של מצווה, לא הופכת פעילות אשראי כזו לחסרת סיכון.

אלא שהחרדים מתנגדים להכפפת הגמ"חים לפיקוח, ומרגליות סבור שלפחות בחלק מהמקרים הם צודקים. "הגמ"חים הם מוסד פילנתרופי יפהפה, שאסור להרוס אותו", הוא אומר. "הם חלק מאורח החיים החרדי, ומרבית הגמ"חים הקטנים עובדים בהתנדבות — אין להם רווח ואין בהם שכר. הבעיה בהצעת החוק, שהיא מסתכלת על הגמ"חים כאילו הם בנקים, ומטילה עליהם חובות ציות שהן לגמרי מובנות, אבל העלויות שלהן הן מעבר לכוחם של הגמ"חים הקטנים".

כמתואר בכתבה

מרגליות מבחין בביקורת שלו בין מאות הגמ"חים הקטנים, שהם רובם מפעל של איש אחד, לבין הגמ"חים הגדולים המרכזים פעילות של מאות מיליוני שקלים כל אחד. בנוגע לגמ"חים הגדולים, אין עוררין שהם חייבים להיכנס תחת פיקוח. הצעת החוק מטילה דרישות הון שנעות בין 200 אלף שקל ל–2.5 מיליון שקל, לפי גודלו של הגמ"ח. הצעת החוק גם מחייבת אותם בדיווח לרשות לאיסור הלבנות הון, בכשירות של מנהלי הגמ"ח, בהתאגדות כעמותה או כחברה, ובוועד חובות צרכניות. בהכירה ברגישות של עולם הגמ"חים, ובכך שמרבית הגמ"חים קטנים ומופעלים על ידי אדם בודד, כל החובות חלות על גמ"ח שהיקף פעילותו הוא יותר ממיליון שקל.

ואולם לטענת מרגליות זה לא מספיק. להערכתו, הגמ"חים הקטנים לא יצליחו לעמוד בדרישות החוק בגלל עלויות הציות ("בעבור מי שאין לו הכנסות, כי כל פעילות הגמ"ח היא התנדבותית, גם כמה עשרות אלפי שקלים בחודש של עלויות ציות הן הרבה"), בגלל חובות הכשירות של מנהלי הגמ"ח ("מדובר באנשים שעושים זאת בהתנדבות, מתוך מצווה. אין להם השכלה פיננסית"), וגם בגלל חובות הדיווח לרשות לאיסור הלבנות הון.

האם הפיקוח יביא לקריסת הגמ"חים?

בנקודה האחרונה מרגליות יודע שהוא מבקש הרבה. האם לגמ"חים יש מה להסתיר, ולכן הם חוששים מחובת הדיווח? לדבריו, הטלת חובת דיווח עלולה להביא למשיכת פיקדונות מבוהלת מהגמ"חים, ובכך להביא לקריסתם. "הצעת החוק הרי נועדה קודם כל להגן על יציבות הגמ"חים, וסופה שהיא דווקא עלולה להביא בעצמה לקריסתם", הוא מזהיר.

לפיכך ממליץ מרגליות להטיל את חובות הפיקוח רק על גמ"חים בעלי פעילות של 5 מיליון שקל ויותר, כלומר לפטור את הגמ"חים הזעירים מהפיקוח החדש, וכן לא להחיל דרישות דיווח על פיקדונות קיימים בגמ"חים, אלא רק על פיקדונות חדשים. זאת, בדומה לדרישת הדיווח החדשה שהאמריקאים מטילים על הגמ"חים, במסגרת מדיניות הגילוי הבינלאומית FATCA שלהם, בנוגע לתרומות של חרדים אמריקאים: כל הפקדה חדשה של יותר מ–50 אלף דולר מחייבת דיווח. בנוגע לפיקדונות קיימים — רק אלה שעברו את מיליון הדולר צריכים להיות מדווחים. הגמ"חים הגדולים כבר נערכים לדווח ל–FATCA.

ועדת בריס תהיה מוכנה כנראה לשקול חלק מהמלצות של מרגליות, שנועדו להגן על הגמ"חים הזעירים. הבעיה היא שהחומה הבצורה שבה תיתקל הצעת החוק בכנסת לא תהיה כזו שדואגת לגמ"חים הזעירים. תחת הכסות של הזעירים, צפויים חברי הכנסת החרדים להילחם את המלחמה של הגמ"חים הענקיים, ולנסות לפטור גם אותם מחובת דיווח, רישוי והון. בכך חברי הכנסת החרדים נלחמים כדי להשאיר את העולם החרדי מחוץ לגבולות החוק המקובלים בישראל — וזוהי "מדינה בתוך מדינה" שאסור להיכנע לה.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם