נתניהו חותר תחת הכללים של עצמו - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

נתניהו חותר תחת הכללים של עצמו

נתניהו המציא ב-2003 את כלל ההוצאה בתקציב, והוא מייחס לו את הקיטון בחוב הלאומי של ישראל ■ כעת זהו נתניהו שמוביל תקציב עם פריצת ענק של כלל ההוצאה, בגלל הסכמים קואליציוניים שהוא חתם עליהם

5תגובות
בנימין נתניהו בפתיחת מושב הקיץ של הכנסת
אמיל סלמן

אם תשאלו את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מהם המהלכים הכלכליים החשובים ביותר שנקט, הוא יחזור לתפקידו כשר האוצר ב-2003 ויזכיר את כלל ההוצאה בתקציב. נתניהו יצר את כלל ההוצאה כדרך לרסן את תקציב המדינה - ולשנות את שיווי המשקל בין השמן (המגזר הציבורי) והרזה (המגזר הפרטי). הכלל כפה על השמן דיאטה, בכך שהוא קבע תקרה ליכולת שלו להמשיך ולהשמין מדי שנה, ובסופו של דבר הביא לירידה חדה בחוב של ישראל - ולטעמו של נתניהו, גם להגדלת הצמיחה.

לפיכך, תקציב 2018-2017 הוא הפעם ה-15 שבה ישראל פועלת לפי כלל הוצאה בתקציב, וייתכן שהוא יהיה גם הפעם האחרונה שבה הכלל הזה נמצא בשימוש. זאת, לאור הביזוי המתמשך של הכלל הזה בארבעת התקציבים האחרונים, ביזוי שמי שמוביל אותו הוא דווקא אביו מולידו - נתניהו בעצמו.

כלל ההוצאה אינו נשמר מאז תקציב 2015. בתקציב 2018-2017 החריגה מכלל ההוצאה צפויה להגיע במצטבר, לפי הערכות בנק ישראל, לכ-12 מיליארד שקל. בכל פעם יש לממשלה תירוץ אחר לסיבה שבגללה הכלל אינו נשמר. התירוץ הפעם הוא ההסכמים הקואליציוניים, בסכום של כ-9 מיליארד שקל, שנחתמו ערב הקמת הממשלה ה-34. מי שחתם על ההסכמים האלה, כידוע, הוא נתניהו.

איזה טעם יש לכלל תקציבי אם ראש הממשלה ושר האוצר בכבודם ובעצמם אינם מכבדים אותו? כדי להשיב על כך צריך לשאול קודם מדוע יש בכלל צורך בכלל הזה. לכאורה, מדיניות תקציבית אחראית צריכה להתמקד ביעד הגירעון - הפער בין ההכנסות להוצאות, שכמובן קובע את היקף החוב שהמדינה תצבור לאורך שנים - ודי בכך.

הבחירה בין הוצאה תקציבית גבוהה, הממומנת בהרבה מסים, או הוצאה תקציבית נמוכה, הממומנת במעט מסים, היא עניין של מדיניות. כל עוד הגירעון נשאר נמוך, הבחירה איזו מדיניות כלכלית להעדיף היא עניין של העדפה, לא עניין של כלכלה. לכל אחת משתי הגישות לגודל התקציב ושיעור המס יש יתרונות וחסרונות. עם זאת, אין עוררין שגירעון גדול הוא רק חיסרון.

גודל הגירעון, ולא גודל התקציב, הוא הקובע. למרות זאת, נתניהו מייחס חשיבות עצומה לכלל ההוצאה, שנקבע על ידו ב-2003 כחלק מלקחי משבר 2003-2002. בצדק הוא רואה את כלל ההוצאה כאחד הכלים שהביא לריסון הגידול התקציבי של המדינה, ובסופו של דבר הביא לריסון הגירעון וריסון החוב. בעולם של כלכלה לא מושלמת, כלכלה פוליטית, הכלל המחייב הזה ריסן את הנטייה של הפוליטיקאים להשתולל - להוציא כמה שיותר ולגבות כמה שפחות מסים. לא עוד.

הגידול הריאלי בהוצאה הממשלתית
2005 - כ-1%
2006 - כ-1%
2007 - כ-2%
2008 - כ-2%
2009 - כ-2%
2010 - כ-2%
2011 - כ-3%
2012 - כ-3%
2013 - כ-3.2%
2014 - כ-3.2%
2015 - כ-4.5% - חריגה מיעד ההוצאה
2016 - כ-3.8% - חריגה מיעד ההוצאה
2017 - כ-5% - חריגה מיעד ההוצאה
2018 - כ-3% - חריגה מיעד ההוצאה

9 המיליארדים ששינו את מנגנון ההצמדה

הכלכלה הפוליטית של ארבע השנים האחרונות, תחת נתניהו, עובדת נגד כלל ההוצאה. ההמחשה הבולטת לכך היא ההחלטה ההיסטורית של שינוי חישוב ההצמדה של התקציב. עד התקציב הנוכחי, התקציב של מדינת ישראל היה מוצמד לתחזית של עליית המחירים הצפויה (אינפלציה) בשנה הקרובה. בחלוף שנה היו בודקים את עליית המחירים האמיתית, ומבצעים תיקון לאחור.

אם התברר שהאינפלציה היתה גבוהה מהתחזית, כלומר תוספת ההצמדה הריאלית בתקציב לא היתה גבוהה דיה, היו מוסיפים כסף לתקציב השנה הבאה. אם התברר שהאינפלציה היתה נמוכה מהתחזית, כלומר התקציב הקודם הורחב יתר על המידה, היו מבצעים קיצוץ בתקציב השנה הבאה.

ככל ההצמדה הפשוט הזה קרס גם הוא תחת מגבלות הכלכלה הפוליטית, לאחר שהתברר כי תחזיות המחירים ב-2015 וב-2016 היו גבוהות מדי. תיקון הסטייה של תחזיות המחירים צריך היה להביא לקיצוץ של 9 מיליארד שקל בתקציב 2018-2017. אין צורך לומר ששר האוצר, משה כחלון, לא התכוון להשית קיצוץ של 9 מיליארד שקל על התקציב שלו, ועוד בגלל טעות בתחזית של פקידי האוצר, ולכן סירב לבצע את התיקון הנדרש. בכך נפרץ מנגנון ההצמדה של התקציב, ואתו נפרץ כלל ההוצאה.

כלקח מהפריצה הזאת שינה משרד האוצר את כלל ההצמדה. נקבע כי מעתה התיקון של ההצמדה ייעשה בפרישה על פני שלוש שנים, ולא בשנת תקציב יחידה. כמו כן, נקבע כי האוצר לא יסתכן יותר בתחזיות אינפלציה, וההצמדה של התקציב תיעשה לפי כללי אצבע קבועים מראש: ב-2021-2019 ההצמדה של התקציב תהיה של 2% כל שנה (יעד האינפלציה של בנק ישראל), ולאחר 2022 ההצמדה תיעשה לפי ממוצע האינפלציה בשלוש השנים שקדמו.

רבים מברכים את אגף התקציבים באוצר על התעוזה לשנות את מנגנון ההצמדה של התקציב, שאיפשר להוציא מידם את הכוח לקבוע את יעד המחירים בתקציב ולהפוך אותו לשקוף, ודאי וקל להבנה. כל השבחים במקומם, אך בסוף, שינוי כלל ההצמדה היה אילוץ פוליטי ברור: הפוליטיקאים לא הסכימו לבצע את הקיצוץ הנדרש בתקציב בגלל הסטייה בתחזית האינפלציה, ולכן לא היתה ברירה אלא לשנות את מנגנון ההצמדה.

"קבעו יעד מחמיר מדי, ולא עומדים בו"

האם אותו גורל נועד גם לכלל ההוצאה עצמו? רבים במשרד האוצר סבורים כיום שכלל ההוצאה גורם ליותר נזק מתועלת. לא רק שהכלל מופר פעם אחר פעם, ובכך משדר מסר לא רציני ולא אחראי לגבי ניהול התקציב, אלא שבניסיון לעמוד בכלל, משרד האוצר רוקח לעצמו פטנטים פסולים.

אין ספור צעדים שנועדו לגייס כספים חד־פעמיים לתקציב (הצעדים שננקטו נגד קק"ל או מפעל הפיס), וגם הטיה של חלוקה מחודשת של הטבות מס במקום הוצאה תקציבית ישירה (כי הטבות מס אינן כפופות למגבלה, ואילו ההוצאה בתקציב כפופה למגבלת כלל ההוצאה) הם חלק מהמשחקים החשבונאיים היצירתיים שהאוצר נוקט בהם בניסיון לרבע את המעגל: גם לרצות את הפוליטיקאים וגם לא לפרוץ את התקציב יתר על המידה.

גם ח"כ מנואל טרכטנברג (המחנה הציוני), שבתפקידו כראש המועצה הלאומית לכלכלה עידכן את כלל ההוצאה והפך אותו לכלל מרחיב יותר הקשור ליעדי הצמיחה והחוב, סבור שהפריצה המתמשכת של כלל ההוצאה הופכת אותו לנטל במקום לנכס. "הבעיה היא שקבעו יעד מחמיר מדי, ואז לא מצליחים לעמוד בו", אומר טרכטנברג, ומתייחס לשינויים שהוכנסו בנוסחה שהוא עצמו קבע לכלל ההוצאה.

להערכתו, ביזוי כלל ההוצאה גורם לפיחות המעמד של כל הכללים התקציביים, לרבות הכלל הרגיש של יעד הגירעון - ומכאן עד להידרדרות בניהול התקציב, הדרך עלולה להיות קצרה.

לעומתו, יש לא מעט בכירים באוצר ובמשרד ראש הממשלה שסבורים כי יש חשיבות עצומה לכלל, גם אם הוא מופר, משום שהוא בכל זאת מייצר קנה מידה להשוואה, ולכן מפעיל לחץ מרסן. באוצר גאים על כך שלמרות הפריצה של תקציב 2018-2017, הם עשו מאמצים אדירים לחזור לתלם בתקציב 2019 - בפעם הראשונה בהיסטוריה הוכרז על קיצוץ צפוי בתקציב שלוש שנים קדימה.

רק שכלל לא ברור שגם הריסון של 2019 יישמר אם הפוליטיקאים לא באמת ירצו בכך. "בסוף יש בעיה עם פוליטיקאים, שחותמים על הסכמים בין מפלגות עוד לפני שקמה ממשלה, כשאין עדיין שר אוצר, ובלי שום התחשבות בכללים של ניהול התקציב - בסכומים של 9 מיליארד שקל", אומרים אנשי מפתח בניהול הממשלתי. "מי שחושב שזה בסדר לחלק 9 מיליארד שקל במסגרת הסכם בין מפלגות, יכול להפר כל כלל תקציבי. הבעיה היא בפוליטיקה הישראלית, ולא בכללי התקציב. הכללים הם האמצעי האחרון שעוד קצת מרסן אותם".

מי שחתם על הסכמי ה-9 מיליארד שקל, מבלי להיוועץ בשום איש מקצוע ממשרד האוצר, ותוך שהוא קובע עובדות מוגמרות לשר אוצר שעוד לא התמנה, הוא נתניהו. אותו נתניהו שכל כך גאה בכלל שהמציא ב-2003.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#