כך הצליח יו"ר ההסתדרות "למכור" לכחלון הלוואה בריבית של יותר מ-12%

באורח מדהים, אבי ניסנקורן לא צריך היה לעבוד קשה כדי להשיג את העסקה החלומית הזאת. היתה זו המדינה שחיזרה אחריו כדי שיסכים, מרצונו הטוב, לעשוק אותה

מירב ארלוזורוב
צילום: ליאור מזרחי

האם אבי ניסנקורן, יו"ר ההסתדרות, שואף להחליף את רקפת רוסק־עמינח, מנכ"לית לאומי, אף ששכרו יהיה 2.5 מיליון שקל בשנה בלבד? מחשבה על כך חלפה בראשנו נוכח המיומנות הפיננסית המופלאה שניסנקורן חשף בימים האחרונים.

בעידן של ריביות אפסיות, כשהמדינה מגייסת חוב בריביות של 1%–2% בלבד, ניסנקורן הצליח להעמיד למדינה הלוואה חלומית בריבית של יותר מ-12%. ההלוואה הזאת אינה תחומה בזמן, כלומר מדובר בריבית שבאופן תיאורטי יכולה להיות משולמת לעד. ללא ספק מדובר בעסקה פיננסית מדהימה עבור ההסתדרות, ועסקה פיננסית שמעוררת קושיות רבות עבור המדינה.

באורח מדהים, ניסנקורן לא צריך היה לעבוד קשה כדי להשיג את העסקה החלומית הזאת. היתה זו המדינה שחיזרה אחרי ניסנקורן כדי שיסכים, מרצונו הטוב, לעשוק אותה. המדינה, שבא כוחה בעסקה הזאת היה שר האוצר, משה כחלון, היא שביקשה לפשוט את ידה, וניסנקורן היה מספיק ממולח כדי להסכים. כך נוצר המצב האבסורדי שבו המדינה גם הסכימה לשלם מרצונה החופשי ריבית נשך, וגם שיכנעה את עצמה שמדובר איכשהו בעסקה טובה בעבורה. ולא כך הדבר.

העסקה המדוברת היא ההסכמה שאליה כחלון וניסנקורן הגיעו שלשום - להכניס שינוי בהסכם השכר במגזר הציבורי. כחלון ביקש מחברו ניסנקורן טובה: להסכים לדחות את העלאת השכר במגזר הציבורי, העלאה של 1.5%, ב-14 חודשים. מדובר בדחייה שחוסכת לתקציב המדינה 2 מיליארד שקל, וזאת בתקופה הקריטית של תקציבי 2017–2018, שכבר עכשיו ברור שעומדים להיות תקציבים לחוצים, שבקושי רב יעמדו בכללי המסגרת שנקבעו להם.

האוצר נמנע מהחלטות קשות
צילום: דה מרקר

בתמורה לדחייה של 14 חודשים, הסכימה המדינה לשלם לעובדיה תוספת שכר של כ–300 מיליון שקל בשנה. תוספת השכר הוגדלה מ-1.5% ל-1.75% - מ-2019 וללא הגבלת זמן. כלומר, המדינה הרוויחה 2 מיליארד שקל, אבל תשלם על הסכום הזה ריבית של 300 מיליון שקל בשנה, מדי שנה, מ–2019 ואילך. חישוב פשוט יגלה כי מדובר בהלוואה שהמדינה קיבלה מינסנקורן בריבית של יותר מ-12% לשנה.

אין ספק שניסנקורן הוא איש פיננסים ממולח בהרבה מכחלון, וזאת אינה העסקה הממולחת היחידה שהוא הצליח להוציא משר האוצר בחודשים האחרונים. עובדי רשות שדות התעופה, למשל, קיבלו כמה חודשי משכורת במתנה בתמורה להסכמתם שהמדינה תמשוך דיווידנד מהרשות (שנמצאת בבעלות המדינה).

כלל ההוצאה לבדו — 
הצהרה ריקה מתוכן

אפשר להזכיר עוד כמה עסקות תמוהות שנחתמו באחרונה — כמו הסכם הפרישה של 1,000 עובדי התעשייה האווירית, שמבוטחים בפנסיה צוברת, אבל יקבלו תנאי פרישה כמו בפנסיה תקציבית (חישוב של שכר קובע לפי השכר של שלוש השנים האחרונות, עליית שכר של 2% בשנה); העלאת שכר לעובדי דור ב' בבנק ישראל; ויתור על החזר חריגות שכר לפורשים בחברת החשמל ובאוניברסיטה העברית; ועוד ועוד.

אין ספק שכחלון הוא אחד משרי האוצר הנוחים ביותר ליו"ר ההסתדרות זה שנים ארוכות. כחלון לא מאמין בעימותים מול קבוצות עובדים חזקות, והוא במיוחד לא מאמין בעימותים כשהוא נזקק לעזרת חבר בעת צרה — כלומר, לעזרה של ניסנקורן, שייתן לו הלוואת גישור שתפתור את הבעיה התקציבית של 
השנתיים־שלוש הקרובות.

זהו שורש העניין: כחלון נמצא בצרה בגלל חוסר היכולת שלו לעמוד ביעדים שהוא קבע לעצמו. היעד הבעייתי במיוחד כיום הוא יעד ההוצאה — יעד שקובע בכמה ניתן להגדיל את ההוצאה בתקציב מדי שנה. לפני כשנה וחצי קיימה הממשלה דיון מעמיק בנוסחת יעד ההוצאה, והחליטה להחמיר אותה. כלומר, הממשלה החליטה במודע לכבול את ידיה, ולא לאפשר לעצמה להגדיל הוצאה בסכומים ניכרים מדי שנה.

משה כחלון וקרנית פלוג
משה כחלון קרנית פלוגצילום: אמיל סלמן

זאת היתה כמובן הצהרה ריקה מתוכן. בפועל, מאז 2015 המדינה פורצת כלפי מעלה את יעד ההוצאה שלה עצמה, כלומר מוציאה יותר מכפי שהיא הרשתה לעצמה. היעד נותר על כנו באופן רשמי, אבל בפועל מוציאים הרבה יותר משהיעד קובע. לפי חישובי בנק ישראל, בתקציב 2017–2018 הממשלה עומדת להוציא 12 מיליארד שקל יותר מכפי שהכלל שהיא עצמה קבעה, ושמעולם לא שונה על ידה, מאפשר לה.

חוסר רצינות לגבי עמידה בכללים

הממשלה היתה רצינית בקביעת היעד, אבל מגלה חוסר רצינות מוחלט בעמידה בו. מכיוון שהבינה שזהו המצב, הממשלה ניסתה לתקן את המצב לפני שנה, כשקבעה לעצמה סנקציה על הפרת כלל ההוצאה — כלל הנומרטור, שמחייב את הממשלה לקצץ בהוצאותיה כבר היום, בגין כל התחייבות שתפרוץ את יעד ההוצאה בעתיד.

כבר העלינו ב-TheMarker את הנומרטור למעמד של שינוי בתרבות הניהול של הממשלה, שכן הוא בלם לגמרי את ההתפרעות של אישור החלטות תקציביות מדי שבוע, כשאין איש מבחין בהשלכות של אותן החלטות על תקציבי השנים הבאות. מהבחינה הזאת, הנומרטור אכן עשה סדר, ועצר לחלוטין את השתוללות התקציב של הממשלה במהלך השנה. אבל הוא לא עצר כלל את השתוללות התקציב של הממשלה פעם בשנה, בעת אישור תקציב המדינה.

זה בדיוק מה שקורה כעת: תקציב 2017–2018 מוגש לאישור הממשלה באופן מסודר, והוא פורץ את כלל ההוצאה ב–12 מיליארד שקל באופן מסודר. למעשה, פריצת המסגרת היתה אמורה להיות גדולה עוד יותר, לולא טרחה המדינה ולקחה הלוואות יקרות מוועד עובדי רשות שדות התעופה ומניסנקורן, ודחתה חלק מהוצאות השכר שלה לשנים הבאות. כך, הבעיית של פריצת מסגרת התקציב צומצמה מעט ב–2017–2018 — על חשבון הרחבתה במידה ניכרת ב–2019–2020 ואילך.

אז הנה מה שהשילוב בין כלל ההוצאה וכלל הנומרטור גרמו לממשלה לעשות: הם גרמו לה לקחת הלוואות נשך בריביות מופרכות, רק כדי שתוכל לומר לעצמה שהיא עומדת בכללים שקבעה, בשעה שבפועל היא פורצת אותם ברגל גסה. במקום לעמוד בכללים, או לשנות אותם באופן מסודר — בנק ישראל, לדוגמה, טוען שהתקציב מרוסן מדי, ולכן צריך לקבל החלטה על הגדלת מסגרת התקציב, בד בבד עם העלאת מסים שתממן את ההוצאות הרבות יותר — הממשלה קובעת יעדים שהיא לא מסוגלת לעמוד בהם, ואז מרמה את עצמה לעמוד בהם לכאורה באמצעות דחיית ההוצאות בריביות מופרכות. זה כל מה שכחלון עשה בסדרת העסקות המפוקפקות שלו עם ניסנקורן: הוא קנה לעצמו זמן של עמידה לכאורה ביעדי הממשלה עד 2019–2020. שנזכיר כי ב–2020 מתוכננת מערכת בחירות, והמבול מגיע אחרי הבחירות?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker