ביום שלצעירים יימאס להיות צייתנים ומוכי חובות, המערכת תרעד - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
5 שנים למחאה החברתית

ביום שלצעירים יימאס להיות צייתנים ומוכי חובות, המערכת תרעד

המחאה החברתית של 2011 היתה ניסיון המרד הראשון של ישראלים צעירים, שהבינו כי בעלי ההון והפוליטיקאים הקריבו את עתידם - והיא לא תהיה הניסיון האחרון

103תגובות
הפגנה של המחאה החברתית ב-2011
אמיל סלמן

לפני שנתיים עברנו, אשתי ואני, לארה"ב. במסיבת הפרידה שלנו נכחו רבים ממה שנהוג לכנות מאז 2011 "מובילי  המחאה החברתית". בתקופה ההיא מלאו למחאה שלוש שנים. הימים היו ימי צוק איתן: אלפים ישבו במקלטים ברחבי הארץ, בתל אביב נשמעו אזעקות, ולרבים לא היה מצב רוח למסיבות — מה גם שפרידות מחברים שעוזבים לחו"ל הפכו לסוג של שגרה במעגל החברתי שלנו באותו קיץ. עבור חלק מחברינו, המסיבה שלנו היתה השלישית או הרביעית מסוג זה בחודש ההוא.

לומר שהאווירה היתה מדכאת לא יהיה מדויק (דאגנו מראש למספיק אלכוהול), אך דכדוך בהחלט היה שם. נהוג לומר שהמחאה שינתה לחלוטין את השיח הפוליטי הישראלי — וזה נכון לגמרי — אך באותם ימים לא היה זכר למהפך התודעתי שנולד ברוטשילד. מעטים דיברו על הון־שלטון, יוקר המחיה, בועת הנדל"ן או שוד הגז. במקומם, השתלטו המרכיבים הישנים והמוכרים: כיבוש, טרור, מתנחלים והצל. "זה נגמר", אמרו בעצב אלה שהקימו אוהלים, צעדו ברחובות, נעצרו, ספגו איומים ודחו הצעות שוחד מפתות מטייקונים. רבים גם הוסיפו: "תשמרו מקום, אנחנו כבר באים".

הרוב, מיותר לציין, לא הגיעו. הגירה היא אפשרות שפתוחה באמת רק בפני ישראלים מעטים. אבל האופן שבו היא מועלית שוב ושוב בחמש השנים האחרונות על ידי צעירים בשנות ה–20 וה–30 לחייהם משקף היטב את תחושת הייאוש שהתפשטה מאז פרוץ המחאה החברתית בקרב ישראלים רבים, שמרגישים שישראל אינה יכולה להציע להם, או לילדיהם, עתיד.

"האם המחאה נכשלה או הצליחה?" — בכל יולי מאז יולי 2011, השאלה הזאת מוצפת שוב במוספים מיוחדים ובמהדורות החדשות. התשובה תלויה בהגדרת הפרמטרים. המחאה החברתית שאפה להוריד את יוקר המחיה, לצמצם את הפערים החברתיים, ולהפוך את מבני הכוח של החברה הישראלית.

אם מסתכלים עליה לפי המדדים האלה — אין אלא להסיק שהיא נכשלה כישלון חרוץ. חמש שנים של הפגנות, מחאות ציבוריות, ועדות, חקיקות ושלל רפורמות אמנם זעזעו את האליטות המקומיות ושחקו את כוחן, אך לא שינו באופן מהותי את האופן שבו מחולקת העוגה הישראלית.

עם זאת, אם מבינים את המחאה כראשיתו של תהליך שהחל ב–2011, קשה שלא לראות בה הצלחה מסחררת. לולא המחאה, נוחי דנקנר אולי עדיין היה האיש החזק בישראל, ואנשיו עדיין היו מהלכים אימים על עיתונאים ורגולטורים. לולא המחאה, הרפורמה בסלולר היתה נגדעת, מתווה הגז היה עובר באין מפריע, ובנימין בן אליעזר אולי היה כיום נשיא המדינה.

הציבור הישראלי מודע עכשיו לכך ששודדים אותו בדיור, בגז ובמזון. הוא כבר לא קונה כל כך בקלות את סיפורי המעשיות שמוכרים לו על הביטחון או תהליך השלום (יוכל להעיד על כך יצחק הרצוג, שגילה זאת על בשרו כשניסה להצטרף לממשלה בתירוצים מופרכים על הזדמנות נדירה לשלום אזורי).

מתחזקים מערכת שמשעבדת אותם

כשמסתכלים על האוכלוסייה הצעירה בישראל, השאלה אם המחאה הצליחה הופכת למורכבת בהרבה. השנים שאחריה היו רצופות אכזבות במיוחד לבני ה–20–40 בישראל, אלה שבמידה רבה התניעו והובילו את גל המחאה העצום של 2011, כמו גם את התפרצויות המחאה המתמשכות מאז. מחירי הדיור, הזרז המקורי לפרוץ המחאה, טיפסו ב–26% בחמש השנים האחרונות. היקף המשכנאות גדל ב–48%. הדור האבוד של ישראל ממשיך לקחת משכנתאות גבוהות מדי כדי לקנות דירות יקרות מדי.

ללא עזרה מההורים, שיעשו הכל כדי לסייע לילדיהם להשתעבד לבועת הדיור ולהצטרף למעמד בעלי הנכסים (כולל לקחת הלוואות בעצמם), גם את זה הוא לא יכול היה לעשות, מה שהופך את שוק הנדל"ן לאחד הגורמים המרכזיים שמנציחים את הפערים בחברה הישראלית.

אחת מהפגנות המחאה החברתית
טל כהן

בדצמבר פירסמה הדס פוקס ממרכז טאוב מחקר על מצבם הכלכלי של צעירים בני 18–34 בישראל מאז 1995. מהמחקר עולה כי הצעירים בישראל חולקים לא מעט מאפיינים עם בני דורם באירופה ובארה"ב; הם משכילים יותר; מרוויחים שכר נמוך מדי; ומתגוררים עם הוריהם עד גיל מאוחר יותר.

לפי המחקר, ב–2003–2014 שיעור הזוגות הנשואים בני 25–30, שחיו בדירה בבעלותם, ירד ב–19% ל–44%. באותן שנים, ירד ב–12% שיעור הזוגות הנשואים בני ה–31–34 שגרים בדירה בבעלותם. במקביל, שיעור בני ה–22–38 הנשואים, שגרים עם הוריהם, עלה ב–8%.

לכאורה, אין דבר חריג בנתונים האלה, שחוזרים על עצמם במדינות רבות בעולם. כלומר, עד שנזכרים שישראל, בניגוד לאירופה או ארה"ב, לא עברה משבר כלכלי אדיר (מהסוג שבו הצעירים הם בדרך כלל הראשונים לשלם את המחיר). אין בה אבטלת צעירים רחבת היקף, כמו בספרד או ביוון, ומצב הצעירים בה טוב בהרבה אפילו בהשוואה לארה"ב (שׁבה דור הסטודנטים, שצבר חובות בסך 1.3 טריליון דולר בשל עלויות ההשכלה הגבוהה, נידון לחיים של חנק מתמיד). ועדיין בישראל, כמו ביוון ובספרד, צמחה תנועת מחאה אדירה שזעזעה את המערכת הפוליטית.

ב–2011 הבינו הישראלים שהשיטה עובדת נגדם, והיו אלה הצעירים שהבינו זאת קודם. לא סתם המחאה החלה בשוק הדיור — אין שוק בישראל שבו ברורים יותר יחסי הכוח בין אלה שיש להם ואלה שאין להם. הצעירים הישראלים הם הדלק שמניע את ההתמכרות של מערכת הבנקאות ושל קובעי המדיניות לבועת הנדל"ן והאשראי המטורפת. אם הם לא ייקחו משכנתאות ולא ישכנעו את ההורים שלהם לעזור במימון שלהן, כל העסק יקרוס — והם יהיו הראשונים להיפגע. בפועל, הם נאלצים לתפקד כברגים שמתחזקים את המערכת שמשעבדת אותם. מערכת שבה, לפני 2011 ובמידה רבה גם כיום, אין להם ייצוג.

המחאה החברתית היתה אמורה לשנות את כל זה, אך היא סימנה רק את תחילתו של תהליך ארוך, שהצעירים יהיו בין האחרונים להרוויח ממנו. עתידם של הצעירים שהתחילו את המחאה, שהופכים להורים בימים אלה או צפויים להפוך בשנים הקרובות, אינו ורוד יותר מכפי שהיה ב–2011. האם המחאה החברתית הצליחה? במובנים רבים כן. אך הדור שהתחיל אותה עודנו אבוד.

הטייקונים היו נקודת המפנה

הודות לתמיכה הרחבה שלה זכתה בקרב הציבור הישראלי, ההיבט הבין־דורי של המחאה החברתית נשכח במידה רבה מאז 2011. ואולם המחאה נולדה מתוך מצוקתו של הדור האבוד של הכלכלה הישראלית. יש שרואים את המחאה החברתית כמייצגת את ההתעוררות הפוליטית של הציבור, לאחר עשרות שנים של עיסוק בלעדי במסך העשן של הביטחון והשלום. באותה מידה, אפשר לראות בה את התעוררותו הפוליטית של דור הצעירים בישראל, שבקיץ 2011 ואחריו רכש ידע מעשי יקר ערך בנוגע לאופן שבו עובדת השיטה הישראלית.

את ההתבגרות הזאת ניתן לראות באופן שבו מסרי המחאה התחדדו ככל שהתקדמה, ובמקביל, כיצד הסיקור שלה התמעט, ככל שמסריה התחדדו. גודלה ועוצמתה של המחאה נבעו מכך שהיא קלעה לתסכול העמוק שחשו מיליוני ישראלים לנוכח יוקר המחיה והסדר החברתי־כלכלי. אך הם גם היו תוצאה של סיקור תקשורתי מסיבי ואוהד, שממנו היא נהנתה עוד לפני שהאוהל הראשון הוקם ברוטשילד.

בתחילתה, המחאה החברתית (או יותר נכון, הדימוי הציבורי שלה, שמעולם לא היה מדויק) התאימה לאינטרס הפוליטי של טייקונים מסוימים, שביקשו להסיט את הזעם הציבורי הרחק מהם, ולהשתמש בצעירי המחאה כבשר תותחים במלחמתם נגד בנימין נתניהו. במשך רובו של קיץ 2011, מנהיגי המחאה שיחקו במידה רבה על פי כללי המשחק הזה: "טייקונים לא, נתניהו כן". לא היתה להם הרבה ברירה. היתה לכך סיבה פשוטה: הדרך היחידה לגרום לתקשורת לסקר את המחאה היתה להתמקד בנתניהו. כל עוד האש מוקדה אך ורק נגדו, המחאה כיכבה בכל שער ופתחה כל מהדורת חדשות.

שכר ריאלי לשעה לעובדים בעלי השכלה אקדמית, בשקלים
בני 31-34, בני 25-44, בני 45-54

אך ככל שהיא התקדמה, המפגינים במאהלים, כמו גם הצופים בבית, הפנימו שהבעיה גדולה בהרבה, ושיש קבוצות אינטרס השולטות בחלקים נרחבים מהכלכלה הישראלית, ללא קשר לזהותו של ראש הממשלה. שלטים נגד טייקונים נכחו ברוטשילד כבר בימים הראשונים למחאה, אבל בהדרגה המוחים ברחוב דיברו פחות על הצורך להפיל את נתניהו, ויותר על השינויים המבניים הדרושים בכלכלה הישראלית.

מאותה נקודה ואילך, הסיקור התקשורתי של המחאה נדם כמעט לחלוטין. מחאת 2012 היתה חדה, נחושה, רעבה וממוקדת יותר מהפרץ האידיאליסטי הלא־מחייב של השנה הקודמת. היא עסקה במשולש הון־שלטון־עיתון, במונופול הגז, בשחיתות ציבורית ופרטית, ובהטבות המס לחברות הגדולות במשק. בהתאם, הסיקור שלה היה מינימלי.
מחאת הגז, הממוקדת ביותר מכל גלי המחאה של השנים האחרונות ואולי החשובה ביותר לעתידה של ישראל כמדינה דמוקרטית, זכתה לשבריר מהסיקור שקיבלו קריאות "ביבי תתפטר" של 2011.

למעט גיחות זמניות לרחוב, המחאה החברתית מתקיימת כיום בעיקר בפייסבוק ובטוויטר. בשנים האחרונות הצליחו הישראלים למנף את כוחן של הרשתות החברתיות כדי לחסום מינויים ציבוריים לא־ראויים, להציף פרשיות שחיתות שהיו נקברות בעבר, ולהביא לפתיחת תיקי חקירה ולהתפטרויות של פוליטיקאים בכירים.

הישראלים הפכו את הסדרה "מגש הכסף" של ערוץ 8 ללהיט ויראלי, הבטיחו את נפילתו של נוחי דנקנר, ובעיקר הפכו את מפת האינטרסים שמעצבת את הכלכלה והחברה בישראל לברורה מתמיד. את חמש השנים האחרונות בישראל ניתן לתאר כהפגנה אחת מתמשכת. מוקדי הכוח אמנם עוד עומדים, אך הם מעולם לא היו כה חשופים.

הלקחים מאירופה וארה"ב

"אני תומך נלהב של ברני סנדרס, אבל מעדיף את דונלד טראמפ על פני הילארי קלינטון". את המשפט הזה אמר לי לא מזמן צעיר אמריקאי, בתחילת שנות ה–30 לחייו. בניגוד לסטריאוטיפ של תומכי טראמפ שניתן לראות לעתים קרובות בתקשורת האמריקאית והעולמית, לא היה מדובר ב"רד־נק" גזעני וחסר השכלה, שאיבד את משרתו במכרות הפחם של פנסילווניה או במפעלי הרכב של מישיגן הודות לגלובליזציה, אלא ביזם ניו יורקי מצליח, שכל עתידו לפניו. ובכל זאת, הוא הסביר, כי אף שכמו רוב בני גילו הוא הצביע עבור סנדרס בפריימריז הדמוקרטיים, הוא יעדיף כנשיא את טראמפ, שרחוק מסנדרס שנות אור, על פני קלינטון. למה? כי "צריך לשרוף את המערכת", הוא הסביר, "ויש יותר סיכוי שטראמפ יעשה את זה מאשר קלינטון".

על אף הקיצוניות שלו, הסנטימנט הזה, שלפיו אפילו דמגוג מסוכן עדיף על המערכת הקיימת, הפך לנפוץ יותר ויותר בקרב הצעירים בארה״ב — שמתמודדים עם שוק תעסוקה בעייתי, שכר נמוך וחובות חונקים, ושרמת החיים שלהם צפויה להיות נמוכה יותר משל הוריהם. הוא הפך לנפוץ הרבה יותר מאז שקלינטון גברה על סנדרס, ובכך הוכיחה בעיני רבים ששינוי פוליטי במסגרת המערכת הקיימת הוא בלתי אפשרי.

בשמונה השנים האחרונות, הצעירים האמריקאים למדו שהמשחק מכור ושלפוליטיקאית ממסדית כמו קלינטון, שמקבלת תרומות נדיבות מכמעט כל קבוצות האינטרס בארה"ב, למעט ה–NRA, אין שום סיבה או רצון לעזור להם. לכן הם נהרו לקמפיין פורץ הדרך של סנדרס, וכמעט איפשרו לו לגבור על קלינטון, שנחשבה למועמדת הוודאית, ולכן הם הולכים ומתרחקים משיטת שתי המפלגות של הפוליטיקה האמריקאית.

בעלות על דירת מגורים בקרב זוגות נשואים
בני 25-30, בני 31-34

לפי סקרים, לא פחות משליש מהצעירים בארה"ב מתכוונים להצביע למועמד של מפלגה שלישית, ליברטריאנים או המפלגה הירוקה, מהלך שנחשב לאקט מחאה קיצוני בארה"ב, השמור למי שמוכן לוותר על הצבעה אפקטיבית כי איבד כל אמון במערכת.

גם באירופה למדו בשנים האחרונות בני דור המילניום שאין להם סיכוי לנצח במסגרת המבנה הקיים של המערכת הפוליטית והכלכלית, והתחילו לחתור באופן מודע תחתיהן. ביוון, בספרד ובאיטליה מחאות הצעירים חוללו מהפכה בסדר היום הציבורי והובילו לעלייתן של מפלגות רדיקליות כמו סיריזה, פודמוס, וחמשת הכוכבים של בפה גרילו. מי שעוד מאמין שהזעם הזה לא יקבל ביטוי גם בישראל יום אחד, כנראה אינו מקשיב.

למרות שלל הרפורמות, הוועדות והחוקים שהתיימרו בשנים האחרונות להקל על מצבו של מעמד הביניים הישראלי, ההצהרות החיוביות והמהפך המוחלט בשיח הציבורי, בפועל המחאה החברתית לא זכתה למענה אמיתי עד היום.

לפי סקר שפורסם באחרונה ב–TheMarker, מחצית מהציבור הישראלי חש שלא השתנה דבר בעקבות המחאה. 24% נוספים חשו שהשינוי היחיד הורגש במודעות ובשיח. אם יש מישהו שצריך לדאוג מהנתונים האלה, הרי אלה האליטות הישראליות. המוני ישראלים מרגישים בשנים האחרונות שהמערכת הפוליטית ככללה, ביחד עם הרגולטורים, התקשורת, מערכת המשפט והאקדמיה, לא סופרת אותם או את דאגותיהם היומיומיות.
ביניהם יש גם דור שלם של צעירים, שיודעים שהסיכוי שיום אחד יוכלו לרכוש דירה קטן והולך — אלא אם יתמזל מזלם והם יירשו אחת — ושמבינים בשנים האחרונות שכל הסדר החברתי־כלכלי נשען על היותם שוכרים צייתניים ומוכי חובות. המחאה החברתית של 2011 היתה ניסיון המרד הראשון של הצעירים האלה, אבל היא לא תהיה הניסיון האחרון.

הכותב הוא כתב TheMarker ומחבר הספר "רוטשילד: כרוניקה של מחאה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#