כבוב הרשיע את קפיטליזם המקורבים האלים והריכוזי שצמח בישראל

אלמלא נפילת מסך הברזל שהסתיר מהציבור
 את שיטת דנקנר והעיתונות שהגנה עליו - לא רק שדנקנר לא היה מורשע, אלא ספק אם היה מוגש נגדו כתב אישום או נפתחת חקירה

גיא רולניק
גיא רולניק
דפני ליף צילום: דניאל בראון
גיא רולניק
גיא רולניק

בית המשפט המחוזי בתל אביב לא הרשיע אתמול בפלילים רק את נוחי דנקנר, מי שהיה האיש החזק במשק עד לפני שלוש שנים.

השופט חאלד כבוב הרשיע אתמול בשחיתות, בהעלמת עין, בפחדנות, בכדאיניקיות, באדישות ובקוצר ראייה את צמרת המשק הישראלי, את צמרת הרגולציה והפוליטיקה, את הבעלים והעורכים של חלק גדול מהעיתונים והערוצים. הוא הרשיע כלכלנים, עורכי דין, שופטים, רואי חשבון, משפטנים וראשי ארגונים חברתיים. המקום הכי חם בגיהנום שמור לאלה מהם שראו ושתקו.

בית המשפט הרשיע אתמול את קפיטליזם המקורבים האלים והריכוזי שצמח בישראל בעשור הראשון של שנות ה-2000 - תהליך שהתחיל באמצע העשור והגיע לשיאו ערב המחאה החברתית.

ההרשעה של דנקנר בהרצת מניות, שם מכובס לתרמית של משקיעים באמצעות כספים של הציבור, התקבלה אצל רבים כמובנת מאליה. בשלוש השנים האחרונות הציבור למד להבין איך עובדת השיטה ומדוע טייקונים אינם אנשי עסקים שמייצרים ערך, אלא אלה שלוקחים ערך קיים מציבור רחב ומפוזר ומשלשלים אותו לכיסם באמצעות צבירת כוח ויוקרה.

הפגנה נגד טייקונים בעזריאלי
הפגנה נגד טייקונים בעזריאלי צילום: דניאל בר און

אבל לפני חמש שנים, ביוני 2011, חודש לפני פרוץ המחאה החברתית, הרעיון שבית משפט ירשיע בפלילים את דנקנר, בעוד שבן דודו דני דנקנר כבר מרצה בפעם השנייה עונש מאסר בפועל, בעבירות של שוחד והפרת אמונים - נראה כמו מדע בדיוני.

כי בכל הקשור למבנה המשק הישראלי, לרעיונות, לנורמות ולהבנת הציבור את השיטה, ביוני 2011 היתה כאן מדינה אחרת. רוב הציבור היה אדיש ומנותק לחלוטין מהדרך שבה הכוח והכסף במדינה מנוהלים. רוב הציבור חשב שנוחי ודני דנקנר הם אנשי עסקים, ושהשאלה היחידה המטרידה פוליטיקאים היא ימין או שמאל, או שלום או ביטחון.

ב-2011 רוב הציבור חשב שהעיתונות היא שמאלנית או ימנית או רודפת סקופים וסנסציות. הוא חשב שהסוגיה הכלכלית העיקרית היא קפיטליזם או סוציאליזם, מס נמוך או גבוה, שכר מינימום או ועדי עובדים. הוא חי במטריקס שבנתה כאן אליטה כלכלית ופוליטית קטנטנה, שהשתלטה על רוב הנכסים הפיננסיים במשק ועשתה בהם כבתוך שלה.

בקיץ 2011, בעיצומה שלה המחאה החברתית, עלו ובאו לחוות רונית מאות מאנשי העסקים הבכירים במדינה, פוליטיקאים, רגולטורים, עיתונאים, בעלי עיתונים ועורכים, לחגוג עם דנקנר את חתונת בתו. אולי 20% מהם היו חברים שלו מהילדות ומעבודתו. השאר היו אנשים שהם או הבוסים שלהם קיימו אתו יחסי קח ותן מושחתים. עיתונאים שהסתירו בעיתונים שלהם מהציבור את השיטה שבה הוא מנהל את עסקיו, אנשי עסקים שידעו היטב כיצד הפירמידה שלו עובדת, פוליטיקאים שידעו שהוא עומד בראש מכונת הג׳ובים הגדולה ביותר בישראל, ורואי חשבון, עורכי דין, דירקטורים וכלכלנים שידעו כולם שדנקנר ומקורביו בבנק הפועלים שולטים ב-400 מיליארד שקל של כסף ציבורי.

נוחי דנקנר בבית המשפט בהכרעת הדין בתיק הרצת המניות
נוחי דנקנר בבית המשפטצילום: אבי שומן

בקיץ 2011 כל הדירקטורים בפירמידה של אי.די.בי - צמרת עולם הכלכלה, ראיית החשבון, ההשקעות והאקדמיה בישראל - עדיין היו מוכנים לאשר כחותמת גומי כל עסקה מופרכת, הזויה ומסוכנת ככל שתהיה, אם נוחי נתן הוראה. כי עם נוחי לא מתעסקים. כי מי שמשרת את נוחי יש סיכוי גדול יותר שדברים טובים יקרו לקריירה שלו ושל בני משפחתו.

בקיץ 2011 רוב העיתונאים הזוטרים בעיתונות הכלכלית ידעו שידיעות שליליות על קבוצת אי.די.בי זה חומר ״רגיש״ - מוטב לא לכתוב, ואם כותבים, כדאי להעביר קודם לעורך או העורכת הבכירים כדי שיאשרו. כי נוחי הוא untouchable, הוא איש העסקים היחיד שכל העורכים הכלכליים רוקדים בחתונה של הבת שלו. כי נוחי הוא חבר של המוציא לאור של העיתון או בעל העניין בערוץ. כי נוחי שולט בעקיפין בבנק הפועלים ובמישרין בכלל ביטוח - חברות שמנהלות יותר מרבע טריליון שקל פנויים להשקעות והלוואות, שיכולים לזרום או להפסיק לזרום לבוסים שלך.

בקיץ 2011 ובקיץ 2010 יכולתם לקרוא בעיתונות הכלכלית על מציאות מקבילה, שבה הפירמידה העסקית הממונפת של דנקנר היא חברה יציבה וחזקה, ובה ריכוזיות - המחלה הכלכלית, הפוליטית והדמוקרטית הקשה והמפחידה מכולן - היא ״פופוליזם״ או ״חייזרים״ או לא קיימת או שולית.

ב–2011, כשעיתונים המקורבים לדנקנר פתחו בקמפיין נגד ראש התנועה לאיכות השלטון, אליעד שרגא, בגלל הצטרפות התנועה למאבק בריכוזיות, לא היה אף אחד שיסביר לציבור מה קורה כאן מאחורי הקלעים.

בקיץ 2011 רוב חברי ועדת הריכוזיות - הוועדה שנועדה לטפל בגידולים פראיים ומסוכנים בדיוק כמו דנקנר, שבה היו חברים בכירי הרגולטורים בישראל - עדיין טענו שאין בעיית ריכוזיות, שהמבנה הפירמידלי של אי.די.בי הוא טוב ויציב, שאין ״אקדח מעשן״ ושכלל לא ברור אם יש ריכוזיות בישראל, אם יש בכלל דבר כזה ואם צריך לטפל בו.

בקיץ 2011 עדיין העזו ראשי ערים להוציא מכתב תמיכה בדנקנר כאילו הדבר קשור בתרומות שלו (שלא היו מכסף שלו, אלא מכסף ציבורי של הפירמידה), אבל למעשה עשו זאת כי הוא שלט בהרבה כסף וכוח וג'ובים.

בקיץ 2011 ראש הממשלה בנימין נתניהו, שמכר לציבור תמונת מצב שבה הוא כאילו לוחם בריכוזיות ובעד תחרות, עדיין נפגש בסודי סודות בביתו עם דנקנר והתייעץ אתו מה לעשות עם הריכוזיות.

ב-2010, יובל שטייניץ, שר האוצר דאז, עדיין עלה לרגל למשרדו של דנקנר כדי להתייעץ אתו על מצב המשק. במי הוא התייעץ? באדם שכל השיטה הכלכלית שבה עלה לגדולה היתה הפוכה מכל מה שהמשק הישראלי צריך.

בקיץ 2011 נעמדו כל בכירי הפרשנים בעיתונות, הצדיעו לדנקנר והודו לגביר על שהוא ״מציל״ את "מעריב" ואת הדמוקרטיה, בשעה שרובם ידעו שהוא קונה את העיתון המפסיד בכספי פנסיונרים רק כדי שיהיה לו מכשיר הרתעה, הפחדה ואיום מול קומץ אנשים שניסו להתריע על הריכוזיות, השחיתות וריסוק הדמוקרטיה.

כמה מהעיתונאים שקיבלו הצעות עבודה מ"מעריב" באותו קיץ ידעו בדיוק מה המשימה, מי היעד ומה השיטה. הם הבינו היטב שהחבורה של אי.די.בי ומקורביה כובשת עוד יעד בדרך להשתלט על כל המשק והרגולציה. הם ידעו ושתקו. גם הישרים וההגונים שבהם גילו לציבור את מה שהתרחש באותו קיץ רק לאחר שלוש שנים, לאחר שהפירמידה קרסה ודנקנר איבד את כוחו.

אלמלא המחאה החברתית, אלמלא גל הרפורמות שפרץ במשק החל בקיץ 2011, אלמלא חוק הריכוזיות, אלמלא נפילת מסך הברזל שהסתיר מהציבור את שיטת דנקנר ואת העיתונות שהגנה עליו, השופט כבוב לא היה מרשיע אתמול בפלילים את דנקנר. אלמלא התהליכים ההיסטוריים והחד־פעמיים האלה, לא רק שלא היתה הרשעה, אלא ספק אם היו כתב אישום או חקירה.

מפני שדנקנר של 2008, 2009, 2010 וגם 2011 היה חסין. רגולטורים ידעו שהעיתונות תצא לחסל אותם אם יעזו לתקוף אותו. הם ידעו ששוק הג'ובים במגזר העסקי נשלט על ידו ועל ידי עוד כמה טייקונים בודדים. הפוליטיקאים ידעו שאסור להתעסק אתו, וגם שופטים ידעו שיש לו מעמד אחר. אוי לשופט שעורכי דין בכירים, פוליטיקאים שבמעגל המקורבים של אי.די.בי ובנק הפועלים יחליטו שהוא אנטי־טייקונים. אוי לו ואוי לילדיו ולחבריו ומקורביו.

החדשות הטובות הן שחוק הריכוזיות, רפורמת הסלולר, מחאת הקיץ והרחקת דנקנר מאי.די.בי עצרו בשלוש השנים האחרונות את תהליך האוליגרכיזציה שישראל היתה במסלול מהיר שלו. היום מותר לדבר. היום מותר לספר. היום מותר לעשות רפורמות - במזון, בתקשורת, בבריאות.

ולכן היום, כיממה לאחר הרשעת דנקנר, אנחנו צריכים לפתוח בבדק בית עמוק - ועדת חקירה אינטלקטואלית ציבורית. צריך להסתכל על קשר השתיקה והפחד, עיוות הנורמות וההתנהלות של 2011, ולחשוב היטב כיצד מונעים מהאירועים האלה לקרות שוב. הם יכולים לקרות שוב. יש הרבה דנקנרים קטנים בתוכנו. הם מחכים לפרוץ. להשתלט. לסרס. אם לא נהיה ערניים ונחושים, נחזור לשם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ