דנקנר הורשע – אבל אסור לשכוח את תרבות הסחיטה, האיומים, התרגילים והחיסולים

בתיק הרצת המניות נוחי דנקנר עשה כל טעות אפשרית, והורשע ■ אבל מה עם שאר הדברים שהוא ואחרים עשו ועדיין עושים - שאינם משאירים "ראיות וסיכוי להרשעה"?

איתן אבריאל
נוחי דנקנר
איתן אבריאל

"פרשת הרצת מניות אי.די.בי היא חלק מהמלחמה הבלתי מתפשרת שלנו בשחיתות בשוק ההון. אנחנו חוקרים ומעמידים לדין בכל מקום, רמה ודרג כשאנחנו מאמינים שיש ראיות וסיכוי להרשעה," כך אמר אתמול יו"ר רשות ניירות ערך שמואל האוזר בתגובה להרשעתו של נוחי דנקנר בתיק הרצת המניות.

אפשר להבין את הסיפוק שעולה מן המילים של יו"ר רשות ניירות ערך מההרשעה הגורפת בתיק הכלכלי החשוב בעשור האחרון. כמו ברבים ממשפטי הצווארון הלבן, התיק של דנקנר היה קשה להוכחה, הראיות היו נסיבתיות, הצד השני הצטייד בסוללת יועצים גדולה ומנוסה, ועד לרגע האחרון נפוצו הערכות שלפיהן דנקנר יזוכה, לפחות באופן חלקי.

אין שום ספק: בהרשעה הזו ביצעה מחלקת החקירות של הרשות לניירות ערך קפיצת מדרגה היסטורית. מרגע זה והלאה הרבה אנשים יחשבו פעם נוספת על המזימות והפרקטיקה הפיננסיות שלהם. אין גם ספק שההרשעה של נוחי דנקנר, מי שהיה הטייקון הגדול בישראל והאיש החשוב ב"מועדון" של ההון-שלטון-עיתון ששלט במדינה, מעבירה באופן חד משמעי את המסר שאיש במגזר העסקי כבר אינו חסין מפני חקירות, הליכים משפטיים והרשעות פליליות. 

אלא שדווקא מלותיו של יו"ר רשות ניירות ערך חושפים את מה שאין, ולא היה יכול להיות, בפסק הדין של השופט חאלד כבוב - אבל היה צריך להיכתב ולהיחרט בספר דברי הימים של התרבות העסקית והשלטונית של מדינת ישראל.

שמואל האוזר הרי אומר כך: "אנחנו חוקרים ומעמידים לדין בכל מקום, רמה ודרג כשאנחנו מאמינים שיש ראיות וסיכוי להרשעה". אבל מה קורה במקומות שבהם אין סיכוי להרשעה? מה קורה במקומות שבהם התרבות רקובה והעושק של הציבור הבלתי מחובר ובלתי מיוצג מתרחשים מדי יום, אבל הדברים אינם מסתכמים לידי חשד למעשים פליליים?

בהרצת המניות לקראת "הנפקת החברים" נוחי דנקנר עשה כל טעות אפשרית. הוא השאיר שובל של ראיות, מסמכים ורישומים, שלא הותירו לבית המשפט ברירה אלא להרשיע אותו. כל פעולה בבורסה נרשמת במחשביה, ותוכנות שמיועדות לכך מזהות כל פעולה חריגה במחזור ובמחירים, על אחת כמה וכמה בימים שלפני הנפקה ציבורית, וברור שהמערכת הרימה דגל אדום.

נוחי דנקנר. תרבות של סחיטה ואיומים
נוחי דנקנר. תרבות של סחיטה ואיומיםצילום: עופר וקנין

המערכות של ספקי שירותי התקשורת מזהות שיחות ומסרוני סמס, וברור שהחוקרים יגיעו אליהם. הרצת המניות חייבה את דנקנר ומקורביו לדבר עם עשרות אנשים ולהפנות אותם למבצע איתי שטרום, פעולה שקל לחשוף אותה. השיחות עם הבנק, כמו הבקשה של דנקנר מהבנק הבינלאומי להעמיד אשראי ללא ביטחונות וללא מוניטין לאיתי שטרום, הרי מוקלטות. לכן, כאשר נודע על החקירה והחשדות נגד דנקנר, התגובה של כל הפעילים בשוק ההון היתה זהה: לא יתכן שדנקנר הריץ מניות בפרהסיה שכזו. לא יתכן שהוא כה טיפש.

זה היה רק המקרה האחד, הבודד, שבו דנקנר לא נזהר ולא כיסה את עקבותיו, אולי כי נלחץ, חשש לאבד את השליטה בקונצרן שכה זוהה עמו, ואיבד את שיקול הדעת. אבל מה עם שאר המקרים שבהם דנקנר וטייקונים אחרים לא כשלו בעבודת הכיסוי ואי השארת העקבות? מה עם התרבות של סחיטה ואיומים שדנקנר לא בחל לפעול על פיה? ומה עם המנהלים, הדירקטורים, שומרי הסף, הרשויות, הפוליטיקאים וגם העיתונאים שדנקנר לחץ עליהם, שבה אותם – ולא העזו לפצות פה ולחשוף את שיטות העבודה של המועדון ששלט בטריליוני השקלים של כספי הפנסיה והחסכונות של הציבור? כל אלה התרחשו, אך על פי הניסוח של יו"ר רשות ניירות ערך הם לא עברו את הסף של "ראיות וסיכוי להרשעה".

וכך, לו רק היה ניתן, ההרשעה של דנקנר צריכה להיות תחילתו של תהליך עמוק של חשבון נפש בכל התרבות העסקית בישראל, ובכל הצדדים של תופעת הטייקונים בעשור האחרון, תרבות שנמשכת גם היום ולא הסתיימה עם ההתרסקות העסקית של דנקנר. איפה למשל?

למשל בתקשורת ובעיתונות הכלכלית. דנקנר נהנה במשך שנים ארוכות מיחס מפרגן ואוהד מרוב כלי התקשורת, העורכים והפרשנים הכלכליים בישראל, למרות שרבים  הכירו את שיטות הפעולה שלו שכללו בין השאר רכישות עיתון כדי להפעיל לחץ על אנשים ועיתונים אחרים, חרם מודעות, ונוהל קבוע של שליחת מכתבים המאיימים בתביעות והוצאות משפטיות.

עיתונים ועיתונאים גויסו על ידי דנקנר כדי לפאר את עסקיו ולנפח את מניות מצד אחד, ולחסל מתנגדים, מבקרים, ועדות או חוקים אשר היו עלולים לפגוע בעסקיו מצד שני.

או למשל, בתרבות התרומות. דנקנר תרם לישובים בצפון עשרות מיליוני שקלים מתוך הכספים של חברות ציבוריות שבהן רוב המניות נמצאות בידי הציבור, ובתמורה קיבל תרבות של פולחן אישיות שהוא עומד בראשו. או למשל, בקרב הדירקטורים, רואי החשבון ומבקרי הפנים בקבוצת אי.די.בי. דנקנר ביצע שורה של תרגילים חשבונאיים ועסקות בעלי עניין שמהותן הכלכלית הסתכמה בהעברת כספים מחברות ציבוריות לכיס הפרטי שלו ושל שותפיו – ולא נמצא מנהל או דירקטור שירים דגל ויאמר "עד כאן, על זה אני לא מוכן לחתום".

נוחי דנקנר
צילום: עופר וקנין

או למשל בשיטה שלו ושל טייקונים אחרים, לקבל יחס אוהד מרגולטורים ומהשלטון על ידי גיוס פקידים בכירים לשורותיו, בתמורה לחבילות שכר אסטרונומיות שגם לא שולמו מכיסו וגם העבירו מסר ברור לרגולטורים המכהנים. או למשל במערכת היחסים של תן וקח שהוא פיתח עם הנהלות של בנקים, שהעמידו לו ולחברות שלו אשראי במאות מיליוני שקלים ללא ביטחונות ראויים  - ונאלצו למחוק אותם מרגע שאי.די.בי החלה להתנדנד.

זה נכון: כל אלה הם תופעות, מעשים ותרבות של עשיית עסקים שאינם קשורים באופן ישיר לתיק הרצת המניות, ולכן לא עמדו לדיון משפטי בחדרו של חאלד כבוב. אבל דווקא ההרשעה שלו בתיק הפיננסי, שבו דנקנר כשל והשאיר את הראיות והסימנים, צריכה לפתוח את הדיון ותהליך חשבון נפש שבו הציבור ישאל את עצמו באיזה סוג של תרבות עסקית-שלטונית הוא רוצה לחיות. האם הוא רוצה לחיות בעולם שבו עוולות ועושק הציבור  מותרים ומקובלים כל עוד הם לא משאירים "ראיות וסיכוי להרשעה" – או בתרבות שבה בעלי עסקים, מנהלים, דירקטורים ושומרי סף פועלים על פי כללים ונורמות ציבוריות אחרות.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ