תיק דנקנר: הפסיקה הכלכלית החשובה של העשור מגיעה להכרעה - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

תיק דנקנר: הפסיקה הכלכלית החשובה של העשור מגיעה להכרעה

נוחי דנקנר פעל בדרכים שהשחיתו את מערכת העסקים הישראלית ואת הנורמות שלה לאט ובעקביות ■ הפסיקה של השופט כבוב יכולה להשפיע על התרבות בשוק ההון, במגזר העסקי ובתקשורת

26תגובות
חאלד כבוב
דודו בכר

ארבע שנים וחצי מאז ביצע נוחי דנקנר את הנפקת המניות בחברת אי.די.בי, שהוא בעצמו כינה בשם "הנפקת חברים", ושנתיים מאז התחילו משפטיהם של דנקנר וידידו איתי שטרום באשמה של הרצת מניות - מגיעה הפרשה לקו הסיום. ביום שני הבא, 4 ביולי, יפרסם שופט בית המשפט הכלכלי בתל אביב, חאלד כבוב, את הכרעתו.

לכאורה, זהו סיפור של רכבת שכבר עברה. דנקנר איבד את השליטה באי.די.בי ואת רוב מעמדו העסקי-ציבורי, הוא פושט רגל דה פקטו שחייב מאות מיליונים לבנקים, וייאלץ למכור את ביתו. לכאורה, ההכרעה בתיק תתמקד בפרשנות משפטית בשאלה אם מעשיו לקראת אותה הנפקה היו מניפולציה פלילית, או שיווק לגיטימי של ניירות ערך. אבל רק לכאורה. במציאות הישראלית של 2016, ההכרעה של השופט כבוב - ובעיקר הדברים שהוא יכתוב בפסק הדין - הם לא פחות מהפסיקה הכלכלית החשובה של העשור האחרון. מדוע? הנה כמה סיבות.

1. דנקנר לא היה עוד טייקון - הוא היה מלך הטייקונים

בתחרות הטייקונים אפשר לדרג את המועמדים לפי רווחים, לפי מחזור עסקים, לפי שווי שוק או לפי כל מדד כלכלי אחר, אבל הדירוג האמיתי הוא לפי מעמד חברתי: למי יש יותר כוח, קשרים, גישה לאשראי, השפעה על התקשורת ופוליטיקאים, ויותר נחישות להשתמש בכל אלה כדי לסלק מתחרים וגורמים מפריעים. במבחן הזה, לדנקנר לא היו מתחרים - הוא היה איש העסקים מספר אחת במדינה. וזה העניין: כידוע, מי שנמצא בראש הפירמידה הוא זה שנותן את הדוגמה האישית ואת ההשראה לטייקונים, למנהלים ולאנשי העסקים - ודנקנר הרעיל את התרבות הניהולית בישראל. איך בדיוק?

2. דנקנר שלט בחלק ניכר מהאמצעים הכספיים של הציבור

דנקנר שלט ביותר מ-400 מיליארד שקל של אזרחי ישראל דרך השליטה בפירמידה עסקית, שכללה חברות כמו סלקום ושופרסל, ובעיקר באמצעות כספי הציבור שמנוהלים על ידי שני גופים פיננסיים ענקים: כלל ביטוח ובנק הפועלים. בכלל ביטוח הוא החזיק ישירות דרך הפירמידה, הוא העביר כספי חוסכים לקרנות של הבנק השוויצרי קרדיט סוויס, שעמו עשה עסקים וממנו קיבל אשראי אישי. הוא גרם לחברה לרכוש במחירים מנותקים מהמציאות עסקים של חבריו, כמו חברת הייעוץ של דן טהורי. הוא העביר כספים של החוסכים לקרנות של חבר אחר, דני נוה, שבהמשך מונה על ידו לתפקיד יו"ר כלל ביטוח. נוה עדיין מכהן בתפקיד, ואפילו היורש של דנקנר באי.די.בי, אדרוארדו אלשטיין, דורש בימים אלה לפתוח בחקירה לבירור הקשרים בין דנקנר לבין נוה. כל אלה הן רק דוגמאות מתוך רשימה ארוכה של כספי ציבור שחוברו לשותפים ולמקורבים.

נוחי דנקנר
עופר וקנין

3. מה עם הבנק הגדול במדינה ופיקדונות הציבור שהוא מנהל?

בנק הפועלים מנהל יותר מ-200 מיליארד שקל של פיקדונות של הציבור. בכספים הללו דנקנר שלט באמצעות קשרי משפחה ומערכת יחסים כספית מעוררת שאלות עם בן דודו דני דנקנר, אז יו"ר בנק הפועלים. מעבר לקשר המשפחתי, מערכת היחסים הזאת צפה על פני השטח כתוצאה מחקירת נוחי דנקנר בפרשה שבה הוא עומד עתה למשפט. על שולחנו של דנקנר מצאו החוקרים פתק, שבו נכתב שבן הדוד דני דנקנר חייב לו 59 מיליון שקל, וגם שרובם לעולם לא יוחזרו.

ראוי להפנים: לפי הפתק, יושב הראש של הבנק הגדול במדינה היה חייב באופן אישי עשרות מיליוני שקלים ליו"ר של הפירמידה הגדולה במדינה לאחר שקיבל מהבנק מאות מיליוני שקלים באופן אישי - ואף אחד מהשניים לא דיווח על כך לשום רשות ולשום מפקח. הדעת נותנת שההלוואה והתלות שהיא יצרה היו צריכים להיות במוקד של חקירה משולבת של הפיקוח על הבנקים ורשות ניירות ערך, אך ככל הידוע מעולם לא נפתחה חקירה כזאת. ולמה ההיסטוריה הזאת חשובה דווקא עכשיו, בפסיקה של תיק על הרצת מניות? כי במדינה שבה מותר לעשות כל דבר כל עוד הוא אינו פלילי או לא נשפטים ומורשעים בגינו - לשופט כבוב יש הזדמנות בפסק הדין לסמן את הדרך לנורמות הראויות.

4. איפה היו שומרי הסף ומערכות האיזונים?

הקריסה העסקית של דנקנר 
ואי.די.בי, ההחלטות התמוהות והבזבזניות של כספי ציבור כמו בעת רכישת עיתון "מעריב" וחברת ישראייר, וכמובן ההתנהלות ב"הנפקת החברים", כולן מעלות שאלה גדולה: איפה היו כל שומרי הסף ומערכות האיזונים? איפה היו המנהלים, רבים מהם מהמנוסים והוותיקים במשק, ומדוע הם לא הרימו את הדגלים הנדרשים? איפה היו הדירקטורים, שלהם מחויבות לפי חוק להיות נאמנות לחברה - ולא לבעל השליטה? איפה היתה רשות ניירות ערך? איפה היו רואי החשבון והמבקרים הפניימיים? איפה היו חברות הדירוג? מדוע הבנקים נתנו אשראי בלי ערבות? כאיש אחד, כולם כשלו בתפקידם ואיפשרו לדנקנר לנהל את הפירמידה ואת יחסיו עם שוק ההון והמגזר העסקי ככל העולה על רוחו. כל זה הרי לא יכול להיות עניין מקרי, והשופט כבוב יכול - אם יבחר בכך - להסביר לציבור את התופעה.

5. מדוע שומרי הסף כשלו, בין היתר גם בהנפקת החברים?

אורן נחשון

התשובה הנראית לעין היא שדנקנר קנה את השקט וההסכמות שלהם בכסף - משכורות, בונוסים וחבילות שכר של מיליוני שקלים כל אחד. הוא קנה אותם בעזרת הגזרים הללו, אבל גם באמצעות מקלות. כולם ידעו, או חשדו, כי מי שיתנגד לדעתו או למעשיו של דנקנר צפוי לקבל טיפול אלים וקשה, בהעלבות ציבוריות ובפיטורים וחיסול אפשרויות תעסוקה אחרות.

התנהלות הדירקטורים בעת רכישת "מעריב" כבר הגיעה לדיון בבית המשפט, שם כתב השופט עופר גרוסקופף כי "'מעריב' הוצג כבגד החדש הדרוש לקבוצה כדי למצוא חן בעיני לקוחותיה. למרבה הצער, לא נמצא בדירקטוריון ילד שזעק או אפילו לחש, 'המלך הוא עירום'”.

כדי שמערכות נוספות לא ייכנסו לכשל מערכתי זהה, כבוב צריך לשרטט בפסק הדין שלו את השיטה של דנקנר ולהבהיר לשומרי הסף את האחריות שלהם כלפי הציבור - ואת העונשים שבהם יישאו אם יתרשלו בתפקידם.

6. מדוע החברים שותפים בהנפקה?

יש עוד שאלות רבות שעל השופט כבוב לענות עליהן, למשל: מדוע המשתתפים בהנפקה הסכימו להפסיד כסף ביודעין - כפי שהחקירות והדיונים בתיק הנפקת החברים הבהירו, בהנפקה הזאת הציבור לא השתתף. ה"חברים" שכן רכשו את ניירות הערך של אי.די.בי, לבקשתו של דנקנר, הם שורה ארוכה של אנשי עסקים מהמובילים במשק, ובהם צבי ויליגר, יאיר המבורגר, ישי דוידי, שמעון וינטרוב, שלמה אליהו, יצחק תשובה, מאיר שמיר ועופר נמרודי, וזו רשימה חלקית בלבד. רובם ידעו מבעוד מועד שהם צפויים להפסיד כסף מהנהפקה, וחלקם אף העידו על כך בחקירות ובמשפט עצמו.

מה גורם לאדם, אפילו אם הוא אמיד (חלק מה"חברים" בחרו לעזור לדנקנר דרך כספים של החברה שבה הם שולטים, כספים השייכים למעשה לציבור - ולא לסכן את כספם), להיכנס לעסקה שבה הוא מעריך שיפסיד מיליונים? התשובה שנתנו אחדים - "לעזור לחבר" - לא יכולה להיות מלאה. הרי אף אחד מאלה אינם חברי ילדות של דנקנר והם לא אכלו עמו מאותו מסטינג בצבא. ה"חברים" בהנפקת 
אי.די.בי היו כולם אנשי עסקים מנוסים, ולכן התשובה ההגיונית היחידה היא שהם ציפו לקבל פיצוי על ההפסד, ותשואה גבוהה על ה"השקעה" בדרכים אחרות.

איך בדיוק? אולי באמצעות עסקים עם החברות הרבות של קבוצת אי.די.בי. אם מישהו מהם יצטרך כסף בעתיד, דנקנר אולי יארגן לו גישה לכספי החוסכים שמנהלת כלל ביטוח, או שהוא ילחש משהו לאזנו של בן הדוד בבנק הפועלים. מי שירצה למכור מוצרי צריכה, אולי יקבל גישה למדפים בשופרסל. מי שירצה לסדר ג'וב מתגמל או חברות בדירקטוריון עבור אדם קרוב - יש מאות כאלה בקבוצת אי.די.בי.

אולי ההחלטה של ה"חברים" לסייע לדנקנר היא "רק" סוג של "שלח לחמך" ויצירת "אג"ח וירטואליות" מול איש העסקים החזק במשק. אבל מאחר שאלה חברות ציבוריות, רוב הכספים שיזרמו מיד ליד בכל העסקות העתידיות הללו הם למעשה של הציבור. לכן חשוב שהשופט כבוב יחשוף את השיטה, יבהיר שבניתוח כלכלי מדובר בתכנון שצפוי להסתיים בעסקות "בעל עניין" שהתוצאה שלהן היא גזילת כספים מהציבור - ושבית המשפט לא יראה בעין סלחנית שיטות כאלה.

גם את מוסדות השלטון דנקנר שיתק, ובשיטה די דומה: גיוס בכירים מתוך המערכת השלטונית בשכר גבוה. כמו טייקונים אחרים, דנקנר נהג לגייס לשורותיו בכירים מתוך רשות ניירות ערך, משרד האוצר ומשרדי ממשלה אחרים, שתפקידם היה להכשיר את פעולותיו. בדרך זו הוא גם גייס אנשים שמכירים את כל הטריקים טוב יותר מהרגולטורים עצמם, וגם העביר מסר: מי שיהיה אתי בסדר - יתוגמל.

לדוגמה, האם היה זה רק מקרה שהיו"ר הקודם של רשות ניירות ערך, זוהר גושן, נהפך זמן קצר לאחר פרישתו ליועץ ומתווך עבור דנקנר ואי.די.בי - וגם קיבל על כך שכר של מיליונים? שיטת "הדלת המסתובבת", שבה בכירים מדלגים בין הרגולטורים לבין הגופים שעליהם הם אחראים לפקח, נהפכה בישראל לאחת הדרכים שלפיהן רגולטורים מתכננים את הקריירה, ואחת הדרכים עבור הטייקונים לסמן לרגולטורים כיצד עליהם להתנהג.

7. איפה היתה התקשורת הכלכלית?

מרגע שבוחנים את הכישלון המערכתי של שומרי הסף, מיד עולה שאלה נוספת: איפה היתה התקשורת הכלכלית - שגם לה יש בדמוקרטיה תפקיד בבקרה על אנשי עסקים? מתתבר שגם היא כשלה. רוב התקשורת שיבחה והיללה את דנקנר לאורך שנים, מרגע שרכש את השליטה באי.די.בי ועד סמוך לרגע שבו התחיל לאבד אותה. הביקורות היו מעטות, התמיכה רבה, ובמקרים שבהם בכל זאת נמתחה ביקורת על פעולות הדנקנרים - חלק מהתקשורת התייצבה לצדם ותקפה את המבקרים.

כאשר הועלתה הטענה 
שאי.די.בי היא מקרה קיצוני של קבוצת עסקים ריכוזית, שפוגעת בכלכלה הישראלית ומסוכנת לדמוקרטיה - טענה שבהמשך אומצה באופן מלא ורשמי על ידי ועדת הריכוזיות שמינה ראש הממשלה, בנימין נתניהו - יצא העיתון "גלובס" בקמפיין נגד הטענה תחת הכותרת "פופוליזם הריכוזיות". כאשר נגיד בנק ישראל לשעבר סטנלי פישר דרש את הדחתו של יו"ר בנק הפועלים דני דנקנר, שבהמשך הורשע וישב בכלא עקב מעלליו בבנק, יצאו "ידיעות אחרונות" ו"כלכליסט" במתקפה חריפה נגד הנגיד והמפקח על הבנקים. העיתון "מעריב", שאותו רכש דנקנר ממשפחת נמרודי, היה לשופר של הבוס וכלי לתקיפת מתנגדים. בדו"ח של נאמני האג"ח של מעריב נכתב באופן חד-משמעי שאחד מיעדיו המרכזיים של העיתון בימי דנקנר היה להפעיל לחצים על עיתונים אחרים שביקרו אותו.

כן, גם מול התקשרות קיים דנקנר מערכת של מקלות וגזרים. בין הגזרים היו תקציבי פרסום של החברות העסקיות בקבוצה, כמו סלקום, שופרסל וכלל ביטוח, ואותם תקציבים נהפכו למקלות באמצעות חרם מודעות נגד מי שהקו המערכתי שלו לא מצא חן בעיני דנקנר. כלי התקשורת בישראל, שאחראים על הנרטיבים הלאומיים ומשרטטים לציבור את כללי המשחק העסקי-שלטוני, תלויים באינטרסים של הבעלים ושל מפרסמים - ודנקנר ידע למנף את התלות הזאת.

הזדמנות נדירה

את "הנפקת החברים" של דנקנר ואי.די.בי אפשר לראות כקצה סמלי של שיטות הפעולה של דנקנר, של הכשל המערכתי בפיקוח עליו, ושל הכיוון התרבותי והעסקי שאליו נעה כלכלת ישראל כל עוד הוא היה בשיא כוחו - עד למחאה החברתית ולהסתבכות שהביאו לחשיפת חלקים מהשיטה. זהו סיפור על איש עסקים שצבר כל כך הרבה כוח עד שהפסיק להתייחס לחוק, למוסר ולנורמות ציבוריות כמערכת מגבלות שבתוכן הוא נדרש להתנהל. דנקנר חשב - ובמשך תקופה ארוכה די בצדק - שהמערכת המשפטית לא תפריע לו, בזכות שיתוף הפעולה שהוא מקבל מהאליטות, מהמערכת העסקית ומהממסד הרגולטורי.

במשך שנים, רשות ניירות ערך בחרה לא להתעמת עמו, מוסדות שוק ההון שיתפו עמו פעולה, שומרי הסף אישרו באופן עיוור את החלטותיו, וצבא של רואי חשבון, אקדמאים, עורכי דין ואנשי יחסי ציבור עמדו לרשותו והכשיר את שיטתו. בדרך זו, וכמעט תמיד ללא השארת סימנים או מסמכים שיכולים להפליל אותו, דנקנר פעל בדרכים - אשר לאט ובעקביות - השחיתו את מערכת העסקים הישראלית ואת הנורמות שלה.

זו הסיבה שפסק הדין של השופט כבוב חשוב כל כך. בפרשה של הנפקת החברים, דנקנר השאיר מספיק סימנים כדי לספק לבית המשפט הזדמנות לחקור ולחשוף את השיטה - והזדמנויות כאלה הן נדירות. הנפילות העסקיות שלו ושל קומץ טייקונים אחרים אמנם השאירו חלל ריק, אבל אם בית המשפט ומוסדות האכיפה האחרים יסתפקו בהכרעה משפטית יבשה ולא יבהירו לציבור את כללי המשחק, זהו רק עניין של זמן עד שיגיעו טייקונים חדשים שימשיכו את מורשתו של דנקנר.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#