"לא רואים עליך בכלל": איך זה להיות ערבי בתל אביב - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן
טור אישי

"לא רואים עליך בכלל": איך זה להיות ערבי בתל אביב

השמים של תל אביב "החופשייה והנאורה", העיר שצעירים יפואים חלמו להסתובב ברחובותיה בחיפוש אחר חדשנות, חופש, ביטחון והזדמנות להתחבר לעולם, הולכים ומתקדרים

65תגובות
עאמר דאכה

להלן תופעות שכל ערבי שחי בתל אביב נידון להיתקל בהן על בסיס קבוע: מכרים חדשים שמתפעלים מלבושו העדכני, השכן שמופתע מהאקזוטיות של השם המוזר, הקופאית שלא מצליחה לכתוב את השם שלו על הזמנת המשלוח, הגברת עם הקלאסיקה של כל הזמנים: "אתה לא נראה ערבי" - וכמובן "אין לך מבטא".

אלא שלאחרונה, מעל לכל האי נעימויות והמבוכות הקטנות של היומיום מרחפת גם רוח רעה של אלימות. גם השמים של תל אביב "החופשייה והנאורה", זו שצעירים יפואים כמוני חלמו בצעירותם להסתובב ברחובותיה בחיפוש אחר חדשנות, חופש, ביטחון והזדמנות להתחבר לעולם המודרני והנאור, הולכים ומתקדרים. 

מייסם אבו אל-קיעאן, הצעיר הבדואי בן ה-19, שהוכה אתמול על ידי שוטרים מול המרכול בכיכר רבין בתל אביב שבו הוא עבד, הוא לא רק עוד קורבן לכישלון של משטרת ישראל. הוא יותר מזה. המקרה של אבו אל-קיעאן הוא סממן מובהק להתרחבות תופעת הגזענות כלפי האוכלוסיות המוחלשות בעיר, בין אם אלה אתיופים, ערבים, הומואים, לסביות או סתם "חומים", אלה שלא עונים על הסטנדרטים של הלוק התל אביבי הלבן וזהוב הבלורית.

בלי שום קשר למוצאו של הצעיר, שכבודו נרמס לעיני העוברים והשבים (ותאמינו לי שכבוד של צעיר בדואי שהוכה עד זוב דם על לא עוול בכפיו הוא בבחינת עניין של חיים ומוות מבחינתו) האלימות המשטרתית ברחובות העיר הזו, שחרתה על דגלה חופש ושוויון הזדמנויות לכל, לא מעידה על חוסן אלא על חולשה. החולשה שהפגינו שני השוטרים הללו - בין אם בהכאתו של הצעיר ובין אם ביחסם המזלזל לעוברים ולשבים - היא סממן של מצוקה מערכתית. מצוקה שמקורה בהסתה יומיומית שמגיעה מדרגים גבוהים יותר.

אני שומע כבר מתקפת טענות-נגד של אלה המנסים להצדיק את מה שאי אפשר להצדיק ("מדוע לא הזדהה בפני השוטרים?"). לא אמנה פה את הכשלים, שלכאורה ברורים מדבריהם של עדי הראייה שנכחו במקום, קטונתי. אבל אספר לכם סיפור: בגיל 14 נהגתי ללכת רבות על טיילת שלמה להט בתל אביב. זה היה הבילוי המועדף עלי ועל חבריי. זו היתה תקופה רעה בתל אביב, תקופת פיגועי ההתאבדות באוטובוסים. באחד הערבים עצרו שני שוטרי יס"מ, אימת כל הצעירים היפואים, בחריקת בלמים רועשת לפני ולפני חבר שטייל איתי. עוד זכורה לי התמונה עד היום: שנינו נדחפים לפח החם של הוואן המשטרתי, צעקות וקללות ברקע - "תוציאו תעודות זהות...". אני זוכר אותי צועק: "אני קטין אין לי עדיין תעודת זהות", והחבר מנסה להרגיע "אל תצעק עליהם, הם ירביצו לנו". אחרי תחקור קצר - לעיני כל מי שעבר באותו יום בטיילת - הרגשת הרפש שנותרה חקוקה בנשמתי מיאנה לעזוב אותי, גם כיום אחרי 21 שנים.

אי אפשר לחמוק מזה: העובד הצעיר הותקף בשל היותו ערבי, כלומר, חשוד מיידי. נסו לחשוב מה עובר עליו בשעות אלה: הכבוד שנרמס, הכאב הפיזי והתחושה שאין סיכוי מול ההאשמות הנבובות של השוטרים המכים: "הוא תקף ראשון, הוא נשך, הוא איים, הוא לא הזדהה".

התחושות הללו מתעצמות בהתמודדות היום-יומית שלי ושל חבריי, מכריי ומשפחתי: קושי לשכור דירה, החשש לדבר בערבית שמא יחשדו שאתה מחבל שמסתובב חופשי בתל אביב, ובה בעת החשש שהדוקר הבא ידקור אותך כי אתה נראה לו כמו כל ישראלי, החשש לא לעבור סלקציה בכניסה למועדוני בילוי, הלחץ הכבד בבטן רגע לפני שאתה נכנס בשערי נתב"ג בדרך לבדיקה ביטחונית פולשנית לפני חופשת חלומותיך, הידיעה שבשל היותך ערבי אתה גם משתכר כ-30% פחות מהשכר הממוצע במשק (הציצו בדוחות מרכז אדווה מהשנים האחרונות).

להיות ערבי בתל אביב זה עניין לא קל. המקרה של אתמול רק ממחיש עד כמה החיים של ערבים בישראל הפכו בשנים האחרונות לחצויים, רדופים ובימים כאלה, אפילו קצת חסרי תקווה.

עאמר דכה (בן 35) הוא המפיק הראשי באתר הישראלי בערבית אל-מצדר. בעברו פעיל חברתי ומוביל קבוצות נוער מנהיגותיות וקבוצות דו קיום ערביות-יהודיות

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#