דליה פדילה: מנסה להצמיח דור חדש של ערבים - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מנהיגת תאוריית החלאס: האשה שמנסה להצמיח דור חדש של ערבים ישראלים

"חלאס, מספיק, תתבגרו ותתחילו להשקיע" ■ "אני רוצה להצמיח פה דור חדש של מנהיגים ערבים שלא רוצה לחזור אחורה: אני קוראת להם 'הערבים החדשים'" ■ ד"ר דליה פדילה, מנהלת רשת בתי הספר קיו סקולס, מציעה שיח ערבי־יהודי חדש

40תגובות
דליה פדילה
נמרוד גליקמן

אם זה היה תלוי בד"ר דליה פדילה, ראש מכללת אלקאסימי להנדסה ומדע בבאקה אל־גרבייה ומי שהקימה ומנהלת את רשת בתי הספר קיו סקולס, דור הילדים הערבים הגדל כיום בישראל היה מתחנך על ברכי שיח חדש: פוסט־נכבה. לא פחות. "חשוב לי לפתח בדור הצעיר תחושת חזון. שילדים יגדלו עם תחושה שהם מסוגלים לחלום, כי אם הם יהיו מסוגלים לחלום, הם גם יהיו מסוגלים ליישם. אני רוצה להצמיח דור של מנהיגים שלא רוצה לחזור אחורה. אני קוראת להם 'הערבים החדשים'".

חדשים? בניגוד לישנים, כלומר בני הדור שלך?

"כן. הדור שלי גדל בתחושה של 'לא כדאי לחלום כי לאן תגיעו, מקסימום להיות מורה בבית ספר'. גדלנו עם תחושה של חוסר מסוגלות, עם הפנמה של הנכבה", היא מסבירה את השקפת עולמה הלא שגרתית. "אנחנו דור שני, שלישי ורביעי של ערבים ישראלים שלא חוו בעצמם את אירועי 1948, אבל גדלו בתחושה של תבוסה, של 'בשביל מה להשקיע, למה ללמוד'. עדיין רואים את זה, וזה עצוב. לכן, אני מאמינה שצריך להתחיל שיח חדש של פוסט־נכבה".

פוסט נכבה?! את חייבת להסביר את זה.

"כן. זה לא שאני בהכחשה - הגירוש של ערביי ישראל קרה, ואנחנו תוצר של המקום הזה והנקודה הזאת בהיסטוריה, אבל אני לא רוצה להישאר שם. המודלים של מיעוטים בכל העולם מראים כי מיעוט לא יכול להתפתח אם הוא לא עושה סדר בתוך עצמו. עשינו אצלנו בבית ספר תערוכה שכל ילד כתב על עצמו. חלק מהילדים כתבו 'אני מפלסטין' ואחרים - 'אני מישראל'. שמו את זה על השולחן. צריך למצוא נרטיב שמאפשר שונות. זה שהממסד הישראלי חייב להכיר בכך שהיתה נכבה זו חובה, אבל זה לא מונע מאתנו לקחת אחריות על עצמנו".

למה הכוונה בלקחת אחריות?

"אני קוראת לזה 'תאוריית החלאס': חלאס, מספיק, תתבגרו ותתחילו להשקיע. מחסור בתקציבים, אפליה מובנית - בסדר, הכל קיים, אבל זה לא פוטר אותנו מלהשקיע בחברה שלנו. אני לא מייפה את המציאות, אני מודעת לכל מספר. אני יושבת בכל הוועדות הרלוונטיות ויודעת שמשרד החינוך אף פעם לא העביר רפורמה במגזר הערבי ושזה מנציח את החמולות והחשיבה המסורתית. אבל עד שיקרה משהו בחינוך הציבורי, זה לא מונע ממני להתחיל מודלים משלי של חינוך ליברלי. פעם הייתי זהירה מאוד. כיום אני לא דופקת חשבון".

יכול להיות שזה קשור לאופן שבו גדלת?

"ייתכן. נולדתי בטירה למשפחה המונה ארבע בנות ושני בנים. גדלנו תחת מעטפת שלפיה צריך ללמוד ולהצטיין כי אנחנו מיעוט במדינה - ומיעוט חייב להצטיין. אבי היה מנהל מחלקת החינוך בעיר. החינוך שלנו היה דוגמטי מאוד: ללמוד, ללמוד ולא לעשות שום דבר אחר. ניתוק כמעט מוחלט מחיי חברה.

תהלוכת יום הנכבה, ב– 2014 . "חשוב שיהיה פה דור חדש, שיכול להיות חלק מהעולם"
גיל אליהו

"גדלנו כאילו כל הסכסוך הלאומי בין ערבים ליהודים לא רלוונטי לנו. למשל, אבא לא הרשה לנו להשתתף בהפגנות או ללכת לתנועת נוער. השיח שהיה ברחוב הערבי באותם ימים - יום האדמה, מלחמת לבנון ועוד - כאילו נותקנו ממנו. אבי גם טען שהסביבה הכפרית היא לא ההשפעה שהוא רוצה לילדיו. תחושה של ואקום זהותי. אבל זה היה אסטרטגי: המסר היה 'תתרכזו'".

וכשהתבגרת?

"בגיל 20 התחלתי ללמוד אנגלית וספרות באוניברסיטת בר אילן, ופתאום ראיתי שיש מסביבי אנשים שמגדירים את עצמם. בתואר השני, למשל, למדתי ספרות נשים מקבוצות מיעוטים בארה"ב - יהודיות, אפרו־אמריקאיות והיספניות. נחשפתי לאופן שבו נשים שחיות במיעוט מתייחסות לקול ולגוף שלהן, איך הן כותבות על היותן מיעוט ועל היותן אשה בהקשר הזה - על הנראות, והנוכחות שלהן".

איך זה השפיע עליך?

"באותה תקופה הייתי בחיפוש עצמי, כי מצאתי את עצמי בוואקום ובכאוס: מי אני? האם אני רוצה להיות מוסלמית? כן ולא. האם אני רוצה להיות פלסטינית? כן ולא. התחלתי לחוות מה אני כן ומה לא - כל המגוון של מרכיבי הזהות. פתאום הדילמה תקפה אותי כי הייתי מוקפת במודלים של אנשים שבאו ממיעוט והגדירו את עצמם ולימדו על זהות. ואז למדתי על אתניות, מגדר ומיעוט. כיום אני סבורה שהרוב במדינה הוא חלק מהזהות של המיעוט ובלתי־אפשרי להפריד ביניהם. ברגע שאתה מחליט שאתה חי בישראל, חלק מהיישות הישראלית נכנסת לזהות שלך".

איך מסתכלים עליכם בהקשר הזה הערבים במדינות ערביות?

"הם עדיין לא החליטו מי אנחנו - בוגדים או שורדים. מצד אחד, כאילו בגדנו כי אנחנו מוכנים להיות אזרחי מדינה עוינת, מצד אחר, יש שאומרים כי הערבים בישראל הם אלה ששמרו על הכפרים והערים, שלא נטשנו".

איך החברה הערבית תופשת את עצמה?

"לכל אחד יש תזה משלו. אחד עם התנועות האיסלאמיות, אחר עם חנין זועבי. אתה מוצא את עצמך חושב: 'זה לא מייצג אותי, וההוא לא מייצג אותי', ונאלץ להמציא את התזה שלך".

דליה פדילה
נמרוד גליקמן

כעסת על אבא שלך שכאילו קצת מחק את הזהות שלך?

"כן, מאוד. היו לי הרבה שיחות עם מרצים. אחת המרצות אמרה לי שאני חייבת להסתכל על עצמי כבת מזל כי אני גם מוסלמית, גם אשה, גם פלסטינית, גם לא לבנה - וכל זה מהווה יתרון".

איך להיות מיעוט של מיעוט יכול להיחשב יתרון?

"זה יתרון מבחינת הדרך שבה אפשר למנף את זה. לא הבנתי את זה אז, וכשפגשתי אותה אחרי שסיימתי את הדוקטורט היא עוד אמרה לי שהמקום הכי טוב בשבילי הוא 'לעבוד מתוך החברה שלך', כלומר החברה הערבית. וגם מזה נעלבתי - למה היא חוסמת אותי מלהגיע לבר אילן, למשל. חשבתי שזה פטרוניזם תרבותי".

אבל בסוף הגעת לעבוד בחברה שלך - הקמת דווקא בה רשת בתי ספר.

"כן, פתאום אחרי שנים, אחרי שסיימתי תואר שלישי ואחרי פיגועי ה-11 בספטמבר התחדדו השאלות של 'מיהו ערבי'. לקח לי ארבע שנים להבין שאני יכולה להמציא את התאוריה שנכונה לי.

"התחלתי להגדיר מי אני: מוסלמית, ערבייה, ישראלית, פלסטינית - ומודעת לעובדה שהמרכיבים האלה לפעמים מתנגשים אחד עם השני. הזהות שלי היא אף פעם לא ישות מושלמת, הומוגנית ואידיאלית. יש קונפליקטים, ותמיד צריך להחליט למי אתה שייך ולקבל את ההחלטה שלמרות הקושי — אתה נשאר פה, אתה חלק מהחברה וחי כמיעוט".

למה החלטת בסוף להקים רשת בתי ספר לאנגלית?

"הרעיון להקים את הרשת הזאת הגיע רק אחרי שסיימתי את הדוקטורט, כי רק אז הרגשתי שאני יודעת מה צריך לעשות. החלטתי לבנות מודלים של בתי ספר ערביים יוקרתיים במובן החינוכי - חינוך ליברלי מתקדם, שיאפשר לנו להצמיח דור חדש ולא מתנצל של צעירים ערבים. דור שיכול להתמודד מבחינת ההשכלה עם צעירים יהודים.

"שכרתי כמה חדרים קטנים והתחלתי ללמד אנגלית. החלטתי שאני רוצה להוביל שינוי דרך האנגלית, ובניתי תוכניות שמתייחסות לזהות, למגדר, לחברה ולליברליות מתוך לימודי השפה האנגלית - דרך טקסטים ופרויקטים. זה התחיל כחוג אחרי הלימודים, ולאט־לאט קיבל הכרה בחברה והתחילו להזמין אותנו מבתי ספר ממלכתיים להיכנס עם תוכניות העשרה. כיום זה מגיל שנתיים ועד אחרי התיכון. פתחנו סניפים בטייבה, באבו גוש, באיקסאל ובכפר קנא. יש לנו גם שלושה סניפים בירדן, שמתוקצבים על ידי השגרירות האמריקאית והקרן של המלך עבדאללה.

יפה, אבל למה דווקא דרך לימודי אנגלית?

"לעשות את זה בערבית, למשל לדבר על העצמת נשים בערבית - זה יותר מדי חשוף. בית הספר נתפש כבית ספר לאנגלית, וכבונוס מקבלים בו גם את הפיתוח האנושי. בגן שהקמנו הילדים נהיים דו־לשוניים ואחר כך תלת־לשוניים. כתבתי ספרים ומדריכים למורות איך להשתמש בספרים, ופתחתי מרכז הכשרה שמלמד אותן ליישם את התאוריה. למשל, הרגיז אותי שבספרי הלימוד בערבית יש דמויות של בנים וכמעט שאין בנות, ואם כבר יש בנות — הן תמיד מופיעות עם סינר או במטבח עם התרנגולות".

כמו בשנות ה-50.

"כן, ובספרי האנגלית שהיו במגזר הערבי היה את סאלים הבדווי, שיש לו גמל והוא מארח טוב. ילדים גדלים על הספרים הסטראוטיפיים האלה, ולכן בספרי הלימוד שלי אני יוצרת דמויות חדשות. זה נאיבי, אני יודעת, אבל זו נאיביות קונסטרוקטיבית. המשפחה שאני מראה לילדים בגן לא תהיה משפחה של שנות ה-50, אלא משפחה חדשה: אמא עם קריירה, הילד מחזיר את אחותו מהגן, הסבא קורא עיתון.

איך פותרים את הקונפליקטים שדיברת עליהם קודם, הרי החברה הערבית עדיין מסורתית.

"אחת הבעיות של נשים בחברה הערבית היא שחמולות מקבלות החלטות, ומקומן של הנשים בשוליים. זו גם אחת הסיבות שאין יזמות בחברה הערבית, שאין אינדיווידואל. חמולה לא יכולה ליזום. יזמות זה לקחת סיכון, לכן כל הספרים שלי מתחילים ב–'I Am'. אינדיווידואליות. זו חשיבה נגד הזרם, ומתן לגיטימציה לחשיבה כזו, אחרת הדברים האלה לא יצמחו.

בית הספר לאנגלית קיו סקולס בטירה. "מיעוט חייב להצטיין"

"בנוסף, כתבתי ספר לתלמידי תיכון, 'איך לנהל את עצמי'. זה מעין אימון אישי: איך לזהות חוזקות וחולשות, לקבל החלטות, ולנהל מחשבה, רגשות ופעולה. זו חברה רגשית מאוד. אנשים יכולים להרוג אדם על בסיס של רגשות וכבוד, אז הכנסתי לתוכנית הלימודים אימונים לניהול הרגשות, הכעסים, ודרך לבניית חזון, כמו מרתין לותר קינג".

אנשים התחברו בקלות לרעיונות שלך?

"לא. בהתחלה אמרו לי הרבה דברים קשים. האשימו אותי שאני רוצה להיות יהודיה, שאני נוטשת ומתרחקת מהמסורת והדת, שאני לא סובלת את החברה שלי ומתנשאת. הייתי היחידה שמושיטה יד לאבא של הילד ואומרת: 'שלום, אני דליה, זה המקום שלי'. אנשים היססו להושיט את היד בחזרה. שאשה תקים בית ספר? היא תביא תפישת חינוך לחברה הערבית?"

אז מה עושים?

"רותמים את ההורים, מנסים שגם הגברים יהיו חלק. שהאבא יבוא, יקבל כוס קפה, ישמע את ההרצאה שלי. לא הסתפקתי בזה. הזמנתי להרצאה את חברי עיריית טירה, ועדי ההורים וראשי התנועה האיסלמית. לא השארתי אף אחד בחוץ. עשיתי את זה באופן אגרסיבי מאוד - לא חיכיתי שיתחילו לומר דברים שליליים על 'קיו סקול' בדרשת שישי במסגד. בסופו של דבר כולם הביאו את הילדים שלהם לפה.

"ועדיין יש מקומות שיותר קשה בהם. התחלנו פרויקט עם כפר עקב, ממזרח ירושלים, סמוך למחנה הפליטים קלנדיה, שבו לומדים אנגלית 600 ילדים בני 7–10. זה סיפור מעניין כי להביא תוכנית אנגלית שבנויה על חשיבה ליברלית למקום כזה, זה קשה מאוד".

ומבחינה כלכלית איך זה עובד? בטח המממנים לא עמדו בתור.

"לא ממש. בהתחלה כולם צחקו עלי כשקראתי לזה קיו סקולס, בגלל השימוש בלשון רבים. זה היה בלתי־אפשרי למצוא שותפים ודירקטורים, כי מי ירצה לשים את שמו על פרויקט כזה חסר סיכוי? אז התחלתי עסק פרטי־חברתי בשם 'דליה פדילה קיו סקולס'. אף פעם לא קיבלתי שכר מהמקום הזה. כל הכסף שנכנס הולך לפיתוח ספרים ותוכניות לימוד. כיום לומדים בקיו סקולס 2,000 ילדים, עם צוות של 50 מורות יהודיות וערביות".

כיום כבר יש אנשים שרוצים להשקיע?

"כן, אבל חשוב לי הקו האידיאולוגי. חשוב לי שיהיה פה דור חדש, לא מתנצל, שיש לו חזון, ושיש לו את הכלים ליצור ולהתפתח. למשל, אנחנו שולחים משלחת לכנס של נוער סביב מנהיגות ודיבייט שנערך בחו"ל. לזה אני מתכוונת כשאני אומרת דור חדש של ילדים ערבים - כאלה שיכולים להיות חלק מהעולם. אנחנו דוחפים אותם, נותנים להם הרבה כלים. כעת אני כבר יושבת בלבו של הקונצנזוס, כי כבר יש לנו בוגרים שנמצאים במוסדות האקדמיים הטובים ביותר. אבא אחד בבקעה אמר לי: 'על מה שאת עושה תגיעי לגן עדן, אז את לא צריכה לכסות את השיער שלך'".

התחלת את הקריירה שלך כמורה לאנגלית בתיכון.

"כן, אבל עזבתי. היה קשה לשרוד שם כי ההורים ציפו לציונים, ואני ניסיתי לשנות תפישות. זה לא עבד. בהמשך התחלתי ללמד במכללה שנקראת שריעה אלקאסימי. הייתי האשה הראשונה שנכנסה למקום הזה, ושוב רציתי לשנות תפישה. כל הסטודנטיות היו נשים, כי זו מכללה שמרנית שהובילה תהליכי אקדמיזציה מדהימים. עד אז המשפחות לא חשבו לשלוח בנות ללמוד תואר ראשון. כאן, מאחר שהמכללה היתה בתוך העיר, היא הנגישה את ההשכלה הגבוהה לבנות. נכנסתי כמרצה לספרות אמריקאית וחשבתי שאני הולכת לשנות את הבנות ולהנחיל להן תפישה עצמית חיובית".

וזה עבד?

"לצערי, זה לא עבד. הבנות, שכולן היו עם ג'ילבבים (הלבוש המסורתי), בחלקן הגדול התנגדו, ממש לא רצו לשמוע. חלק התלונן שאני מקלקלת אותן כי ניסיתי ללמד ספרות המעצימה נשים. ראש החוג לאנגלית הגיע לכיתה, צפה בשיעור וכתב דו"ח שאני לא טובה כמורה לאנגלית. התחוללה מלחמה אדירה שלי נגדם - כל הגברים עמדו נגדי והגנו כביכול על טוהר העבודה האקדמית".

איך הסתיים המאבק?

"התמנה ראש מכללה חדש, המכללה הגישה בקשה להכרה ותקצוב, והמועצה להשכלה גבוהה ביקשה להפריד את ההנהגה הדתית מהאקדמית. כך נוצר מבנה ארגוני חדש, ופתאום מצאתי את עצמי בנקודת מפנה - פתאום מה שייצגתי היה נחוץ להם כדי לקבל הכרה. ניצלתי את זה בצורה אסטרטגית: מוניתי לראש החוג לאנגלית, כי הייתי כמעט היחידה שיש לה תואר שלישי מאוניברסיטה ישראלית".

ואז הם סוף־סוף קיבלו אותך?

"ממש לא. אני זוכרת את הפגישה הראשונה שקיימתי, שאיש מהגברים לא נכח בה. ישבתי לבד והיה לי קשה מאוד. כל התאוריות שלמדתי על פמיניזם לא עזרו. הייתי האשה הראשונה שהתקדמה, והם מרדו בראש המכללה שמינה אותי. תמיד אמרתי לו: 'אתה קיבלת את המחמאות, ואני את האש'. אותי תקפו, הייתי השעיר לעזאזל - והוא היה המנהיג עם החזון שמקדם נשים".

ייתכן שגם את עשית טעויות?

"בהחלט, והבנתי את זה רק בדיעבד. למדתי שאם אני רוצה להוביל מהלכים, אני חייבת לעשות את זה באופן אסטרטגי ומודע ולהוביל קואליציות מתוך ומחוץ לחברה. הייתי קשה מדי, תוקפנית מדי, כועסת מדי".

מה זאת אומרת כועסת מדי?

"למשל, ב-2006 ראש המכללה נסע לחו"ל ומינה אותי לעמוד בראש ועדה שתנהל את המכללה. הוא ידע שלמנות אותי לסגנית וממלאת מקום זה לשחק באש, כי המכללה עדיין לא היתה מוכנה, הצוות הניהולי היה מורכב כולו מגברים. הוא היה חכם מאוד ואסטרטג, אבל זה לא חסך את ההתנגדות. אחרי חודש קיבלתי טלפון מאיש סגל בכיר, שאמר לי: 'זה רמדאן, את חייבת ללכת הביתה מוקדם כדי לבשל ולהיות עם בעלך והילדים. תני למישהו אחר לנהל'".

איך הגבת?

"זה היה מעליב. סירבתי, אבל זו היתה תקופה של הישרדות - לא יכולתי לעבוד כי שום מכתב ושום ניירת לא הגיעו אלי. עקפו אותי, ייבשו אותי, אבל כשמישהו הגיע ממשרד ממשלתי תמיד הציגו אותי לראווה בתור האשה שעומדת בראש".

ומה בכל זאת עשה את השינוי?

"השתפרתי בפוליטיקה הפנימית. למשל, כשהייתי ראש המועצה האקדמית העליונה והדיקן של השריעה (איש דת) השתתף בישיבה, מיד פיניתי לו את הכיסא לידי בראש השולחן, ואם הוא ישב במקום רחוק הצעתי לו להתקרב, ותמיד נתתי לו לפתוח את הישיבה. גיליתי שאף שאולי זה נראה כאובדן סמכות, זה רק חיזק את המקום שלי. ניטרלתי את התנגדותו. למדתי לוותר על אגו ולחשוב איך להשיג דברים באופן ידידותי. זה היה שינוי טוב עבורי".

האם גם החברה הערבית השתנתה מאז?

"בעיקר אני השתניתי - ממקום של לפחד ולבעוט במוסכמות, למקום של לשנות את המוסכמות. למשל, במכללה תמיד קראו לגברים שבעמדת מנהיגות 'אבו', שכן הוא איש משפחה וד"ר, אז יש לו יוקרה. אז ביקשתי שיקראו לי 'אם־חמיד'. הכנסתי את עצמי לשיח הגברי, ניטרלתי את המקום של רק 'דליה'.

"הסיפור שלי במכללה מעצים. היו נקודות של כאב בלתי־נסבל - הנשים תקפו אותי כי חשבו שבהנהלה לא צריכה להיות אשה דתייה, כי זה מקום דתי, וגברים תקפו אותי כי חשבו שזה צריך להיות גבר. אבל תמיד הייתי הבוסית, בעמדת ניהול, וזה מה שנתן לי את הסמכות".

מה הלקח שלך מכל זה?

"להיות עקביים מאוד, הרבה אורך רוח, לגייס קואליציות - ובסוף זה משתלם. פעם לא האמנתי שתהיה לי כיתה א', כיום אני כבר רואה את התיכון. אני נמצאת במקום החיובי מבחינת החברה: אני תורמת ספרים ומעסיקה אנשים. הילדים מצליחים וקשה להתנגד אלי. יש לי פה גדול ובכל מקום אני אומרת לכולם: 'מיעוט זה חינוך, חינוך, חינוך'".

בעצם, זה בדיוק מה שאבא שלך אמר.

"נכון מאוד. היו לי כעסים אדירים על אבא שלי במשך שנים, אבל אחרי כל הסיבוב שעשיתי אני אומרת ועושה 
את אותו דבר כמוהו: מיעוט חייב להצטיין".

מה המחיר של להיות דליה פדילה?

"אני צריכה תמיד להילחם, תמיד להיות בכוננות מלאה, תמיד לנהל את ההתנגדות ולמעשה תמיד להיות לבד. אין לי חברות ערביות. אני יודעת שאם יש כישלון או טעות - הכל עלי. מה שהכי קשה זה שהרגשות שלי לא רלוונטיים ועלי לשים אותם בצד. לכן אני תמיד חזקה ולא מרשה לעצמי ליפול".

טוב, אבל לפחות הגעת להישגים שישרתו גם את הבאות אחרייך.

"לא לגמרי. ב-2013, כשסיימתי את תפקידי בניהול ונשארתי רק ללמד, התחילו לתקוף אותי. ההנהלה התחלפה וההנהלה החדשה היתה דתית יותר. הם שלחו לי מכתב וציינו שאני לא מלמדת טוב ושאני לא טובה עם הסטודנטיות. אז הבנתי ששום דבר לא יציב בחברה שלנו, כל פעם זה אותו מאבק, שמחזיר אותי למקום שהייתי בו לפני 15 שנים".

מייאש?

"מייאש להיווכח שהתהליכים לא יציבים, כי אין מנהיגות אחת והמנהיגות הקיימת לא בשלה לחשיבה מתקדמת".

חזרנו לכשל המנהיגותי.

"כן, הבעיה של החברה הערבית היא שאין לנו מנהיגות ליברלית־פרוגרסיבית, שתוביל את הדרך לחזון של חברה מפותחת, שיש לה תשתית מוסדית, חינוכית וערכית ברורה, ולא רק קונפליקט. כל הזמן נמצאים במקום של מפגש בין הזהות הפלסטינית לישראלית ומנציחים את הקונפליקט, במקום לפתח תשתית חברתית. כולם מתעסקים בזה - אנשי דת, פוליטיקה, מנהיגים חברתיים, ומתעלמים מהמקום הרחב שמישהו חייב לחשוב איך לפתח את החברה הזאת".

איך את מסבירה את זה? למה זה קורה?

"כי כולם רוצים להיות פוליטיקלי קורקט. חושבים שלהיות פטריוטים פלסטינים מקנה להם לגיטימציה ומתעלמים מהצורך של החברה הערבית בישראל להתפתח. יש בחברה שלנו תחושה נצחית של המתנה. ובינתיים לא מתקדמים".

המתנה למה?

"זה כמו מישהו שחי באוהל ואומר לעצמו: 'אני יכול לעזוב בכל רגע'. אז למה שנקדם בתי ספר, מוסדות חינוך ותרבות. הזכאות לבגרות אצלנו נמוכה, 35%-45%. ל-60% אין נתונים שיאפשרו להם נגישות למקום עבודה הכי בסיסי. שיעור הסטודנטים הערבים הוא 12%, ורק 8% שורדים ומסיימים תואר ראשון. זו בעיה רצינית. עשרת אלפים סטודנטים ערבים לומדים בירדן - זו גם בעיה. זה לא חינוך רלוונטי, איזה עולם הם רואים? זה כמו שכם, כמו טול כרם, וחלק לומדים בג'נין".

איפה את מציעה לצעיר ערבי ללמוד?

"לא בירדן, כי חוזרים ברגרסיה. המקום הכי טוב ללימודים זו אוניברסיטה ישראלית - זה מקנה את דרך החשיבה וזה לא אובדן של זהות, אלא מקום להעצים את המודעות שלך על עצמך. האחריות היא גם של הקהילה וגם של הממסד. הבעיה בתוך החברה הערבית היא שלא היתה מנהיגות שתנסח את הזהות ותצמיח תהליכי בניית תשתיות חברתיות. בנוסף, הממסד עיוור ועדיין לא מסתכל על החברה הערבית כחלק מהגוף השלם. עדיין זה האויב מבפנים, 'הם' ולא 'אנחנו'. אין את השיח שלפיו יש חברה ישראלית והערבים הם חלק ממנה, ולפי זה צריך להשקיע בחינוך ובתשתיות".

במקביל את גם מרצה במרכז הבינתחומי הרצליה.

"כן, אני חלק מהמדינה ונמצאת במקומות שבהם אני יכולה להשפיע. גם כאן אני רוצה שינוי. חשוב לי שהסטודנטים שבאים אחרי השירות הצבאי לבינתחומי ילמדו כי לא רק המנקה היא ערבייה, אלא גם המרצה מטירה".

איך את מסתדרת אתם?

"בהתחלה לא היה קל, הסטודנטים של הבינתחומי באים עם מודעות מגובשת שהכל באשמתנו, הערבים, בגלל התרבות שלנו. אחר כך הם משתנים קצת. חשוב לי שיראו בישראל שיש נשים מוסלמיות נאורות, מתפתחות, לא רק גוף שחור מכוסה. אני פועלת במרחב הישראלי לא כ'ערביית נישה', אלא כייצוג של אנשים שחיים במדינה ורוצים להיות חלק מקבלת ההחלטות בה. לא להיות הקורבן או אחת מאלה שמחכים עד שהמדינה תיזום מהלכים".

מה הרגשת כששמעת את ראש הממשלה, בנימין נתניהו, אומר "הערבים נוהרים באוטובוסים לקלפיות"?

"שזה פתטי".

זה הכל?

"זה מרחיק ומתסכל, אבל זה לא משנה את תפישת העולם שלי שלפיה אני צריכה להמשיך לעשות את שלי. חוץ מזה, אני תמיד מזהה שני רבדים: השיח הפוליטי, שבו כולם אומרים את הדברים הלא נכונים, והרובד האמיתי, של אנשים שממשיכים לעבוד, ליזום, ליצור ולהיות במקומות הנכונים. בין היתר, אני משתתפת כבר שנתיים בוועדת 'תקוה ישראלית', שהקים נשיא המדינה והשיח הזה מהווה קונטרה לשיח של נתניהו. בקיצור, הפוקוס הוא לא נתניהו ואבו־מאזן, אלא חינוך וילדים וערבים".

מה את חושבת על ההנהגה הערבית בישראל, על הרשימה המשותפת?

"שהיא מאכזבת".

מה היית מצפה מהם?

"שיתחילו לחשוב על בניית החברה, על השקעה בחינוך. כשהמפלגות הערביות התאחדו חשבתי שיש פה הזדמנות לבנות מנגנון שירים את החברה הערבית - ליצור ארגון קהילתי, שסביבו יצמחו ארגונים, מוסדות חינוכיים ופילנתרופיה של אנשי עסקים והון. זה לא קרה, אף שיש להם הרבה מאוד יועצים. הם פיספסו את המומנטום של האיחוד, את האנשים שבחרו בהם והאמינו בהם".

אולי הם חושבים שהנושא הפלסטיני הוא משהו שאי־אפשר לדלג מעליו.

"הם חושבים שהם פותרים את הבעיה של פלסטין בישראל, אבל יש גוף חדש שנקרא המיעוט הפלסטיני הישראלי, והוא גוף צולע חברתית, מבולבל ערכית וכלכלית ולמעשה מפגר בלשון המעטה. כדאי ללמוד למשל מהיהודים באמריקה, שבנו ארגונים ענקיים והצליחו".

למה לדעתך הם הצליחו?

"מנהיגות. הנוסחה פשוטה. היהודים אמרו לעצמם: 'אנחנו יהודים, אבל אמריקאים, וזה לא ניגוד, אלא אינטרס משותף, ובשביל קהילה חזקה חייבים לעשות עבודה פנימית חזקה מאוד ולנטרל את כל המכשולים'. בגלל כל המתחים והשיח הקשה של בכירים בממשלה, לא מתאפשרת קבלה של שיח כזה בחברה הערבית בישראל. אבל צריך מישהו מתוכנו עם אומץ שיגיד: 'לא משנה מה ביבי אומר - אנחנו חייבים את זה לעצמנו'".

ומה החזון שלך?

"אני רוצה לשנות. המטרה היא לבנות מערכת חינוך עם תשתית ראויה, שתשפיע על כל החברה הערבית. אני רואה איך הילדים מתפתחים, אני רואה את ההורים שלהם ומדברת אתם ואני מתחילה להנחיל את התזה שאנחנו מובילים תהליך פיתוח אנושי וחברתי בתוך המגזר. שתפקידנו כמובילים הוא לפתוח את האופציות, לבנות מסוגלות. יש דור חדש של ערבים צעירים שנמאס להם מכל התסביכים. הורים צעירים ומשכילים עובדים. זו לא החברה הערבית שרואים בתקשורת".

אבל שומעים לא מעט דווקא על תהליך הפוך, של הקצנה דתית ופוליטית במגזר.

"במקביל יש הדתה, זה נכון. בכל מיני מקומות יש הפרדה פתאום בין בנים לבנות. בכל פעם שדבר כזה קורה אני לוקחת ללב, ומרגישה שזו הבעיה האישית שלי, שזה מסוכן ושצריך לעשות משהו".

כמובן שהשאלה לסיום מתבקשת: למה את לא בפוליטיקה?

"כי אני חושבת שחינוך אפקטיבי יותר מפוליטיקה. זה נוגע לילדים שצומחים לתוך מערכת חדשה. אני צמחתי בלי שהיו לי מודלים. זה היה מתסכל, כי היחידות שנשאתי אליהן עיניים היו נשים שהתגרשו או לא התחתנו, או הנוצריות או היהודיות. אבל בכפר לא היו מודלים. אני מהווה מודל לבנות קטנות שמסתכלות עלי ואומרות: 'אם היא יכולה גם אנחנו יכולות'".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#