רביב דרוקר // למה אמיר לוי צריך להתפטר, והאם זה יזיז לנתניהו

התקציב הדו-שנתי הוא אופרה חדשה ■ מדובר בנושא העומד בלב לבה של עבודת הממונה על התקציבים - ולוי מתנגד לתקציב דו-שנתי בכל מאודו

רביב דרוקר
רביב דרוקר
אמיר לוי, הממונה על
התקציבים
אמיר לוי, הממונה על התקציבים

לראש אגף התקציבים, אמיר לוי, היתה כהונה לא קלה, בלשון המעטה. פעם אחת ביום עיון מסורתי של האגף הוא נאלץ לשמוע את שר האוצר, יאיר לפיד, הבוס שלו, מסביר לאנשיו, שהם לא מבינים שום דבר. מיד אחר כך הוא ייחצ"ן את המתקפה הבוטה לתקשורת, מנסה לסחוט רייטינג על חשבון האגף שכפוף לו. לפיד גם הטיל חרם — תופעה נדירה — על אחד מבכירי האגף, שהיה אחראי לתחום הדיור, כשהודיע שאינו מוכן לשבת אתו, ובכך גרם למעשה לעזיבתו. לוי ניהל כמה שיחות לא קלות עם לפיד, אבל בסופו של דבר הכיל את התנהגותו, מנסה להיצמד לסיבות הטובות שבגללן הצטרף לאגף התקציבים.

אחר כך יצא לפיד בתוכנית המע"מ אפס שלו, למרות ההתנגדות הנחרצת של לוי והאגף שבראשו הוא עומד. לוי הוריד את הראש ושמח כשהמערכת הפוליטית חיסלה את הרעיון. כשלפיד עזב, לוי נאלץ לאכול עוד שתי צפרדעים ענקיות. ההסכמים הקואליציוניים היו כרוכים במחויבויות בלתי סבירות בסך מיליארדי שקלים, כמעט מכירת חיסול; אבל זה היה כלום לעומת הגלולה המרה שהיה עליו לבלוע לאחר מכן — מתווה הגז. לוי עמד בחזית המשא ומתן ושיווק את המתווה הלא פופולרי, אף שהיה רחוק מלהתלהב ממנו. הוא סבר שזה הרע במיעוטו. הדבר עלה לו באיבוד לא מעט יוקרה.

ובכל זאת, התקציב הדו־שנתי הוא אופרה חדשה. ראשית, מדובר בנושא העומד בלב לבה של עבודת הממונה על התקציבים. לוי מתנגד לתקציב דו־שנתי בכל מאודו. הוא, כמובן, אינו היחיד. יש כמעט קונסנזוס בקרב כלכלנים נגד התקציב הדו־שנתי. שנית, וזה העניין החשוב יותר, בניגוד לכל נושא אחר, במקרה הזה אף אחד (חוץ מיובל שטייניץ) לא מנסה לטעון שתקציב כזה טוב לכלכלה.

בנימין נתניהו מצוי כידוע בשלב בקריירה שלו, שבו הוא לא סופר איש והוא אינו מרגיש שהוא חייב למישהו הסבר בעניין הזה. ואילו הבוס של לוי משחק את המשחק המוכר והמבריק שלו, שבמונחים מחמיאים פחות היה אפשר לקרוא לו צביעות. משה כחלון, כידוע, טוען שהוא נגד התקציב הדו־שנתי, אבל אין לו ברירה, הוא חתם, והסכמים צריך לכבד. שקוף כל כך, הגון כל כך, כחלון כל כך. רק דבר אחד לא מסביר שר האוצר — מדוע חתם. הרי במערכת הבחירות אמר כחלון, שהוא הקדיש את השנתיים שבהן לקח פסק זמן מהפוליטיקה כדי להתכונן לתפקיד. נושא התקציב הדו־שנתי הוא לא בדיוק חדש. כחלון הודיע במהלך המו"מ הקואליציוני, שעל העברת מינהל התכנון ממשרד הפנים הוא מוכן לפרק את כל החבילה. מינהל התכנון כן, ותקציב דו־שנתי לא?

אמיר לוי חזר לאגף התקציבים באמת מתוך כוונה לשפר. באופן כמעט בלתי אפשרי — הוא אינו ציני. כשנכנס לוי לתפקידו הוא רצה מאוד להנהיג שינויים משמעותיים בתקציב הביטחון. זה לא הצליח. הוא הרגיש שהממשלה יכולה לחולל שינוי אמיתי בנושא יוקר המחיה — וזה הצליח קצת יותר.

עכשיו הגיע זמנו של לוי לשגר מסר מהדהד — כזה שחשוב יותר מכל רפורמה נוספת. יש שדרה מקצועית באוצר, יש לה עמדה, והיא לא תהיה מוכנה שירמסו אותה בלי לספק שום סיבה מקצועית. עליו להתפטר.

הכלכלן הראשי באוצר, מיכאל שראל, נהג כך כשלפיד לא קיבל את עמדתו בעניין מע"מ אפס. הממונה על התקציבים, רמי בלינקוב, נהג כך, כשלא ספרו אותו במו"מ על התקציב הראשון של ממשלת נתניהו ב–2009. ועכשיו, כאמור, זה הזמן של לוי. זה לא יעצור את התקציב הדו־שנתי. זה לא באמת יזיז לנתניהו, אולי קצת לכחלון, אבל זה יועיל לאגף התקציבים ואולי לכולנו יותר מאשר כהונה של עוד כמה חודשים בראשות אגף התקציבים.

פורסם בראשונה באתר "הארץ"

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker