אמריקה מתעוררת לסיוט: ריכוזיות וטראמפ

"אקונומיסט" מפרסם קריאת השכמה למקבלי ההחלטות בארה"ב, וקורא להם לטפל בריכוזיות שגדלה בעשורים האחרונים ■ בישראל הטיפול בריכוזיות כבר התחיל, אבל גם בה שולטים מעטים מדי בשיח הציבורי

גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק
גיא רולניק

האם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, קורא את העיתון הבריטי "אקונומיסט"? לא בטוח. בשנים האחרונות זנח נתניהו את הזירה הכלכלית, ומתמקד בדרך הקלה יותר עבורו להביא קולות, לבדל את עצמו מהמתחרים ולשמר את שלטונו: הזירה הביטחונית. בתחום של הסכסוך במזרח התיכון עמדותיו של "אקונומיסט" שונות מהותית מאלה של נתניהו, וספק אם הוא רוצה לקרוא אותן.

אבל כדאי שראש הממשלה, או לפחות יועציו, יקדישו רבע שעה לכתבת השער, הדרמטית יש להודות, של הגיליון האחרון של המגזין הבריטי, שראה אור בסוף השבוע. השער הזה לא רק שונה דרמטית מהנרטיב המקובל בעיתונות הכלכלית הבינלאומית, אלא עשוי לבשר על תחילת מהפך אינטלקטואלי, תרבותי ורעיוני.

באיחור של כמה שנים — אולי חמש, אולי עשר — החליט צוות העורכים והכותבים של המגזין הנקרא ביותר בעולם בידי מקבלי החלטות כלכליות להפנות זרקור אל הפיל הענק שבחדר, המקור העיקרי של רווחי השיא של המגזר העסקי בארה"ב — הריכוזיות. במאמר לא קצר, של קרוב ל–4,000 מלה, מסביר "אקונומיסט" את הסוד הגלוי ביותר מאחורי השגשוג של אמריקה התאגידית: הכוח המונופוליסטי הגובר של רוב החברות בארה"ב כתוצאה מהגל האדיר של מיזוגים ורכישות בעשור האחרון. הכותרת של המאמר מדהימה ("המנצחים לוקחים הכל — מדוע רווחים גבוהים הם בעיה עבור אמריקה") — מתקפה ישירה על האקסיומה הקפיטליסטית שרווחים גבוהים משמעותם רווחה כלכלית גבוהה. הנה כמה נתונים:

1. מאז 2008 ביצעו החברות האמריקאיות הגדולות מיזוגים בשווי של 10 טריליון דולר. החברות המתמזגות מודות בדרך כלל שאין להן שום כוונה להעביר את הפירות הכלכליים מהמיזוג אל הצרכנים. היתרונות מהמיזוגים האלה זורמים ישירות לשורת הרווחים או למשכורות למנהלים.

דונלד טראמפ
דונלד טראמפצילום: רויטרס

2. הסוד של החברות האמריקאיות הוא שבשוק האמריקאי המקומי יש להן לעתים קרובות כוח שוק או מעמד מונופוליסטי, המאפשר להן לגבות מחירים גבוהים מהצרכנים, בעוד שדווקא בשוקי היצוא הן צריכות להתחרות — ולכן הרווחיות שלהן שם נמוכה משמעותית. התשואה על ההון של החברות האמריקאיות מהפעילות בשוק המקומי גבוהה יותר ב–40% מהתשואה מחוץ לארה"ב.

3. עד כה היה מקובל להסביר את העלייה ברווחיות של החברות האמריקאיות במהפכת הטכנולוגיה, הגלובליזציה והיחלשות ועדי העובדים. הכל נכון, אבל זה עדיין לא מסביר מדוע החברות האמריקאיות מצליחות לשמור על הרווחיות הזאת לאורך זמן. הרי בכלכלה חופשית, שיעורי רווחיות גבוהים צריכים להזמין תחרות שמורידה את הרווחיות. זה הרעיון הבסיסי של אדם סמית, שנותן לגיטימציה לכלכלת שוק.

אז מסתבר שיש עוד הסבר: הריכוזיות. חברה אמריקאית שהיתה רווחית מאוד ב–2003 (תשואה על ההון של 15%–25%) היה לה סיכוי של 83% להישאר רווחית מאוד גם לאחר עשור, ב–2013. לעומת זאת, בעשור הקודם הסיכויים של חברה רווחית מאוד להישאר רווחית מאוד היה רק 50%. "אקונומיסט" מסביר זאת בכך שהכלכלה האמריקאית יצרה מערכת אקולוגית נוחה מאוד ומלטפת לחברות גדולות וותיקות.

דרך נוספת לתאר את הדבר הזה היא שכשם שהמוביליות החברתית ירדה בעשורים האחרונים בארה"ב — העשירים והחזקים נשארים עשירים וחזקים והעניים והחלשים לא מצליחים לטפס למעלה — התופעה הזאת חוזרת גם באמריקה התאגידית. הגדולים נשארים גדולים, הקטנים לא מצליחים לפרוץ. הנתונים היבשים מוכיחים שהמיתוס על הדינמיות של המגזר העסקי האמריקאי הוא לא יותר ממיתוס.

4. "אקונומיסט" חילק את כל החברות בארה"ב ל–900 ענפים. מתברר שבשני שלישים מהענפים בארה"ב הריכוזיות גדלה דרמטית בין 1997 ל–2012. ארבע החברות הגדולות בכל ענף כזה הגדילו את נתח השוק שלהן מ–26% ל–32% באותה תקופה.

5. נתח השוק בהכנסות של ענפים שבהם יש מספר גדול של שחקנים, כאלה שבהם לארבע החברות הגדולות יש פחות משליש מהשוק, נפל מ–72% ל–58% בתקופה לעיל. לעומת זאת, בענפים הריכוזיים (שבהם לארבע החברות הגדולות יש בין שליש לשני שלישים מנתח השוק) ראו גידול חד בנתח השוק בהכנסות מ–24% ל–33% באותה תקופה.

6. "אקונומיסט" אומד את הרווח העודף כתוצאה מריכוזיות ב–500 החברות הציבוריות הגדולות בארה"ב ב–300 מיליארד דולר בשנה — שליש מהרווח לפני מס שהן משלמות, שהוא כ–1.7% מהתוצר האמריקאי. יש סיכוי שהאומדן הזה מוטה משמעותית למטה, משום שחברות עם כוח שוק עודף נוטות להעביר חלק מהרנטה של חוסר התחרות לא רק לבעלי המניות שלהן, אלא גם למנהלים ולעובדים. "אקונומיסט" מזכיר בהקשר הזה את מערכת הבנקאות, שבה חלק גדול מהרווחים המונופוליסטיים לא עוברים לבעלי המניות, אלא לאליטה קטנה של מנהלים ועובדים.

7. כלכלנים רבים מיאנו לראות את הריכוזיות הזאת ואת נזקיה, משום שהיו שבויים ברעיונות של גלובליזציה וסחר בינלאומי, שמביא ללחץ תחרותי מתמשך על החברות הגדולות. הפתרון לתעלומה הוא פשוט — הריכוזיות והרווחים העודפים התפשטו כמגיפה בענפים שמוגנים בפועל מתחרות: פיננסים, בריאות ותקשורת. נתח השוק של החברות הזרות בפעילות הכלכלית בארה"ב נותר קפוא כבר 12 שנה, ברמה של 6%.

בנימין נתניהו
בנימין נתניהוצילום: רויטרס

8. ישראלים רבים שמעריצים כל דבר אמריקאי ממשיכים להיות שבויים בסיסמה שזו המדינה היזמית והתחרותית בעולם. לא עוד: קצב הקמתן של חברות חדשות בארה"ב נמצא כיום ברמה הנמוכה ביותר מאז שנות ה–70. ההסבר הנפוץ לתופעה הזאת הוא הרגולציה המכבידה על עסקים קטנים. ההסבר הנוסף הוא חוסר היכולת להתחרות בחברות הענק, שדורסות או קונות כל מי שיכול לאיים עליהן.

9. הרגולציה בארה"ב מיטיבה עם החברות הגדולות ופוגעת בחברות הקטנות. עסקים קטנים ובינוניים עומדים מול צונאמי גדל והולך של חוקים, תקנות וביורוקרטיה. מי שנהנה מהם ודוחף את הרגולציה והביורוקרטיה מאחורי הקלעים אינם ה"פקידים" המרושעים והמושחתים אלא חברות הענק, שיודעות שככל שיש יותר רגולציה וביורוקרטיה, הסיכוי שתצמח להן תחרות יורד. היתרון לגודל של הענקים הוא הכוח שלהם מול השלטון, מול הרגולטורים והיכולת להתמודד עם הביורוקרטיה.

10. שלוש החברות לניהול השקעות ופנסיה הגדולות בארה"ב — בלקרוק, סטייט סטריט וקפיטל גרופ — מחזיקות ביחד 10%–20% מכל אחת מהחברות הגדולות בארה"ב, גם כאלה שאמורות להתחרות אחת בשנייה. התוצאה האבסורדית היא שאין לענקיות הפיננסיות האלה שום אינטרס שהחברות האמריקאיות יתחרו אחת בשנייה.

הקשר הישראלי

מי שעוקב מקרוב בשנים האחרונות אחרי הכלכלה האמריקאית אינו מופתע. לפני ארבעה חודשים הצגתי כאן את הניתוח שעשו הפרופ' רוני מיכאלי, גוסטבו גרולון וילנה לרקין על הריכוזיות בארה"ב, והתוצאות היו דומות ("הבלוף הגדול של הכלכלה האמריקאית — הנתונים האמיתיים נחשפים", 24 באוקטובר, 2015).

התוצאה של הריכוזיות האדירה והגוברת הזאת היא שבתחומים מרכזיים בכלכלה האמריקאית, שבהם אי־אפשר לייבא תחרות מאירופה או מסין — המחירים גבוהים והשירות גרוע. גרוע מכך, ענפים רבים במשק האמריקאי, כמו פיננסים, מזון ובריאות, מבססים יותר ויותר את המודלים העסקיים שלהם על הונאת הלקוחות, הסתרה של עלויות ותעריפים אמיתיים או דחיפה של מוצרים ממכרים ולא בריאים.

האם זה מקרי שתהליך הריכוזיות בארה"ב התרחש בעשורים שבהם המאיון העליון שילש את חלקו בהכנסות במשק האמריקאי? האם זה מקרי שהריכוזיות האדירה במגזר העסקי הגיעה גם עם העברת רוב העושר שנוצר באמריקה לידי האלפיון העליון? כנראה שלא.

מה עושים? "אקונומיסט" מסביר שלרשויות הרגולציה האמריקאיות אין כלים של ממש להתמודד עם הריכוזיות הגוברת, והן יכולות רק להתמקד בעסקות מסוימות של מיזוגים ורכישות שמובאות לפתחן. כאן החוק האמריקאי ובתי המשפט משרתים את הסטטוס קוו והחברות הגדולות. מה שנדרש, מסביר "אקונומיסט", אינו רגולציה שמטפלת בעסקות ספציפיות ובמקרים ספציפיים, אלא רפורמות מבניות, שאותן יכולה להוביל רק המערכת הפוליטית.

כאן כמובן מתחברת ישראל. קוראי TheMarker נחשפו לסכנות הגדולות לכלכלה ולדמוקרטיה כתוצאה מהריכוזיות כבר לפני שנים. קריאת ההשכמה של "אקונומיסט" למקבלי ההחלטות בארה"ב כבר נשמעה בישראל לפני חמש שנים.

מאז המחאה החברתית ועד הבחירות האחרונות החלה ישראל בתהליך חלוצי ברמה העולמית, של טיפול בסרטן הריכוזיות הכלכלי באמצעות חוק הריכוזיות ושרשרת רפורמות ויוזמות שהוא הוביל, במטרה לעצור את השתלטות הטייקונים על המשק: רפורמה בסלולר, ניסיון לעצור את השתוללות המחירים במזון, מחאה חברתית נגד הגז, עצירת הפרטת מערכת הבריאות וטיפול בדמי הניהול בפנסיה.

אלא שלאחר שנתניהו ביסס את אחיזתו בבחירות במארס אשתקד, הוא החל לכרות בריתות עם הטייקונים והסטטוס קוו: בהתחלה עם יצחק תשובה ומונופול הגז, לאחר מכן עם שאול אלוביץ' ומונופול הבזק ובאחרונה עם הניסיון שלו לעצור את הצעת החוק לריסון השכר בקרטל הבנקים. המקום היחיד שבו הרכבת נעה הוא בתחום כרטיסי האשראי — אבל זה מהלך שזרעיו נטמנו ביסודיות ערב הבחירות, על גלי ההצלחה של המחאה וחוק הריכוזיות.

הישגי המחאה החברתית מתמסמסים

"אקונומיסט", עיתון שמרן, קפיטליסטי, ימני, שרוב המפרסמים הגדולים בו הם מונופולים ובנקים, התעורר באיחור מסוים — אבל הוא לא נוקט זהירות; הוא מכנה את רווחיות השיא בארה"ב הנשענת על ריכוזיות "מחלה". זהו שינוי דרמטי בנרטיב, ויש סיכוי טוב שהוא יתחיל לחלחל לאקדמיה, למערכת הפוליטית ולרגולציה.

תהליך האמריקניזציה שהחל בישראל לפני כעשור, הכולל הפרטה זוחלת של מערכת הבריאות, העברת הכוח הכלכלי לידי קומץ חברות ענק וזינוק אדיר בעושר שמצטבר בידי המאיון העליון — נבלם בחריקת בלמים ב–2011–2013 כתוצאה מהמחאה החברתית וחוק הריכוזיות. פוליטיקאים, רגולטורים ועיתונאים ששירתו בנאמנות את הסטטוס קוו החלו לשנות כיוון.

אלא שבשנה האחרונה חוזרים פוליטיקאים בקואליציה ובאופוזיציה למשחק הישן: שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל, ימין, שמאל — ובינתיים מיליציות המיסוי העצמאיות וקבוצות האינטרסים ממשיכות לדרוס את מעמד הביניים, ולטעת ייאוש בדור הצעיר שנולד למשפחות הלא מחוברות.

השער של "אקונומיסט" צריך להיות סימן אזהרה נוסף לישראל; הצטברות הרווחים, העושר והכוח בידי חברות הענק בארה"ב, וחיסול התחרות והשוק החופשי לא מסתיימים רק בכלכלה. התהליכים הפוליטיים והכלכליים האלה נבנים ומייצרים גם גזענות, שנאת זרים ואלימות.

מרטין וולף, העורך הכלכלי של ה"פייננשל טיימס", מהכותבים המבריקים והחדים במערב שבמשך שנים נזהר בכבודם של הבנקאים והמיליארדרים, שינה את הטון שלו בשנים האחרונות. בחודש שעבר הוא כבר תיאר את התופעה במלים ברורות, מפחידות ומדויקות: המועמד לנשיאות ארה"ב, המיליארדר דונלד טראמפ, הוא הסביר, לא מחולל את הגזענות באמריקה — מישהו ייצר את הגזענות הזאת וטיפח אותה במשך עשרות שנים.

לוולף אין ספק מה היתה הדינמיקה: המיליארדרים של הימין רצו מדיניות כלכלית של הורדת מסים והקטנת מדינת הרווחה. אבל הם היו זקוקים ל"חיילים", כלומר למצביעים. הרטוריקה הימנית, הפופוליסטית היתה הדרך להביא מצביעים לימין: עם גזענות חבויה או גלויה, לאומנות, הפחדה, מיליטריזם ועוד ועוד טריליונים של דולרים למלחמות מיותרות במזרח התיכון. זו היתה הברית של הפלוטוקרטיה (שלטון העשירים) עם הפופוליזם הימני.

כמובן שאליטות השמאל, האלפיון הדמוקרטי, שמתחבאות מאחורי אדרת "ליברלית" ו"דמוקרטית", שיתפו פעולה. בתקופת הנשיא ברק אובמה מעמד הפלוטוקרטים וקבוצות האינטרסים המיוחדות רק התחזק והלך — החל בכישלון בפירוק הבנקים הגדולים מכדי ליפול, עבור בכניעה טוטאלית ברפורמת הבריאות וכלה במינויים סמליים כמו של המיליארדרית שתמכה בו כספית, פני פריצקר, לשרת המסחר והתעשייה.

הלקח לאקדמיה, לעיתונאים ולאינטלקטואלים בארה"ב ובישראל צריך להיות ברור: רווחים גבוהים בסקטור העסקי הם מבורכים רק כאשר החברות ואנשי העסקים לא יכולים להשפיע על כללי המשחק ועל המחירים. ברגע שנוצרים ריכוזי כוח אדירים — כוח שוק, כוח פוליטי וכוח לרסק, לאלף ולדכא את השיח הציבורי — אזי רווחים גבוהים, כפי שכותב ה"אקונומיסט", הם סימן למחלה כלכלית. אני אוסיף גם דמוקרטית.

הלקח עבורנו צריך להיות ברור: השפויים הן בצד הימני והן בצד השמאלי צריכים להבין לאן תהליך ההקצנה הפוליטית והעברת הכוח לתאגידי הענק, קבוצות האינטרסים ולטייקונים מוביל. התעלמות מפצצת הזמן החברתית, מריכוז הכוח בידי המעטים לא נגמרים רק באי־שוויון גובר וביוקר מחיה. זה יכול להיגמר בדונלד טראמפ. לא רק באמריקה.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ