מתנגדים להגבלת שכר הבכירים? שני הסיפורים שירסקו את כל מה שחשבתם

הנזק של שכר הבנקאים: ועד עובדי לאומי גילה את שכר המנהלים, הקשיח את עמדתו - ופוצץ את הכנסים השנתיים המסורתיים של הבנק

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

אז איפה אתם עומדים בשאלת שכר המנהלים? האם אתם חושבים שטוב עשו שר האוצר, משה כחלון, והכנסת בתמיכתם בחוק להגבלת שכר המנהלים בחברות פיננסיות, וכי השלב הבא צריך להיות הרחבה של החוק לכל החברות הנסחרות בבורסה? 
או שאתם סבורים שהם הלכו רחוק מדי, והרגולציה הזאת תגרום לבריחה של חברות מהבורסה בתל אביב ומישראל בכלל? ואולי אתם עדיין מתלבטים? אם כך, ייתכן ששני הסיפורים הבאים יסייעו לכם להחליט.

הסיפור הראשון הוא על בנק לאומי. לפני כארבעה שבועות, מתברר, התחילה הנהלת הבנק, בראשות המנכ"לית רקפת רוסק עמינח, לנהל משא ומתן עם ועד העובדים על תוכנית שתכלול צמצום בונוסים, ניוד סניפים וגם "התייעלות" - כלומר הוצאת עובדים ל"פרישה מרצון".

אליעזר פישמן ורקפת רוסק עמינח
אליעזר פישמן ורקפת רוסק עמינחצילום: דודו בכר

הוועד, כצפוי מתפקידו, לא התלהב, אך לא פוצץ את השיחות. לאחר שבועיים של משא ומתן, התפרסמו דו"חות לאומי, ואז נודע לעובדי הבנק ולאנשי הוועד כי הבכירים שילמו לעצמם חבילות שכר מכובדות. במקרה של רוסק עמינח, מדובר בעלות כוללת של כ-8.1 מיליון שקל, שמהם 3.7 מיליון שקל תשלום תלוי מניות.

בוועד, אפשר להניח, לא התלהבו מהמספרים, ובתוך כמה ימים הוציאו לעובדים חוזר על "פיצוץ": לא משתתפים בשני הכנסים השנתיים המסורתיים של הבנק, "כנס המצטיינים" ו"כנס המאזן". אלה שני כנסים בעלי אופי טקסי, המתקיימים זה שנים ארוכות - וזו הפעם הראשונה שבוטלו.

לו קיצצו בשכרם, היה לבכירים קל יותר לנהל

מי שירצה, יכול לפרש את הסיפור הזה כעוד פרשה קטנה במאבקים האינסופיים בין ההנהלות לוועדי העובדים, חלק מהדינמיקה בכל חברה גדולה - ובוודאי בבנקים. אלא שזו תהיה שגיאה, כי הסיפור מוכיח מדוע שכר של 8 מיליון שקל פוגע ביכולתה של רוסק עמינח לנהל את הבנק ולייעל אותו. בנוסף, נפגעת גם יכולתה להקטין את עודפי כוח האדם בבנק - בעיה יסודית בכל הבנקים, ואחת הסיבות המרכזיות לעמלות הגבוהות ולפערי הריבית הגבוהים שהבנקים גובים מאזרחי ישראל.

בעיית כוח האדם בבנקים מוכרת זה שנים. כל מנהל בנק שפרש מתפקידו, כל מחקר שבוצע על הענף, וכל שיחה עם בכירים בפיקוח על הבנקים, מאשרים שהבנקים בישראל סובלים מיעילות נמוכה מאוד. הסיבה המרכזית לכך היא עודף גדול של עובדים בינוניים או מיותרים, רבים מהם בשכר גבוה.

רקפת רוסק עמינח
רקפת רוסק עמינחצילום: עופר וקנין

המפקחת החדשה על הבנקים, חדוה בר, אף הצהירה באופן מפורש שאחד היעדים העיקריים שהיא לוקחת על עצמה בקדנציה זו הוא טיפול ביעילות ועודפי כוח האדם בבנקים. בר אמרה כי תפעל לסייע להנהלות הבנקים להתייעל - כלומר להקטין את מספר העובדים שלהם ולהוציא מהמערכת עובדים לא יעילים.

הנהלות הבנקים, מצדן, ישמחו לסיוע הזה. אבל כפי שהסיפור לעיל רומז, מנהל שלוקח הביתה בונוסים ושכר כולל של 8 מיליון שקל מאבד את היכולת לשבת עם נציגי העובדים ולדרוש מהם לוותר על הבונוסים, לקצץ בתנאים ולפטר עובדים.

ככה זה: בני אדם, ובוודאי בישראל, אינם מוכנים להסדר שבו שכר המנהלים עולה - בעוד השכר והתנאים של שאר העובדים יורדים. כשזה קורה הם כועסים, מקשיחים את העמדה שלהם, ומפעילים את כל כלי המחאה שברשותם: שביתות, דרישות להעלאת שכר גם בעבורם - או סתם פיצוץ של כנסים. למעשה, פרסום השכר של רוסק עמינח פגע בהנהלה וסייע לוועד - שנהפך אולי לתקיף ומיליטנטי יותר.

מה פה לא ברור? שכר הבכירים פוגע בבנק, פוגע בלקוחות, ופוגע בבעלי המניות של הבנק - שהוא כמובן הציבור הרחב, באמצעות קרנות הפנסיה, קופות הגמל וביטוחי המנהלים. מובן כמעט מאליו שלו מנהלי הבנקים קיצצו חלק משמעותי משכרם, היה להם הרבה יותר קל לנהל משא ומתן להתייעלות עם העובדים, בדרך להפוך את הבנקים לגופים יעילים ורווחיים יותר. מובן מאליו שאם הבנקים יהיו רווחיים יותר - הם יוכלו לאחר מכן גם להוריד את מחירי השירותים שהם מספקים לציבור הלקוחות.

טוב שכחלון והכנסת הגבילו את שכר המנהלים בחברות הפיננסיות ל-2.5 מיליון שקל: עכשיו יהיה למנהלים הרבה יותר קל למצוא דרך משותפת עם העובדים שלהם.

פישמן - האתרוג 
של הבנקים

הסיפור השני על שכר המנהלים מתסכל אפילו יותר. הפעם מדובר באיש העסקים חדל הפירעון אליעזר פישמן, שבמטה קסם ואף שהוא חייב מיליארדי שקלים לבנקים, שאותם ברור שכבר לא יחזיר - הצליח לסיים את 2015 עם שכר כולל של כ-7 מיליון שקל. האם יש דבר הזוי מזה? האם אין שחיתות מוסדית - קשה לחשוב על מלה אחרת - גדולה מזו?

2015 היתה השנה שבה הבלון ששמו פישמן התפוצץ סופית. במשך שנים ארוכות נבנתה סביבו תדמית של איש עסקים ממולח, מתוחכם, אולי קצת הרפתקן - אבל כזה שתמיד עומד בהתחייבויותיו. אבל שום דבר מהתדמית הזאת לא היה נכון: פישמן כשל ברוב הגדול של עסקיו, החל בעסקי ניירות הערך בשנות ה-80 (קרן "רונית" שקרסה), דרך עסקי התקשורת והעיתונות (רכישת "ידיעות אחרונות" במחיר שיא), עסקי הפיננסים (הפסדים של מאות מיליוני דולרים בהימורים על הלירה הטורקית), וכלה בעסקי הנדל"ן. הפירמידה של פישמן היתה כמעט כולה מבוססת על הרים של אשראי מהבנקים ומהציבור, ועל גלגול חוזר של הנפקות והלוואות.

עסקי הנדל"ן, באמצעות כלכלית ירושלים, היו העוגן העסקי של פישמן, ובשנה האחרונה גם הם קרסו. המשבר ברוסיה הפיל את חברת מירלנד, וכך נחשף שכל הפירמידה היתה ממונפת מדי. כשגם בעסקי הנדל"ן פישמן נכשל - הוא נאלץ לוותר על השליטה בחברה האם לטובת בנק לאומי, אחד משני הנושים הגדולים שלו, עם בנק הפועלים. כעת הוא חייב באופן אישי למערכת הבנקאות 
סכום של מיליארד עד שני מיליארד שקל - שאין לו מהיכן להביא. לשם השוואה, זו חדלות הפירעון האישית הגדולה ביותר של טייקון בישראל מאז ומעולם, בהיקף של פי 2–3 יותר מחובו של פושט רגל אחר, 
נוחי דנקנר.

ומה עשו הבנקים והמוסדיים - הנושים של פישמן - עם החובות שלו ב-2015? האם הכריזו עליו כפושט רגל? האם התחילו תהליך נמרץ של גביית נכסים אישיים, למשל בית גדול בסביון? האם התחילו לחקור כיצד נוצרו החובות? שום דבר. בנק לאומי, לאחר שנעקץ פעמיים בדילולים וניסיונות מינוי מנהלים, אמנם סילק את פישמן ומשפחתו מהדירקטוריון של החברה הכלכלית, אך זה לא מנע מפישמן להמשיך לכהן כיו"ר ולגבות שכר עתק מהחברות הבנות שלה - חברת מבני תעשיה וחברת דרבן. הוא ממשיך לקבל שכר גם בחברת מירלנד שנקלעה לקשיים, ומחברת הדלק טן שאותה בנק הפועלים מנסה למכור כבר שנתיים.

אליעזר פישמן
אליעזר פישמןצילום: מוטי מילרוד

כך, על פי הדו"חות של החברות הללו לבורסה, אליעזר פישמן קיבל בשנה שחלפה שכר בעלות כוללת של כ-7 מיליון שקל, לא פחות. ויש עוד סעיף מתוך הסכום הזה, שהוא אולי המרתיח ביותר: בעבור שירותי הניהול שהוא סיפק לחברת מבני תעשיה, מעבר לשכר של 1.95 מיליון שקל, אישר דירקטוריון החברה המלצה של ועדת התגמול להעניק לפישמן בונוס נוסף של 207 אלף שקל.

בונוס לפישמן? על מה? על כך שהביא את הקבוצה לקריסה? על כך ששווי השוק של כלכלית ירושלים נחתך בשנה האחרונה ב-50%, ובנק לאומי מתקשה למצוא לה קונה? על כך שנקט כל תרגיל אפשרי כדי להפריע לנושים שלו לפרק את הפירמידה? על כך שהוא מטרפד כבר שנים כל ניסיון של הבנקים להסדיר את חובותיו ולמכור נכסים - כפי שבנק לאומי כתב באופן מפורש לבית המשפט במסגרת ההליכים לקחת מפישמן את המושכות של כלכלית ירושלים?

ואם כבר שואלים שאלות, כיצד ניתן להסביר שעד היום, גם לאחר שעומק החובות של פישמן נחשף, ממשיכים מנכ"ל בנק הפועלים ציון קינן ומנכ"לית בנק לאומי רוסק עמינח לאפשר לפישמן לנהל רבות מהחברות שלו ולמשוך שכר של מיליונים רבים? האם יעלה על הדעת שדווקא פישמן הוא האיש הנכון להבריא את החברות הללו, למכור אותן או לנהל אותן ביעילות, כשכל השוק רואה שהוא אתרוג של הבנקים למרות - או בגלל - המיליארדים שהוא חייב להם?

השכר המנותק מרסק את ההון החברתי

שני הסיפורים הללו מהימים האחרונים, אף שהם שונים, ממחישים למי שעדיין קיים בליבו ספק: שכר המיליונים המשולם למנהלים הבכירים גורם נזק עצום למשק. הנזק לא נגרם מהכסף עצמו: ביחס להיקף עסקי החברות, המיליונים הללו אינם כסף גדול, ואינם משפיעים בצורה משמעותית על הרווחים של החברות או על שערי המניות שלהן. אבל חבילות השכר הללו, התלושות מהמציאות הישראלית, גורמות נזק לתרבות העסקית וליכולת הניהול של המנהלים. הן שוברות את האמון בין ההנהלה לעובדים, ומקטינות את הסיכוי לצעידה משותפת ליעדים מוסכמים. הן יוצרות מציאות שבה יש מעגל קטן של מנכ"לים, בנקאים, דירקטורים ובכירים שלוקחים הביתה מיליונים, ובו יד רוחצת יד, ומולו קיים מעגל גדול של עובדים מן המניין בשכר נמוך.

קיימת כיום הסכמה רחבה בקרב כלכלנים שהגורם החשוב ביותר להצלחתה של מדינה היא רמת ה"הון החברתי" שלה - רמת האמון בין האנשים ואימוץ נורמות שמקדמות שיתופי פעולה והסכמות מצד אחד, ומוקיעות חזירות כלכלית מצד שני.

שכר של 7 מיליון שקל לפישמן בשנה שבה עסקיו קרסו, ושכר של 8 מיליון שקל לרוסק עמינח בשנה מתאגרת לבנק לאומי, שבה חלק מהבונוסים בוטלו - כמו גם השכר של 
עשרות מנהלים אחרים שאינו קשור בשום דרך לביצועי החברות - מרסק את השאריות האחרונות של "הון חברתי" שעוד נותר לנו.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker