מבטלים את הגטאות: איפה יגורו 2 מיליון חרדים? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מבטלים את הגטאות: איפה יגורו 2 מיליון חרדים?

בעוד 20 שנה מספר החרדים בישראל יוכפל ל-2 מיליון - צוות של משרד השיכון ממליץ על שינוי כיוון: במקום ערים נפרדות, לבנות שכונות חרדיות בערים מעורבות ■ האם ראשי הערים החילוניות יתנגדו? במשרד אומרים שעל כך צריך להתגבר גם בכוח

60תגובות

כמעט מיליון חרדים, על פי הערכות, חיים כיום בישראל. במשפחה חרדית נולדים שישה או שבעה ילדים בממוצע, ולכן האוכלוסייה החרדית היא הצומחת ביותר בארץ. בתוך 20 שנה מספר החרדים צפוי להגיע לקרוב ל-2 מיליון. היכן הם יגורו?

השאלה הבוערת הזאת, מתברר, לא הטרידה את מנוחתה של הממשלה בשנים האחרונות. איכשהו השתרשה בממשלה התפישה שהחרדים יסתדרו לבד, אם בכך שיצטופפו עשרות אנשים בדירה בבני ברק או בירושלים, או אם בכך שיעברו לשכונות עניות ויקנו בהן דירות. שני הפתרונות, אפשר להבחין, הם בעייתים ביותר. בני ברק נראית גם כך כמו שכונת עוני, והצפיפות בה גובלת בסכנה בטיחותית. המעבר לשכונות עניות הוא דרך אלגנטית לתאר את תהליך ההשתלטות של חרדים על שכונות - במקרה של בית שמש, גם על ערים שלמות - תוך דחיקת האוכלוסייה המקומית, שהיא בדרך כלל מוחלשת. התוצאה היא מאבקי כוח ותרבות שאינם מוסיפים לאיש דבר, ומחריפים את הקרע בין חילונים לחרדים.

מרכז העיר בית שמש
אוליבייה פיטוסי

רק באחרונה התעוררו במשרד השיכון לבחון את שאלת הדיור לחרדים. המשרד, תחת השר יואב גלנט, הקים צוות בשיתוף עם המכון החרדי למחקרי מדיניות ועם ראשי ערים חרדיות. המטרה היתה למפות את צורכי הדיור של החרדים ולשרטט את מפת הפתרונות האפשריים. הצוות, בראשותו של ד"ר חיים זיכרמן, המתמחה בחברה החרדית (ומועמד כיום לתפקיד מזכיר הממשלה), זיהה כי כבר יום חסרות כ–10,000 יחידות דיור לחרדים, וכי ב-20 השנים הקרובות צורכי הדיור שלהם יגיע לכ–190 אלף דירות נוספות.

הצוות זיהה גם שצורכי הדיור של החרדים שונים מאלה של האוכלוסייה הכללית. למשל, חרדים קיצוניים לא יגורו במגדלי דירות, בגלל הסירוב שלהם להשתמש במעלית שבת. למשל, החרדים צריכים דירות גדולות, אבל אין להם צורך במפרט מפואר או בחניה ליד הבית. למשל, צורכי הציבור של החרדים הם שונים, וכוללים מוסדות חינוך נפרדים לבנים ולבנות, מקוואות ובתי כנסת. למשל, רק חלק קטן מהחרדים מוכנים לגור בשכנות לחילונים ולכן יוכלו לרכוש דירות בשוק החופשי. ההערכה היא ש–10%–30% מהחרדים בשלים לרכוש דירות בשוק החופשי. מרבית החרדים מצטופפים בתוך הקהילות שלהם, וזה אומר שתידרש בניית ערים נפרדות לחרדים, או שכונות נפרדות בתוך ערים מעורבות.

שר הבינוי והשיכון יואב גלנט וראש העיר חריש יצחק קשת
ברק דגני

תהום פעורה בין שני הפתרונות האלה. בשנות ה–90 מדיניות הממשלה היתה לבנות לחרדים ערים נפרדות. זה התחיל עם העיר עמנואל, המשיך עם הערים ביתר עילית, מודיעין עילית ואלעד - כולן בשטחים - והגיע לשיא עם רמת בית שמש, שבפועל הכפילה את גודלה של העיר בית שמש. הערים האלה סיפקו לחרדים פתרון מצוין לדיור זול, בעיקר הערים שנבנו בשטחים. למעשה, המדינה סיבסדה לחרדים דיור מוזל באמצעות בנייה מסיבית בשטחים.

החרדים חמקו
 ממשבר הדיור

מחקר שערך הכלכלן איתן רגב ממכון טאוב גילה שכך הצליחו החרדים לחמוק ממשבר הדיור הנוכחי: בעוד מחירי הדירות עלו בממוצע ב-34% בעשור האחרון, הדיור לחרדים התייקר רק ב-6%. המעבר לשטחים איפשר לחרדים להמשיך לקנות דירות בזול, אף שהיה מדובר בדירות חדשות בערים חדשות.

רק שלמעבר הזה היה מחיר כבד. ראשית, הוא במידה רבה מיצה את עצמו, לאחר שהבנייה המסיבית בשטחים נעצרת והולכת. הפתרון של עוד עשרות אלפי דירות זולות בשטחים עבור החרדים כבר אינו קיים כיום. שנית, כל הערים הללו, ללא יוצא מן הכלל, נהפכו לגטאות תרבותיים ותעסוקתיים. המחקר של רגב מלמד כי שיעורי התעסוקה בביתר עילית ובמודיעין עילית (המצב באלעד טוב טוב) נמוכים במיוחד - רק 24% מהגברים חסרי ההשכלה בביתר עילית עובדים, לעומת ממוצע של 34% בחברה החרדית כולה. אפילו בקרב בעלי תואר ראשון, רק 55% מהגברים החרדים בביתר עילית עובדים, לעומת ממוצע של 71% בחברה החרדית כולה.

"זאת היתה טעות קולוסלית של המדינה", אומר בכיר שעוסק בנושא הדיור החרדי. "בפועל, המדינה הכניסה את החרדים לגטאות. התוצאה היא אסון גדול לכולם, משום שזה יצר כיסי עוני, איים ענקיים של חוסר תעסוקה, וגם החריף מאוד את הניכור בין חרדים לחילונים. אדם שגדל כל חייו בתוך חממה סגורה, שבה הוא רואה רק אנשים כמותו, לא יסטה מהנורמה. הוא לא ישאף אף פעם להיות אחר, וכך בפועל אנחנו עזרנו לחרדים להתבדל מהחברה הכללית ומשוק העבודה".

המסקנה הזאת עוברת כחוט השני במסקנות הצוות של משרד השיכון. הצוות אמנם נמנע מלפסול את האפשרות של בניית ערים נפרדות נוספות לחרדים - עיר אחת כזאת, כסיף שבנגב, נמצאת על השולחן במוסדות התכנון כבר שנים ארוכות - משום שיש חרדים שלא יסכימו להתגורר אלא בתוך ערים נפרדות. עם זאת, ההמלצה הברורה היא להימנע במידת האפשר מהמשך בניית הגטאות החרדיים, ובעיקר לסגת מהרעיון הנואל של כסיף, "שהיא מרוחקת מכל מרכזי התרבות החרדיים, וגם מכל מקור תעסוקה, ומשדרת תחושה של פריפריה עלובה. זאת תהיה בכייה לדורות".

הפתרון המועדף, לפיכך, הוא זה של הרחבת הבנייה בריכוזים חרדיים קיימים במידת האפשר, וכן בניית שכונות חרדיות בתוך ערים מעורבות. הניסיון מלמד כי שכונות חרדיות בערים מעורבות הן פתרון חשוב לקירוב בין חילונים לחרדים, ובסופו של דבר לשילוב החרדים בשוק התעסוקה. הדוגמה הבולטת היא הסמינרים לבנות החרדיות בית יעקב. בסמינר בית יעקב במודיעין עילית ובביתר עילית לא מכינים את הבנות לבגרות. לעומת זאת, בסמינר בית יעקב בשכונת הדר גנים בפתח תקוה ובשכונות החרדיות בחיפה, הסמינרים מלמדים לבגרות. כך גם בעיר המעורבת אשדוד. "כאשר הקהילה החרדית יושבת בתוך עיר הטרוגנית", אומרים העוסקים בנושא, "יש לזה השפעה חיובית מבחינת היציאה לעבודה. מי שנחשף לעולם החיצוני, העובד, נמשך לעולם הזה".

ואולם יש שלוש בעיות במימוש הפתרון המועדף הזה. האחת היא הבעיה המשפטית, בשל הרצון לשווק שכונות שלמות לתושבים חרדים בלבד, צעד המעלה שאלות של אפליה. הדו"ח של משרד השיכון מתעכב חודשים ארוכים בשל הרגישות המשפטית, אבל ככל הנראה נמצא לה פתרון. הפתרון הוא של שיווק המותאם לחרדים, אבל תוך מתן אפשרות גם לחילונים להשתתף בשיווקים אם יחפצו בכך. אז אמנם חילונים בדרך כלל נמנעים מלגור כמיעוט בתור רוב חרדי, אבל כבר היו דברים מעולם. השיווק של העיר חריש כעיר חרדית, כידוע, נכשל, לאחר שדתיים ציוניים וחילונים ניגשו למכרזים והתחרו עם החרדים עליהם. בסופו של דבר חריש נהפכה לעיר מעורבת, ומעט החרדים שהצליחו לקנות בה דירות מנסים עתה לצאת ממנה.

בעיה נוספת היא שהפתרון הזה לא תמיד מקובל על החרדים, בוודאי שלא על הקיצוניים שבהם. והבעיה האחרונה היא שהפתרון ממש לא מקובל על החילונים, ובמיוחד לא על ראשי הערים החילוניות, שמתנגדים בתוקף לכניסת אוכלוסייה חרדית אל תוך הערים שלהם. ראשי הערים חוששים מהאוכלוסייה החרדית משתי סיבות: השם הרע שיצא לחרדים כמי שמשתלטים בכוח על שכונות ואוכפים את האופי החרדי על תושבים חילונים; ומפני שהחרדים נתפשים כתושבים עניים, שממעטים להניב לעיר הכנסות (הם משלמים ארנונה מופחתת בשל מצבם הסוציו־אקונומי) ומנגד מייצרים לעיר הרבה מאוד הוצאות על חינוך ושירותי ציבור.

על ההתנגדות הזאת ממליץ משרד השיכון להתגבר, גם בכוח. "אם ראש עיר היה אומר שהוא לא מוכן לקלוט אתיופים לעיר שלו הוא היה מוקע כגזעני, אבל על החרדים זה לגיטימי משום מה לומר זאת", אומרים חברים בצוות של משרד השיכון. "אין לכך שום סיבה. החרדים צריכים להתגורר בכל ישראל, לפי המשקל היחסי שלהם של - 15% מהאוכלוסייה. אם באשקלון עושים עכשיו הסכם גג, והמדינה מממנת בניית 30 אלף יחידות דיור, מדוע שכמה אלפים מהן לא ייוחדו לחרדים בשכונות נבדלות משלהם?"

לשלב, לא לבדל

המטרה, אומרים מי שעוסקים בנושא, היא "לשלב את החרדים בחוזה החברתי של מדינת ישראל. בשביל זה חייבים להוציא אותם מהגטאות, כדי ליצור חיבור בין החילונים לחרדים. מטבע הדברים עיקר השילוב שלהם יהיה בפריפריה, גם מפני ששם זול יותר וגם מפני ששם קיימות עתודות הקרקע הגדולות כיום; אבל גם באזור המרכז אפשר לבנות שכונות חרדיות, שחרדים אמידים יוכל לעבור להתגורר בהן. אפשר להיות בטוחים שיהיה מדובר בחרדים מתונים יחסית, שגם ישתלבו היטב בסביבה החילונית".

מה שנדרש כעת, אומרים מעורבים בנושא, הוא שינוי כיוון שיביא לשילוב החרדים והחילונים - ולא לבידול של שתי הקבוצות. מה שהתחיל כצורך תכנוני של מציאת פתרונות בתחום הדיור, עשוי להיהפך לצעד של שילוב חברתי בין אוכלוסיות בישראל ושל שינוי פניה של החברה החרדית מבחינת נכונותה לצאת לעבוד. השאלה הגדולה היא אם החרדים בשלים לכך, ועוד יותר אם החילונים בשלים לכך.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#