דרוש חוק פיקוח פיננסי, לא מאבקי אגו - כללי - TheMarker
תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

דרוש חוק פיקוח פיננסי, לא מאבקי אגו

איך מעודדים תחרות באשראי ושומרים על היציבות הפיננסית? ■ בנק ישראל, בעקבות ועדת שטרום, מזהיר מ"בנקאות הצל" החוץ־בנקאית ■ במקביל, גופים שונים דנים בהקמת שני מפקחים פיננסיים, ועדה לפיקוח וחוק משכון

3תגובות

"בבורסה פועלות חמש חברות לתיווך אשראי חוץ־מוסדי. סך האשראי שמעמידות החברות הבורסאיות היה ב–2014 כ–1.5 מיליארד שקל, פחות מ–1% מהאשראי הבנקאי ב–2013 לעסקים קטנים ובינוניים, שהיה 187 מיליארד שקל" - במשפט הזה פתח בנק ישראל את סקירת העומק שלו על "בנקאות הצל" וסכנותיה, במסגרת הדו"ח החצי שנתי של הבנק על היציבות הפיננסית של ישראל.

יש משהו משונה בתיבה הארוכה והמלומדת הזאת, שבה הבנק המרכזי של מדינת ישראל מביא דוגמאות מכל העולם על סכנותיה של בנקאות הצל — חברות לא־בנקאיות שמעמידות אשראי ומתחרות בבנקים המסורתיים — ואיך, שומו שמיים, הבנקאות הזאת הביאה בדרום קוריאה ב–2003 לקריסת מערכת חברות כרטיסי האשראי, ובניו זילנד גרמה ב–2006–2011 להפסדים לחוסכים של 3 מיליארד דולר.

שני דברים משונים קורים כאן. האחד, כל הדוגמאות המזעזעות על המשברים העולמיים בתחום בנקאות הצל הם כאין וכאפס לעומת הזעזועים שגרמה הבנקאות הרגילה לעולם. 3 מיליארד דולר הפסדים בניו זילנד אינם מתקרבים, כמובן, לטריליוני הדולרים שמחקו הבנקים המסחריים הרגילים לכלכלה העולמית בעקבות המשבר של 2008.

העניין המוזר השני: כדי לדאוג ממשבר של בנקאות הצל בישראל, צריכה תחילה להתקיים בנקאות כזאת. כאמור, בנק ישראל עצמו מביא את הנתונים שהגופים הגדולים ביותר של בנקאות הצל בישראל — חמש החברות הציבוריות שעוסקת במתן אשראי חוץ־בנקאי — מהוות פחות מ–1% מהאשראי של הבנקים רק בתחום העסקים הבינוניים והקטנים. ניתן להניח שהבנקאות הזאת צריכה לגדול עשרות מונים לפני שהיא תסכן משהו או מישהו.

למעשה, הבנק המרכזי מכריז מלחמה על בועות אשראי מסכנות יציבות משקית עוד לפני שהבועות הללו נולדו, וכאשר אין שמץ של סיכוי שהן יוולדו אי־פעם אם נמשיך לדכא כך את גופי האשראי החוץ־בנקאיים.

ההזדרזות של בנק ישראל להזהיר מפני הסכנות האיומות הטמונות בגופי האשראי החוץ־בנקאי, כשאלה נמצאים עדיין בחיתוליהם, מעוררת מחדש את החשדנות לגבי המוטיבציה שלו: למי הוא באמת דואג, למשק או לרווחת הבנקים שתחת פיקוחו?

קבוצת אחים נאוי
אסף נאוי

נזכיר שהדאגה של בנק ישראל אינה תיאורטית בלבד. הבנק המרכזי שלנו נלחם בכל עוזו נגד הצעת החוק, שנועדה להסיר את המגבלה הקשה ביותר שמנעה עד כה מגופי האשראי החוץ־בנקאיים לצמוח ולהתחרות בבנקים: האיסור על גופי אשראי חוץ־בנקאיים לגייס מימון באמצעות איגרות חוב.

חוק נאוי, הקרוי על שמה של חברת האשראי החוץ־בנקאית הגדולה ביותר בבורסה, התיר לחברות אלה לגייס איגרות חוב, אבל תחת הדרישות של בנק ישראל נכנעה הכנסת והגבילה את סכום האג"ח המותר לגיוס ל–2.5 מיליארד שקל בלבד (5 מיליארד באישור מיוחד של שר האוצר).

למה הבנק לא יצא נגד השוק האפור?

עם מגבלות כאלה, אין ספק ששוק האשראי החוץ־בנקאי יישאר קטן, זניח ובלתי מסוכן בעליל. כלומר, בלתי מסוכן למשק משום שהוא מעולם לא יצליח להגיע לממדים שבהם הוא עלול ליצור בועת אשראי, וכמובן בלתי מסוכן לבנקים, שימשיכו לשלוט ללא עוררין על ענפי האשראי הצרכני ועל האשראי לעסקים קטנים ובינוניים, בלי שגוף חוץ־בנקאי יוכל להאפיל עליהם.

זאת טקטיקה מתוחכמת של הבנק המרכזי: במסווה של מי שדואג ליציבות הפיננסית של המשק, וגם נאחז בדוגמאות של משברים פיננסיים שאירעו בעולם, הוא מונע בפועל את התפתחותה של תחרות פיננסית, באמצעות הדרישה האינסופית לרסן את הצמיחה של גופי האשראי החוץ־בנקאיים.

מי שיוצאים נשכרים מכך הם רק הבנקים, שהמפקח שלהם עושה את העבודה עבורם ומגן עליהם מפני כל תחרות. מי שנפגעים מכך הם משקי הבית והעסקים הקטנים, שנשארים שבויים בידי הבנקים. בטווח הארוך, מי שעלול להיפגע מכך הוא היציבות הפיננסית של מדינת ישראל — שנשארת שבויה בידי קומץ בנקים, שהם כל כך גדולים וריכוזיים עד שהם נהפכים "מסוכנים מכדי ליפול".

דניאל בר און

הדרישה הבסיסית של הבנק המרכזי להטיל פיקוח על חברות האשראי החוץ־בנקאי מכיוון שגם הן עלולות — בעתיד הרחוק, ולאחר גידול של עוד אלפי אחוזים — להיות מסוכנות, היא כמובן דרישה צודקת. ואולם, מעניין שבנק ישראל נזכר להרים את הדגל האדום לגבי המסוכנות של חברות האשראי החוץ־בנקאי הציבוריות, עם ה–1.5 מיליארד שקל שלהן, אך מעולם לא חש סכנה לנוכח הפעילות הפלילית־נצלנית של השוק האפור, שעל פי הערכות מגיעה ל–100 מיליארד שקל בשנה.

בכל מקרה, הצדק עם הבנק המרכזי שצריך לפקח על האשראי החוץ־בנקאי, כשם שחייבים לפקח גם על השוק האפור, וכשם שחייבים לבדוק כיצד כל אלה — ביחד עם חברות הביטוח, הבנקים, מצב שוק הנדל"ן — משפיעים על היציבות הפיננסית של ישראל.

מריבות על סמכויות

רק שכרגע זה אינו קורה. בנק ישראל נזעק לגבי הסיכון של חברות האשראי החוץ־בנקאי על רקע הקמתה של ועדת שטרום, שנועדה ליצור תחרות באשראי באמצעות עידוד של האשראי החוץ־בנקאי. במקביל לוועדת שטרום נחקק חוק נאוי, שכאמור מאפשר לחברות האשראי החוץ־בנקאי להגדיל את ההון שלהן באמצעות גיוסי איגרות החוב בבורסה.

בנוסף, מתקיימים הליכי חקיקה להקמתו של מפקח חדש, המפקח על השירותים הפיננסיים החוץ־מוסדיים, שאמור לפקח על גופי אשראי חוץ־בנקאי קטנים ועל השוק האפור.

עוד תהליך: במשרד האוצר נעשית עבודת מטה על הקמת מפקח פיננסי חדש נוסף, שיהיה רשות עצמאית חדשה שתשלב בין הפיקוח על הביטוח הנמצא היום בתוך משרד האוצר, ובין פיקוח חדש על כל גופי האשראי החוץ־בנקאיים, כולל הגדולים שבהם.

בגדולים שבהם הכוונה לחברות כרטיסי האשראי — שעל מי שיפקח עליהן ניטש ויכוח המפלג את ועדת שטרום מבפנים: האם הפיקוח על הבנקים ימשיך לפקח על חברות כרטיסי האשראי, או שמא המפקח העצמאי החדש — אם וכאשר יוקם כרשות עצמאית מחוץ למשרד האוצר — הוא שייטול את הפיקוד על חברות כרטיסי האשראי.

ואם כל זה לא מספיק, אז ברקע מתנהל משא ומתן מואץ בין בנק ישראל ומשרד האוצר על הקמת ועדת יציבות פיננסית — ועדה שתפקח על היציבות הכלל־משקית, ותהווה זרוע משותפת לכל המפקחים הפיננסיים יחדיו.

ועדיין לא הזכרנו את הפעילות שמתנהלת במסגרת הניסיון של משרד המשפטים לקדם בכנסת את הצעת חוק המשכון, שאמור לאפשר לגופי האשראי החוץ־בנקאי להתחרות עם הבנקים על האשראי לעסקים קטנים באמצעות שימוש גמיש יותר בביטחונות (משכונות) שלהם. בד בבד ועדת שטרום מפרסמת גם היא המלצה להרחבה של חוק המשכון ספציפית לגבי בנקים בלבד, וזאת מתוך חשש שהנוסח הקיים בהצעת חוק המשכון אינו מספיק בנוגע לבנקים לבדם.

כל הפעילות העצומה הזו מתנהלת בו־זמנית, בלי תיאום, בלי חשיבה מרכזת, כשחלק לא קטן ממנה סותר זה את זה. כך, הניסוח של חוק המשכון מול הניסוח של ועדת שטרום באותו הנושא בדיוק. כך המגבלות שהוטלו בחוק נאוי, שעלולות למנוע מהפיקוח העצמאי החדש לפקח על חברות כרטיסי האשראי. כך, העובדה שבו־בזמן מקודמים שני מפקחים חדשים על האשראי החוץ־בנקאי. כך, העובדה שהפערים בין הפיקוח על הבנקים, ובין הפיקוח העצמאי החדש אם וכאשר יקום, לא חודדו ולא לובנו, ולכן קשה מאוד להכריע מי מהם מתאים יותר לתפקיד המפקח על חברות כרטיסי האשראי.

הגישה השמרנית של בנק ישראל, שנראה כמקדש את היציבות על חשבון התחרות, אינה מעודדת מבחינת ההתאמה שלו לפקח על חברות כרטיסי האשראי, שכל המטרה בהפרדתן מהבנקים היא לקדם את התחרות. עם זאת, המפקח העצמאי החדש עדיין לא קם, ולא ברור מה יהיו היכולות שלו בתחום הפיקוח היציבותי. ובכלל, הוויכוח הפרסונלי בשאלה מי יפקח מתעלם מהשאלות היסודיות יותר — איך צריך להתנהל הפיקוח, ומה צריכים להיות גבולות הגזרה של כל אחד מהמפקחים.

מרוב עצים, יוזמות, ומפקחים חדשים כבר לא רואים יותר את היער — מהו מבנה הפיקוח הפיננסי הדרוש למדינת ישראל, כדי לעודד תחרות באשראי, אבל גם לשמור על היציבות הפיננסית של המשק. מה שדרוש לנו הוא הרבה פחות ויכוחי אגו ומריבות על סמכויות, והרבה יותר חוק פיקוח פיננסי כולל.

הרשמה לניוזלטר

הירשמו עכשיו: עשרת הסיפורים החמים של היום ישירות למייל

ברצוני לקבל ניוזלטרים, מידע שיווקי והטבות


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם