ילד ערבי שווה 
תשיעית מילד יהודי - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

ילד ערבי שווה 
תשיעית מילד יהודי

האפליה של ערביי ישראל מתחילה קודם כל בתקציבי החינוך, ולא מותירה לילד ערבי בישראל סיכוי לצמצם את הפערים בינו לבין ילד יהודי ■ התקציב שמקבל תלמיד ערבי נמוך ב–78%–88% מזה של תלמיד יהודי - אף שהתלמידים הערבים חלשים יותר בממוצע, ואמורים ליהנות מתקציב מטפח ■ גם תוכנית החומש החדשה למגזר הערבי אינה נוגעת בתקציבי היסוד של משרד החינוך

26תגובות

"אינני מוכן לקבל שתי מדינות בישראל — מדינת חוק לרוב האזרחים, ומדינה בתוך מדינה לחלק מאזרחיה. במובלעות שאין בהן אכיפת חוק — יש הסתה איסלאמיסטית ויש נשק למכביר. העידן הזה הסתיים (...) גיבשתי תוכנית, עם הרבה כסף, הרבה משאבים. ישראל תאכוף את החוק ואת ריבונותה — בגליל, במשולש, בכל מקום. נגייס עוד שוטרים, ניכנס לכל היישובים, ונדרוש מכולם נאמנות למדינה. אי־אפשר להגיד, 'אני ישראלי בזכויות ופלסטיני בחובות'. מי שרוצה להיות ישראלי, שיהיה ישראלי עד הסוף, גם בזכויות וגם בחובות".

את הדברים הקשים הללו הטיח ראש הממשלה, בנימין נתניהו, בחברה הערבית כולה, בעקבות מפגע בודד שיצא ממנה — ושממנו החברה הערבית מיהרה להתנער בכל רבדיה, לרבות משפחת הרוצח. מעבר להכללה הפוגענית והגסה העולה מדברי ראש הממשלה, מעבר לכך שמעניין שנתניהו לא עשה הכללה דומה לגבי הציונות הדתית — שהוציאה מתוכה בשנה האחרונה גם את רוצחי הנער מוחמד אבו ח'דיר וגם את רוצחי משפחת דוואבשה בדומא — הרי שמדובר בראש ובראשונה בדברים שאינם אמת.

בית ספר באבו טור
אמיל סלמן

זאת, מאחר שראש הממשלה יודע שמי שמונע מערביי ישראל "להיות ישראלים עד הסוף, גם בזכויות וגם בחובות" הם קודם כל יהודי ארץ ישראל — שמפלים לרעה את האזרחים הערבים כבר מילדות, ומונעים מהם אפילו מראית עין של שוויון זכויות.

המציאות הזאת אינה ניתנת להכחשה. היא הוצגה בפני ראש הממשלה בשבועות האחרונים, בדמות דו"ח בן 100 עמודים שכותרתו "תוכנית מערכתית לשילוב כלכלי של החברה הערבית". את הדו"ח הזמין ראש אגף התקציבים באוצר, אמיר לוי, כשביקש לקבל תשובה לשאלה פשוטה: האם תקציב המדינה מפלה את האזרחים הערבים? אבל על הדו"ח חתומים שני משרדי ממשלה נוספים: המשרד לשוויון חברתי, בראשות השרה גילה גמליאל; ומשרד ראש הממשלה, בראשות הראשון בין שווים, ראש הממשלה בנימין נתניהו.

עוצמתו של הדו"ח טמונה בכך שהוא מרכז מאות דוגמאות לאפליה תקציבית נגד האזרחים הערבים. כל משרד ממשלתי שנבדק, כמעט בכל סעיף תקציבי, נקט מדיניות מפלה כלפי ערביי ישראל. האפליה היא כל כך גורפת, רחבה ונפוצה, שאין ברירה אלא להודות שמדובר בשיטה, והמזעזע מכל הוא שמדובר בשיטה שדנה את אזרחי ישראל הערבים לעוני, בערות והדרה כבר מהגיל הרך. האפליה מתחילה קודם כל בתקציבי החינוך, ולא מותירה לילד ערבי במדינת ישראל סיכוי לצמצם את הפערים בינו לבין ילד יהודי.

פיגור במערכת 
החינוך כבר מהגן

כיתה א'
מוטי מילרוד

זה לא סוד שמערכת החינוך הערבית (נזכיר שמדובר במערכת חינוך ממלכתית) היא מפגרת. התלמידים הערבים מפגרים בציוני המבחנים שלהם (פיז"ה, מיצ"ב) בכל המקצועות, ובכל הכיתות. נכון, תלמידים מאוכלוסיות מוחלשות נוטים לפגר בציונים שלהם, אבל גם כשעושים השוואה של תלמידים מאותו רקע חברתי־כלכלי — כלומר משווים בין תלמיד יהודי חלש לתלמיד ערבי חלש — התלמידים הערבים ממשיכים לפגר בשיעורים ניכרים. כלומר, העוני לבדו אינו מסביר את הפיגור העצום של מערכת החינוך הערבית.

הפיגור מתבטא בתוצאות הקשות של מערכת החינוך הערבית. שיעורי הנשירה ממנה הם עצומים, גבוהים ב–50% מאלה של מערכת החינוך הממלכתית היהודית. גם התלמידים הערבים שמצליחים לסיים את בית הספר התיכון, עושים זאת בחוסר הצלחה בולט — רק 23% מהם מחזיקים בתעודת בגרות "איכותית", שמאפשרת להם להתקבל לאוניברסיטה, לעומת 47% מקרב היהודים.

הפיגור של בתי הספר הערביים מתבטא בכל מדד, אפילו בתשתית הפיזית. מחקר של עמותת סיכוי לשוויון אזרחי בישראל העלה כי קיים מחסור חמור במבני כיתות במערכת החינוך הערבית. בבתי הספר היסודיים חסר שליש ממספר הכיתות, ובכיתות הגן — שני שלישים. בהיעדר כיתות, התלמידים הערבים לומדים בקראוונים, בספריות ובמעבדות שהוסבו לכיתות, או לחלופין — פשוט מצופפים את הכיתות באופן בלתי־נסבל.

הפיגור מעמיק והולך גם בהשכלה הגבוהה בחברה הערבית — עם שיעורי קבלה נמוכים לאוניברסיטאות ושיעורי נשירה גבוהים. בסך הכל, רק 13% מהצעירים הערבים מצליחים להתקבל ללימודי תואר ראשון, אף שחלקם באוכלוסייה הוא 22%. בתואר שני, שיעורם של הסטודנטים הערבים יורד ל–10%, ובתואר שלישי — מצטמק כבר ל–5%. השכלה גבוהה, כפתח לתעסוקה איכותית, היא מחוץ להישג ידם של מרבית הצעירים הערבים, מה שאומר שבפועל, מדינת ישראל לא מעניקה לצעיר הערבי הזדמנות שווה באף שלב.

בנימין נתניהו בפתיחת שנ ת הלימודים באשדוד
ניר קידר

ישראל פועלת 
להגדלת פערי החינוך

הפיגור העצום של הצעירים הערבים דורש טיפול. במבחני פיז"ה, ישראל מדורגת כמדינה השנייה בעולם מתוך 65 מדינות בעומק פערי החינוך שלה (וזאת בעוד החרדים כלל אינם נמדדים בפיז"ה). מאחר שפערים בחינוך משפיעים מאוחר יותר על פערים כלכליים־חברתיים, ברור בעליל שללא סגירת הפערים בחינוך — ישראל לעולם לא תוכל לצמצם את הפערים החברתיים האדירים שלה.

ישראל היא המדינה המפותחת המדורגת שנייה בעולם בעומק הפערים החברתיים שלנו (רק בארה"ב הנאו־ליברלית הפערים גדולים יותר). אלא שהנתונים שנחשפים בדו"ח, וכן במחקרים של חוקרי חינוך מובילים, מלמדים שלא רק שישראל אינה פועלת להקטנת פערי החינוך שלה — היא מנהלת בפועל מדיניות מרחיבת פערים.

עובדה, ככל שניתן להבין את הנתונים הבלתי־שקופים של משרד החינוך, תלמיד יהודי תמיד מקבל יותר תקציב מתלמיד ערבי — גם במצבים אבסורדיים שבהם תלמידים יהודים חזקים מקבלים יותר מתלמידים ערבים חלשים.

בממוצע, תלמיד יסודי יהודי מקבל 30% יותר תקציב מתלמיד ערבי. בחטיבות הביניים, הפער לטובת היהודים מתרחב ל–50%; ובתיכונים הפער מתרחב ל–75%. כך, תלמיד יהודי מקבל תקציב כמעט כפול מתלמיד ערבי, וזאת אף שהתלמיד הערבי הוא זה שנושר מהלימודים ומשיג ציונים עלובים במבחנים בינלאומיים, ולכן דווקא הוא היה צריך ליהנות מתקציב מטפח.

הסיבה לפערים התקציביים, ככל שניתן להבין אותה, היא הבלגן המכוון בתקציב משרד החינוך — שבכוונת מכוון אינו שקוף, ובכוונת מכוון הקריטריונים להקצאה שלו אינם ידועים ואינם ברורים. לכאורה, משרד החינוך מקצה את שעות הלימוד שלו לפי מדדי טיפוח (קרי, חלשים יקבלו יותר). בפועל, רק תקציב הבסיס (70%) מוקצה כך, וה–30% הנוספים של התקציב (שהם סלי תוספת) מוקצים ללא כל מדדי טיפוח, וזאת לרבות סלים רבים שהערבים כלל אינם זכאים להם, באופן מכוון (סל קליטה, סל תפילה, סל מורשת ישראל ועוד).

התוצאה היא שהתקציב שמקבל תלמיד ערבי לא רק שאינו מטפח, אלא בפועל מפלה לרעה — אם כוללים גם את התקציבים שהרשויות המקומיות וההורים מוסיפים לסל החינוך, הרי שהתקציב שמקבל תלמיד ערבי במדינת ישראל נמוך ב–78%–88% מזה של תלמיד יהודי. כן, מבחינת מערכת החינוך בישראל, ילד ערבי שווה תשיעית מילד יהודי.

לכאורה, משרד החינוך עושה מאמצים להגדלת תקציבי הטיפוח של מערכת החינוך הערבית. מזה שנתיים, מקיים המשרד תוכנית של הסטת תקציבים (150 אלף שעות לימוד) דיפרנציאלית אל עבר מערכת החינוך הערבית. אכן מדובר במאמץ חשוב, אבל הוא בקושי מדגדג את עומק הפיגור התקציבי של מערכת החינוך הערבית, וזאת בבתי הספר היסודיים שבהם הוא מטפל. הפער התקציבי הגדול ביותר נמצא הרי בתיכונים, ושם אין אפילו ניסיון לבצע טיפוח תקציבי כלשהו.

לא רק הילדים, גם הסטודנטים הערבים סובלים מאפליה בוטה. כך, היקף המלגות העומד לרשות סטודנט ערבי מסתכם ב–3,000 שקל לאורך התואר, לעומת הסכום שדרוש לסטודנט ערבי עני כדי לממן את לימודיו — 60 אלף שקל.

זאת ועוד, המועצה להשכלה גבוהה פתחה בשנים האחרונות בתוכנית תמיכה לסטודנטים מאוכלוסיות חלשות. זה נשמע מצוין, עד שרואים את המספרים — התקציב שהוקצה לסיוע לסטודנטים ערבים הוא 51 מיליון שקל, לעומת 131 מיליון שהוקצו לטיפוח סטודנטים חרדים. הסיוע לכל סטודנט ערבי הוא 1,300 שקל בשנה, לעומת 26 אלף שקל שמקבל כל סטודנט חרדי. מתברר שגם בתוך אוכלוסיית עניי ישראל, יש שווים יותר ושווים פחות, וסטודנט ערבי שווה 95% פחות מסטודנט חרדי.

תוכנית החומש למגזר — לא כוללת חינוך

שווה להזכיר כי תוכנית החומש למגזר הערבי, שבקושי רב אושרה השבוע בממשלה והביאה להסטת תקציבים של כ–12 מיליארד שקל לרשויות הערביות, פסחה על תקציבי החינוך. התוכנית מקצה לערבים נתח שווה בתקציבי החינוך הבלתי פורמלי, שזה כמובן חשוב, אבל לא משם תבוא הישועה לילדים הערבים.

היא אינה מסיטה ולו שקל אחד נוסף מתקציבי היסוד של משרד החינוך. המשרד מתהדר בתוכנית התקצוב הדיפרנציאלי שלו, ומסתפק בכך — אף שמדובר בתוכנית בהיקף של מיליארדי שקלים בודדים (משרד האוצר טוען שמדובר בתוספת של 4 מיליארד שקל לחינוך הערבי, בעוד החוקר נחום בלס טוען שמדובר ב–1.5 מיליארד שקל לכל היותר), וברור לחלוטין שלא די בה כדי לפתור את עומק הפיגור של מערכת החינוך הערבית.

מחקרי החינוך בעולם מציינים שתלמיד חלש צריך לקבל תקציב עודף של 50% על תלמיד חזק, כדי שניתן יהיה להתחיל לסגור את הפערים שמהם הוא סובל. במדינות מפותחות, כמו הולנד, מקצים 130% יותר (תקציב גדול בכמעט פי שניים וחצי לתלמיד חלש) כדי לסגור פערים בהצלחה. בישראל, לא רק שלא מקצים יותר, אלא מקצים פחות לתלמידים הערבים החלשים — ואחר כך מתפלאים שהפערים במדינת ישראל מרקיעים לשחקים, וכי ערביי ישראל, כדברי ראש הממשלה בעצמו, אינם מרגישים "ישראלים עד הסוף, גם בזכויות וגם בחובות".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#