"מי שרוצה להיות ישראלי, שיהיה ישראלי עד הסוף": כך שומרים את הערבים עניים ומוחלשים - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"מי שרוצה להיות ישראלי, שיהיה ישראלי עד הסוף": כך שומרים את הערבים עניים ומוחלשים

ראש הממשלה דורש מהאזרחים הערבים להיות "ישראלים עד הסוף", אבל יודע היטב שאינם כאלה, והרבה בזכות ממשלתו

39תגובות
בנימין נתניהו נואם וברקע הפאב בדיזינגוף בו התרחש הפיגוע
עופר וקנין

"אני לא מוכן לקבל שתי מדינות - מדינת חוק לרוב אזרחיה ומדינה בתוך מדינה לחלק מאזרחיה"

"במובלעות שאין בהן אכיפת חוק יש הסתה אסלאמיסטית ויש בהן נשק למכביר, שלעתים קרובות יורים בו באירועים כמו חתונות, וגם באירועי פשע. העידן הזה הסתיים... גיבשתי תוכנית, עם הרבה כסף, הרבה משאבים. ישראל תאכוף את החוק ואת ריבונותה - בגליל, במשולש, בכל מקום. נגייס עוד שוטרים, ניכנס לכל היישובים ונדרוש מכולם נאמנות למדינה. אי־אפשר להגיד, 'אני ישראלי בזכויות ופלסטיני בחובות'. מי שרוצה להיות ישראלי, שיהיה ישראלי עד הסוף, גם בזכויות וגם בחובות".

את הדברים המהדהדים האלה אמר ראש הממשלה, בנימין נתניהו, במוצאי שבת, בזירת הפיגוע שבו נרצחו שני יהודים ברחוב דיזנגוף בתל אביב. נתניהו היה בוודאי נסער מהאירוע הקשה, כמו הרוב המוחלט של אזרחי ישראל - ובהם גם האזרחים הערבים. אי־אפשר היה לטעות בגינוי החד־משמעי של האוכלוסייה הערבית, הנהגתה, ואפילו בני משפחתו של הרוצח, למעשה הנפשע.

נתניהו במפגש עם אזרחים ערבים בבית ראש הממשלה
ניו מדיה הליכוד

החברה הערבית בישראל התנערה באופן גורף מהפושע שצמח בקרבה. במידה רבה, ההתנערות של ערביי ישראל מהרוצח היתה הרבה יותר צלולה, ברורה וחד־משמעית מההתנערות של הציונית הדתית מהרצח בדומא, או מהרצח האכזרי של הנער מוחמד אבו ח'דיר ב–2014 - אפשר להניח שלא נראה את ערביי ישראל יוצאים להפגין מול ביתו של ראש השב"כ אם הרוצח ייתפס ויישלח לחקירה.

נתניהו, חייבים לומר, ציין לטובה את ההתנערות הברורה של החברה הערבית מהרצח ומהרוצח - מה שלא מנע ממנו לחבוט בחברה הערבית מיד אחר כך. האזכורים של "שתי מדינות", שאחת מהן אינה מדינת חוק, שאינה מכירה בריבונות הישראלית עליה וגם אינה נאמנה למדינה, לא הותירו הרבה מקום לפיוס או לדו־קיום. כך גם לא ההכרזה הדרמטית המסיימת של ראש הממשלה ש"מי רוצה להיות ישראלי, שיהיה ישראלי עד הסוף, גם בזכויות וגם בחובות" - חתירה ברורה תחת מעמדם של ערביי ישראל כאזרחים ישראלים לכל דבר ועניין.

מופלים לרעה כמעט בכל סעיף תקציבי

קשה להסביר מדוע מצא ראש הממשלה לנכון להוציא מקהל ישראל 20% מאזרחי המדינה בגין פושע יחיד - אמירה שלא נשמע ממנו לגבי הציונות הדתית, שהוציאה מקרבה גם את רוצחי אבו ח'דיר וגם את רוצחי דומא - אבל קשה עוד יותר להבין את המשפט של ראש הממשלה ש"מי שרוצה להיות ישראלי, שיהיה ישראלי עד הסוף". זאת בשעה שראש הממשלה יודע שערביי ישראל אינם ישראלים עד הסוף, קודם כל ולפני הכל משום שהרוב היהודי אינו מתייחס אליהם כאל ישראלים, ובאופן מכוון ושיטתי מפלה את האזרחים הערבים לרעה. הכלל של "ישראלים עד הסוף", מתברר, צריך להיות מופנה לא כלפי המיעוט המוחלש, אלא כלפי הרוב הדורסני - שרומס ובוזז את זכויות המיעוט בדרך של אפליה לאומית ברורה.

כן, אפליה לאומית, שיטתית ומכוונת - זאת המדיניות שמדינת ישראל נוקטת במשך שנים כלפי אזרחיה הערבים, וראש הממשלה יודע זאת היטב, מכיוון שמפת האפליה הוצגה בפניו רק באחרונה. קוראים למפה הזאת "תוכנית מערכתית לשילוב כלכלי של החברה הערבית". זהו מסמך בן 100 עמודים, שנכתב באוגוסט 2015 בידי חברת הייעוץ טאסק וחתום בידי שלושה משרדי ממשלה - משרד האוצר, משרד ראש הממשלה והמשרד לשוויון חברתי (הרשות לפיתוח כלכלי של מגזרי המיעוטים).

הרוח החיה מאחורי המסמך היא ראש אגף התקציבים באוצר, אמיר לוי, שביקש לקבל תשובה על שאלה פשוטה אחת: האם תקציב המדינה מפלה לרעה את ערביי ישראל? התשובה שלוי קיבל נפרשת על פני 100 עמודים של נתונים, הסורקים אחד לאחד את תקציבי כל משרדי הממשלה, ומספקים את ההוכחות: ערביי ישראל מופלים לרעה בכל משרדי הממשלה, בכל התחומים, וכמעט בכל סעיף תקציבי.

מדובר באפליה כה גורפת, נרחבת ונפוצה, שאין ברירה אלא להודות שמדובר בשיטה: ישראל מפלה כשיטה את ערביי ישראל, ומוודאת שהם יישארו אזרחים חלשים, מודרים, עניים ובלתי־משכילים. אנחנו ניזהר מלכנות את השיטה הזאת בשמות, אבל חייבים לכנות אותה בשם שיטה. זאת אינה טעות מקרית, אלא אפליה שיטתית ומכוונת.

ערבים ויהודים מפגינים נגד גזענות
אוליבייה פיטוסי

הקצאת שיטור נמוכה ל–56% ממקרי הרצח

קל להתחיל בנקודה שבה ראש הממשלה תקף: הפשיעה. ראש הממשלה צודק, כמובן: רמת הפשיעה בקרב ערביי ישראל גבוהה במיוחד. אף שהערבים הם 21% מאזרחי ישראל, חלקם במקרי השוד הוא 44%, בתקיפת שוטר חלקם הוא 50%, והגרוע מכל - 56% ממקרי הרצח בישראל מתרחשים בחברה הערבית.

אין ספק שהחברה הערבית מוכת פשיעה; השאלה הגדולה היא מה המדינה עושה כדי לטפל בנגע הפשיעה הערבי. התשובה היא שהמדינה מפלה לרעה את הערבים בהקצאת משאבי שיטור. באופן חריג, המסמך אינו מפרט את הנתון המדויק של שיעור השוטרים הפועלים ברשויות הערביות, רק מציין שמדובר בשיעור נמוך משמעותית מחלקם באוכלוסייה.

כלומר, החברה שבה מתרחשים 56% ממקרי הרצח בישראל מקבלת הקצאת זמן שיטור נמוכה אפילו מ–20%. אין ספק שלהקצות פחות שוטרים לחברה שבה מתרחשת עיקר הפשיעה בישראל היא דרך מעולה להילחם בפשיעה - ואז גם אפשר להאשים את החברה הערבית באי־ציות לחוק ובכך שנשק בלתי־חוקי למכביר מתרוצץ בקרבה.

אגב, המסמך חושף ששיעור השוטרים המוסלמים במשטרה הוא 1.2% בלבד - 5% בלבד מחלקם באוכלוסייה; שהקצאת משאבי עיר ללא אלימות לרשויות הערביות היא בדיוק כחלקה היחסי של האוכלוסייה הערבית, 20%, אף שניתן היה לצפות להקצאת תקציבי־יתר לאור שיעורי הפשיעה הגבוהים בקרב הערבים; וכי שוטרי משטרת ישראל אינם מקבלים כמעט הדרכות לגבי הגישה המתאימה לטיפול במגזר הערבי.

בנימין נתניהו בזירת הפיגוע
עופר וקנין

לרשויות הערביות אין ממי לגבות ארנונה

הגישה הזאת - של "בואו נזניח את הטיפול בבעיות של האוכלוסייה הערבית, ואז נוכל להאשים את ערביי ישראל בהן" - מאפיינת את הגישה של מרבית משרדי הממשלה. למשל, מצבן העגום של הרשויות הערביות, שקל כמובן ליהודים להאשים בו את הערבים עצמם ("הם מושחתים", "הם דואגים רק לחמולה", "הם לא גובים ארנונה").

כל הטענות נכונות, אגב, אבל הן כולן בטלות בשישים ביחס לבעיות העצומות שהרשויות הערביות מתמודדות עמן כתוצאה מהאפליה הבוטה נגדן. המסמך משווה את מצבן של הרשויות הערביות בחתכים רבים, גם ביחס לממוצע של הרשויות בישראל וגם ביחס לרשויות יהודיות דומות (רשויות עניות בפריפריה). באופן גורף, הרשויות הערביות תמיד חלשות יותר מכל רשות יהודית, בכל חתך השוואה שנבחר.

כך, התקציב הכולל לתושב ברשות ערבית נמוך ב–10% מזה של הרשויות היהודיות החלשות ביותר, ונמוך ב–45% מזה של רשויות יהודיות חזקות. ההכנסות העצמיות לתושב של הרשויות הערביות נמוכות ב–60% מזה של הרשויות היהודיות. כאשר בוחנים את הארנונה העסקית, הפיגור בהכנסה לתושב הוא של 85%: תושב ערבי בישראל מקבל כשישית ההכנסה מארנונה עסקית שמקבל תושב יהודי ממוצע.

נכון, חלק מהפיגור בהכנסה נובע גם משיעורי גבייה נמוכים יותר - שיעור הגבייה הממוצע בקרב רשויות ערביות הוא 58%, לעומת 73% בקרב רשויות יהודיות חלשות. עם זאת, מתברר שמרבית הפיגור נובע מחולשת התושבים וממיעוט ארנונה עסקית - בהשוואה שמתייחסת רק לארנונה למגורים, שיעור הגבייה של רשויות ערביות ורשויות יהודיות חלשות כמעט זהה.

לב הבעיה של הרשויות הערביות, לכן, אינו העובדה שהן אינן גובות מסים (אף שגם זאת כמובן בעיה), אלא שפשוט אין להן ממי לגבות, בגלל מיעוט העסקים ומיעוט שטחי התעסוקה בהן. שטחי המסחר והעסקים ברשויות הערביות קטנים ב–50%–85% מהשטחים המוקצים לרשויות יהודיות חלשות, או לרשויות יהודיות בפריפריה.

הפיגור העצום נובע ממחסור בקרקעות לבנייה - שנשאל שוב מדוע דווקא היישובים הערבים הם החנוקים ביותר בקרקעות בישראל, והאם ייתכן שישראל ממשיכה לנהל באופן סמוי את מדיניותה של "ייהוד הגליל" באמצעות הקצאה לא שוויונית של קרקעות? - וגם מהיעדר יכולות ייזום בקרב השלטון המקומי הערבי. בעולם, אגב, לא מחכים שרשויות חלשות ייהפכו לפתע ליזמיות מדהימות, אלא מכירים בחולשתן ויוזמים הקמת אזורי תעסוקה בעבורן.

מה שמחריף את בעיית אזורי התעסוקה הערביים הוא החולשה העסקית הגדולה של המגזר - רק 10% מהעסקים בישראל הם בבעלות ערבית (מחצית מחלקם באוכלוסייה), רק 3% מהם הם עסקים גדולים, והרוב המוחלט של העסקים הערביים הם בתחומי הבנייה וההובלה, כלומר תחומים המעסיקים באופן מסורתי עובדים לא משכילים ומשלמים להם מעט בהתאם לכך. כלומר, גם אם הרשויות הערביות היו יוזמות, אין להן כל כך עם מי לעשות זאת.

הערבים לא מקבלים מכסות חקלאיות

על היעדר אזורי תעסוקה בתוך הרשויות הערביות ניתן היה לפצות באמצעות עיסוקים חקלאיים. כידוע, החברה הערבית עסקה באורח מסורתי בחקלאות. אלא שהפלא ופלא, ערבים בישראל אינם מצליחים לקבל מכסות חקלאיות. בענפים המתוכננים של ביצים, חלב ואפילו צאן, אין מכסות לערבים - וגם בג"ץ, שחייב את המדינה לחדול מאפליית החקלאים הערבים ולהקצות להם מכסות, לא עזר.

את מקום האפליה הישירה החליפה אפליה עקיפה - הערבים נדרשים להביא אישורי שימוש מכל הבעלים של הקרקע המיועדת לחקלאות, ובגלל בעיות רישום המקרקעין ברשויות הערביות זוהי דרישה בלתי־צליחה מבחינתם. גם בענפים שאינם מתוכננים, כמו ענפי הצומח, הערבים מודרים - כדי לקבל קרקע חקלאית צריך להתגורר ביישוב חקלאי מתוכנן, וכמובן אין יישובים ערביים שזכו בהכרה כזאת. כבר דיברנו על מדיניות קרקעות סמויה שמתנהלת נגד האזרחים הערבים?

בהיעדר חקלאות, ובהיעדר אזורי תעסוקה בתוך היישובים הערביים, יכלו ערביי ישראל לפצות את עצמם בנסיעה למוקדי תעסוקה רחוקים יותר. אלא שגם כאן הם נתקלים במחסום האפליה נגדם - התשתית המפגרת של התחבורה הציבורית.

"הנגישות הנמוכה לתחבורה ציבורית", נכתב במסמך, "מהווה מחולל מרכזי של הפערים הכלכליים, מרחיקה את האזרחים הערבים ממוקדי תעסוקה והשכלה גבוהה ומצמצמת מאוד את פוטנציאל הפיתוח הכלכלי של הרשויות הערביות. חלק מהיישובים הערביים סובלים מהיעדר מוחלט של נגישות לתחבורה ציבורית, וביישובים אחרים רמת הנגישות נמוכה מאוד. בנוסף, במשרד התחבורה יש הסכמה גורפת של אנשי מקצוע כי מצבן של תשתיות התחבורה ברשויות הערביות גרוע".

במקרה הזה, ב"גרוע" הכוונה לפיגור ממוצע של 60% בהיקף שירותי התחבורה שמקבל תושב ביישוב ערבי, בהשוואה ליישוב יהודי בסדר גודל דומה. אום אל־פאחם, למשל, מקבלת 12 קווי אוטובוס, לעומת 22 בפרדס חנה הסמוכה והקטנה יותר. מספר נסיעות האוטובוס השבועי בכפר קאסם נמוך ב–60% מבאור עקיבא, אף שכפר קאסם גדולה יותר ב–26%. הסובסידיה לתחבורה ציבורית ליישובים ערביים היא 8% מסך הסובסידיה לתחבורה הציבורית, אף שביישובים אלה מתגוררים 14% מתושבי ישראל.

המדינה מודה 
סוף־סוף באפליה

בלי תחבורה ציבורית, בלי חקלאות ובלי אזורי תעסוקה בתוך היישובים הערביים, נראה שקצת יותר קשה להאשים את המסורתיות של החברה הערבית בכך שרק 32% מהנשים הערביות יוצאות לעבוד. הטענה הזאת, כאילו הגברים הערבים השובינסטים אינם נותנים לנשים שלהם לצאת מהכפר (טענה שיש בה כמובן גם גרעין של אמת), נראית בעייתית עוד יותר כאשר בוחנים את אחד החסמים החשובים הנוספים לתעסוקת נשים - מעונות יום.

הנתונים מלמדים שרק 1% מהפעוטות הערביים עד גיל שלוש משולבים במעונות יום, לעומת 7% מהילדים היהודים. יחד עם משפחתונים, רק 4.5% מהילדים הערבים נמצאים במסגרת כלשהי, לעומת 9% מהילדים היהודים. על אף הפיגור העצום, המדינה מקצה למעונות יום במגזר הערבי נתח של 20% מהתקציבים, בדיוק כחלקם של הערבים באוכלוסייה הכללית, תוך התעלמות מכך ששיעור הילדים הערבים גדול יותר, והתעלמות מהפערים שהצטברו במשך שנים ודורשים טיפול.

המצער הוא שגם את ה–20% הללו הרשויות הערביות אינן מצליחות לנצל, בגלל בעיות ניהול קשות, מחסור בקרקעות, וגם היעדר משאבים הנדרשים לתכנון ולבינוי. כלומר, זה לא שהיהודים אשמים בכל הבעיות של הרשויות הערביות. למעשה, יש אפילו נקודות אור ראשונות שבהן היהודים מנסה קצת לצאת מגדרם, ולעזור לרשויות הערביות באמצעות אפליה מתקנת.

נקודת האור הגדולה ביותר היא כמובן החלטת הממשלה מהשבוע שעבר על תוכנית החומש למגזר הערבי, שהיא פועל יוצא של מסמך 100 העמודים והגילויים המזעזעים העולים ממנו לגבי אפליה תקציבית שיטתית של הרשויות הערביות. עם הנתונים הקשים האלה כבר קשה להתווכח, ואפילו ממשלת נתניהו הימנית נאלצה - בחירוק שיניים, ולאחר דיונים שנמשכו בשלוש ישיבות ממשלה עוקבות - לקבוע תיקון של לפחות חלק ממנגנוני ההקצאה המפלים.

אפשר לברך את הממשלה שסוף־סוף פקחה את עיניה ומודה באפליה השיטתית המתנהלת במשך שנים נגד האזרחים הערבים. אפשר להתאכזב מכך שאחרי חשיפת התמונה המזעזעת הזאת, ראש הממשלה עוד מעז לבוא בטענות כלפי ערביי ישראל, על שאינם "ישראלים עד הסוף".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#