טייקונים, משאב טבע, מיליארדי
 דולרים - ולא, זה לא מתווה הגז

ההצגה הגדולה הבאה תהיה תום הזיכיון של כיל בים המלח, וצוות ממשלתי החל לדון בעניין ■ השאלה היא אם על המדינה לקנות את נכסי כיל ולצאת במכרז חדש על כריית האשלג - או להיכנס למו"מ על הארכת הזיכיון

מירב ארלוזורוב
מירב ארלוזורוב

בעוד ההצגה הכי גדולה בעיר - הופעת ראש הממשלה בפני ועדת הכלכלה בנוגע למתווה הגז - שוברת שיאי צפייה, בהיחבא, ללא כל קשב ציבורי, הולכת ובאה ההצגה הבאה. כל האלמנטים להצגה טובה, מסעירת חושים ציבורית, נמצאים שם: החלטה ממשלתית שתקבע, לשבט או לחסד, הכנסות של מיליארדי שקלים לגוף פרטי; מעורבות של אחד הטייקונים הגדולים במשק; הקצאת משאב טבע ישראלי, המעלה שוב את השאלה למי הוא שייך - לציבור או לטייקון, ולמה.

למעשה, כמו בהצגה הטובה בעיר, גם ההצגה החדשה נפתחת בצורה דומה: צוות ממשלתי שהוקם מחוץ לעין הציבורית, והוא מקיים דיונים חורצי גורלות בסודיות רבה. ההחלטה הראשונה של הצוות, שהחל את עבודתו רק לפני שבועיים, היא שלא יוצגו תמלולים של פגישותיו - רק תקציר של הדברים שנאמרו, בלי לציין מי אמר.

מפעל ייצור האשלג של כיל. טרקטור צהוב בתוך ענן לבן של אשלג
מפעל ייצור אשלג של כילצילום: בלומברג

זהו אחד הלקחים מהוועדה לבחינת מדיניות הממשלה בנושא משק הגז הטבעי, בראשות שאול צמח, שהגישה את המלצותיה באוגוסט 2012. תמלול מלא של כל ישיבותיה ופרסומם גרר עליהום על כל חבר ועדה שאמר משפט זה או אחר, והוביל לכך שצוותים מקצועיים של הממשלה חוששים לדבר באופן חופשי בדיונים פנימיים. לכן, הפשרה היא שרק תמצית הדברים תפורסם לציבור, ולא התמלול המלא. אם זהו נזק ראשון לדרך המתהלמת שבה התנהל הוויכוח הציבורי לגבי מתווה הגז, ישפוט הציבור.

בכל מקרה, צוות הוועדה מורכב רק מפקידי ממשלה, בראשות הכלכלן הראשי באוצר יואל נוה, וישתתפו בו בין היתר מנכ"ל משרד הכלכלה עמית לנג, המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט, ראש אגף התקציבים אמיר לוי, החשבת הכללית מיכל עבאדי־בויאנג'ו, נציגי המועצה הלאומית לכלכלה ונציגי המשרד להגנת הסביבה. כולם יישבו אחת לשבועיים, ועד לאמצע השנה הבאה - אפשר להטיל ספק אם, לאור מורכבות הנושא, הצוות יספיק לעמוד בלוחות הזמנים שנקצבו לו - הם יצטרכו לפסוק בסוגיה הבוערת של תום הזיכיון של כיל בים המלח ב-2030.

ניסוח רשלני ומעורפל

הזיכיון של כיל, אז חברה ממשלתית, לכריית האשלג בים המלח ניתן לה ב–1961. כיאה לזיכיון שנותנת הממשלה לחברה ממשלתית, הוא נוסח באופן רשלני ומעורפל. כתוב בו שהזיכיון יישאר בידי כיל עד 2030 - כלומר, הזיכיון ניתן לתקופה של 70 שנה - ושבמועד הקובע ישוב הזיכיון למדינה, לאחר שהמדינה תקנה מידי כיל את כל נכסיה במחירם המופחת.

עשר שנים לפני מועד פקיעת הזיכיון, ב-2020, צריכה כל השקעה של כיל בנכסיה בים המלח לקבל את אישור המדינה. 2020 זה ממש מעבר לפינה, מה שמסביר מדוע הצוות של נוה הוקם כבר היום ומדוע הסוגיה נחשבת לבוערת.

יואל נווה
יואל נווה

גם כך כיל איימה להפסיק להשקיע במפעליה בים המלח, בגלל הטלת מס רווחי יתר (מס שישנסקי) עליה. האיום, מתברר, הוא איום ממשי, אבל לאו דווקא בגלל ששינסקי - מועד תום הזיכיון בפשטות כובל את ידיה של כיל בנוגע להמשך השקעותיה, וכל זמן שהממשלה לא תספק ודאות לגבי הצפוי לקרות החל ב-2020 כיל לא תוכל להשקיע יותר.

לכן, צוות נוה הוא צוות שעוסק בסוגיה בוערת. זהו רק אחד משני צוותים שעוסקים בנושא כעת. הצוות האחר הוקם על ידי החשבת הכללית, והוא דן בשאלת שווי הנכסים של כיל בערכם המופחת. כיל, על פי הערכות, מצפה לקבל עבור הנכסים 5-3 מיליארד דולר, מה שמבהיר מדוע ההצגה של זיכיון כיל הולכת להיות לא פחות חמה ולא פחות מסעירה מזאת של מתווה הגז.

עם זאת, שאלת שווי הנכסים היא כנראה משנית ביחס לשאלה העקרונית שבה עוסק הצוות של נוה: מה עושים בכלל עם תום הזיכיון, והאם אותו פקיד שהתחייב בשם ממשלת ישראל ב-1961 לקנות את כל הנכסים, ידע על מה הוא מדבר? התחייבויות שניתנות לתקופה של 70 שנים קדימה נוטות להיות מסוג של "אחרי המבול", רק ש-55 שנים מתוך ה-70 חלפו כבר, והמבול בפתח.

עידן עופר
עידן עופרצילום: בלומברג

כלומר, השאלה הנדונה היא האם על המדינה לממש את הכתוב בזיכיון כלשונו - לקנות את כל הנכסים של כיל מידיה (צ'ק של 5-3 מיליארד דולר לידי משפחת עופר, הבעלים של כיל) ולצאת במכרז חדש על כריית האשלג בים המלח - או האם ניתן לשאת ולתת עם משפחת עופר על הארכת הזיכיון שבידי כיל לשנים נוספות?

זו אינה שאלה מובנת מאליה. בעולם מקובל כי זיכיון לכריית משאבי טבע ניתן עד תום המשאב. הזיכיון לשאיבת הגז, למשל, ניתן עד להתרוקנות מאגרי הגז. לכן מנגנון של קבלת המשאב בחזרה, לפני שמוצה, הוא מנגנון נדיר שאין לגביו ניסיון עולמי. אם קיים מנגנון כזה, בדרך כלל הוא נעשה על סמך קריטריונים פשוטים מאוד, כמו התחייבות להמשך העסקת עובדים במכרה המדובר. עם זאת, לאשלג בים המלח יש אופי ייחודי - מדובר במשאב מתחדש, ולכן אין משמעות לכרייה עד תום חיי המשאב כי המשאב פשוט אינו מתכלה.

תוספת מופלאה: זכות סירוב ראשונה

זאת ועוד, המנגנון שהוצע בשטר הזיכיון - קניית נכסי ים המלח מכיל במחיר מלא ומכירתם במכרז - מסתבך עוד יותר בגלל התוספת המופלאה שהוכנסה לשטר הזיכיון: זכות סירוב ראשונה. לכיל יש זכות סירוב ראשונה לכל הצעה שתועלה במכרז למכירת נכסי ים המלח, והניסיון ההיסטורי מלמד שהמדינה מתקשה מאוד להתמודד עם זכויות סירוב ראשונות כאלה.

ב-1969, למשל, ניתנה זכות סירוב ראשונה לחברה לישראל - נו, אותה חברה שמחזיקה גם בבעלות בכיל - על מניות המדינה בבתי הזיקוק. חוסר היכולת להתמודד עם זכות הסירוב הראשונה הזאת גרם לכך שב-2003, בתום הזיכיון (70 שנה) של בתי הזיקוק, ולאחר ששטר הזכיון קבע כי נכסי בתי הזיקוק יחזרו בחינם לידי המדינה בתום תקופת הזיכיון, שילמה המדינה 550 מיליון שקל למשפחת עופר תמורת רכישת מניות בז"ן שהיו בידיהם. החינם נהפך ל-550 מיליון שקל, בשל יכולת הלחץ של החברה לישראל שהתבססה על זכות הסירוב הראשונה.

בדיעבד, אגב, המהלך של רכישת מניות החברה לישראל בבז"ן היה מוצלח מאין כמוהו - 550 מיליון שקל שהשקיעה המדינה איפשרו לה לפצל את שני בתי הזיקוק (בית הזיקוק אשדוד ובית הזיקוק חיפה), ולהפריט את שניהם ב-2006–2007 בסכום שיא של 10 מיליארד שקל. החברה לישראל ניצלה את ההפרטה כדי לקנות מחדש את השליטה בבית הזיקוק חיפה לפי שווי הגבוה פי שלושה מזה שבו היא מכרה את שני בתי הזיקוק למדינה ארבע שנים קודם לכן. המדינה הרוויחה על המניות שקנתה, של שני בתי הזיקוק יחד, פי חמישה.

כלומר, ההתמחרות הקודמת בין המדינה לחברה לישראל הסתיימה מבחינת המדינה בפשרה מוצלחת. המדינה הבינה כי היא חייבת לשלם כסף לחברה לישראל בשל זכות סירוב הראשונה, וכי התשלום מוצדק לאור השינוי המבני שהושג בפיצול בתי הזיקוק.

עם זאת, במקרה של הארכת זיכיון ים המלח, אין שינוי מבני באופק. בכל מקרה ייכרה האשלג בים המלח באופן בלעדי. השאלה היחידה היא אם החברה לישראל תמשיך לעשות זאת לאחר שיגיעו עמה להסכמות על הארכת הזיכיון (בתנאים דומים לאלה הקיימים היום או שונים מהם), או שהמדינה תקנה ממנה את נכסי ים המלח בסכום עצום, ואז תוציא אותם למכרז תחת זכות הסירוב הראשונה שלה.

במקרה כזה, אגב, יצטרכו לשאול מי יהיה הקונה החדש ובאילו תנאים, וגם לשאול מה עושים עם עובדי מפעלי ים המלח - כי הרי בלי הזיכיון אין לכיל יכולת קיום, ואין לעובדיה היכן להתפרנס.

כבר אמרנו שזו הולכת להיות ההצגה הכי לוהטת בעיר, וכמו ההצגה של מתווה הגז - גם השאלות לגבי זיכיון ים המלח רחוקות מלהיות פשוטות או קלות לפתרון. אפשר רק לקוות שהפעם ננהל את הדיון הציבורי בנושא עם קצת פחות האשמות על שחיתות וכניעה לטייקונים, וקצת יותר שיקול דעת ושקיפות ציבורית.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ