מחאת הגז - רגע מעורר השראה בדמוקרטיה הישראלית: למען חופש, נגד מונופולים וריכוזיות - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מחאת הגז - רגע מעורר השראה בדמוקרטיה הישראלית: למען חופש, נגד מונופולים וריכוזיות

"אנרכיסטים" נגד מתווה הגז? הכירו את ר', שעשה אקזיט של מאות מיליוני דולרים ■ הוא לא מומחה לגז, אבל התהליך שבו המתווה עובר גורם לו לחשוב שמשהו כאן לא מתנהל כשורה. ככה לא סוגרים עסקות של עשרות מיליארדים

69תגובות
מחאת הגז
תומר אפלבאום

הבחירות לכנסת בישראל מתקיימות לפי חוק וכל אזרח רשאי להצביע לפי רצונו ומצפונו. גם בארה"ב וברוב הכלכלות המפותחות במערב מתקיימות בחירות דמוקרטיות שקופות, פתוחות וחופשיות.

אז מדוע בישראל, כמו גם במדינות מערביות רבות אחרות יש תחושת מיאוס, תסכול וכעס על השלטון, הפוליטיקאים, המערכות הכלכליות ובאופן כללי על הממסד?

יש הרבה מאוד סיבות, תיאוריות, ויכוחים ורעיונות מכל דיסיפלינה אפשרית לתופעה הזאת. אבל דבר אחד ברור: קיומן של בחירות פתוחות וחופשיות כל כמה שנים הן תנאי הכרחי, אך מאוד לא מספק לקיומה של דמוקרטיה מתפקדת ומשגשגת המקדמת את רווחתו של הציבור.

דמוקרטיה אינה מתמצה באותו רגע בו אנחנו הולכים כל כמה שנים לקלפי ומשלשלים את הפתק שלנו.

"מגש הכסף" הגיעה גם לבלומברג: "התכנית נותנת כלים להבין איך הממשלה דופקת אותנו"

יובל שטייניץ במליאת הכנסת בדיון על מתווה הגז
אמיל סלמן

חלק גדול מהמצביעים כלל אינם מתמצאים בנושאים הכלכליים, החברתיים, המדיניים שנמצאים על סדר היום. הם לא מכירים לעומק את המפלגות והמועמדים והם אינם "בוחרים מיודעים". לעיתים ההצבעה שלהם תהיה הפוכה לאינטרסים וההעדפות שלהם.

הפוליטיקאים בוחרים לדבוק בנושאים כלליים, מעורפלים ועמומים – סיסמאות לבוחרים - אך בפועל אינם מקדמים את ההתמודדות עם הבעיות האמיתיות בחברה ובכלכלה, מאחר שאלו מצריכות התמודדות עם מוקדי כוח – התמודדות שממנה מעדיפים הפוליטיקאים להימנע מאחר שלעיתים קרובות דווקא מוקדי כח אלה מבטיחים את בחירתם.

התוצאה היא שמתנהל שיח ציבורי שנוח לפוליטיקאים ומושך ציבור בוחרים - אך אינו שם על סדר היום את הבעיות האמיתיות שיש להתמודד עימן.

יש פער אדיר בין ההבטחות והרעיונות של הפוליטיקאים לבין הרצון והיכולת שלהם לספק את השינויים שהם הבטיחו לבוחריהם. פוליטיקאים יתמקדו בנושאים שבהם הם יכולים להציג "הצלחות" ברורות ומהירות, גם אם הם חסרי ערך ממשי בטווח הארוך עבור כלל האוכלוסיה - ויימנעו מנושאים שלא מקטינים למינימום את העימותים שלהם עם קבוצות חזקות בסקטור הציבורי והפרטי.

הממשלה, כמו כל מוסד ענק היא ארגון שנע באיטיות אדירה - וגם הפוליטיקאי או הממשלה האידיאלים שרוצים רק להיטיב עם הציבור בכל מחיר יתקשו מאוד להזיז את מאות אלפי העובדים שלה בכיוון הנכון. גם מנהלים של ארגון עם מאות עובדים יודעים את ההשפעה האדירה של התרבות הארגונית על היכולת לסמן מטרות ולהגיע ליעדים. הדבר נכון שבעתיים בארגונים ציבוריים ענקיים.

אפשר להמשיך את רשימת כשלי הדמוקרטיה ולמלא אלפי עמודים, אבל אין צורך: כל קורא מבין שיום הבוחר, הפתק בקלפי, הוא חלק מאוד קטן בקיומה של הדמוקרטיה. כדי שיהיה קשר חזק בין רצון הציבור לבין תפקוד הממשלה צריכים להתקיים שורה ארוכה של מוסדות דמוקרטיים.

אחד המוסדות הקריטיים בדמוקרטיה, שחסרונו מורגש מאוד, הוא החברה האזרחית: אנשים שמתארגנים יחדיו סביב רעיונות חשובים לשנות את המציאות. לא כדי להגיע לשלטון, לא כדי לדאוג לקבוצת האינטרסים לה הם משתייכים - אלא מתוך דחף דמוקרטי, מתוך רצון למצוא משמעות, מתוך דחף, בלתי נשלט לפעמים, לפעול למען רעיונות שחשובים להם.

מחאת הגז
תומר אפלבאום

כלכלנים יסבירו שהתארגנות כזאת היא כמעט בלתי אפשרית. לפרטים בחברה שאין להם אינטרס משותף ברור אין שום סיבה רציונלית להשקיע את הזמן, הכסף והאנרגיה בלמידת הנושאים המורכבים ובפעולה משותפת בנושא. זה לא רציונלי, התועלת האישית שתהיה להם במקרה של הצלחה תמיד תהיה נמוכה כי היא תתפזר על פני רוב הציבור. לעומת זאת, בצד השני יהיו קבוצה או קבוצות קטנות בהרבה שלהן יש תועלת מרוכזת עצומה. להן יהיה כדאי להשקיע את הכסף והאנרגיה כדי להיטיב עם עצמן ולכן הן ייטיבו להתארגן ולפעול יחדיו.

העובדה שישראל, כמו רוב הדמוקרטיות המערביות מלאה במאות קבוצות אינטרס קטנות שהצליחו לארגן לעצמן חוקים, תקנות ורגולציות שמשרתות אותן על חשבון הציבור - וזאת למרות שיש לנו בחירות חופשיות כל 4 שנים - היא בדיוק התוצאה של הכשל הזה.

והנה מגיעה מחאת הגז של 2015. התעוררות של חברה אזרחית, חסרת תקדים במונחים ישראלים, החוליה החסרה בכל כך הרבה נושאים קריטיים בכלכלה הישראלית. קבוצה מוזרה ביותר של כמה אלפי אנשים שיוצאים כל מוצאי שבת להפגין נגד מתווה הגז.

זאת קבוצה מוזרה מאוד משום שבניגוד להפגנות מפלגתיות - אף אחד מהיוצאים לרחוב במוצאי שבת לא מצפה לקבל ג'וב בסקטור הציבורי כתוצאה מהשתתפותו במחאה. מדובר ביחידים, פרטים, שלא רשומים בשום מקום. אם הם יצליחו לשנות את הרגולציה בנושא האנרגיה בישראל - התועלת האישית שתצמח לכל אחד מהם היא אפסית. זה הרי יתחלק על פני 8 מיליון אנשים ושני דורות.

כיצד מקבלים הציבור הישראלי, הפוליטיקאים והעיתונות את המחאה הזאת?

שר האנרגיה יובל שטייניץ כינה אותם "אנרכיסטים". במקומות רבים אחרים בממשלה, בפוליטיקה ובעיתונות הסבירו שהם רוצים "להפיל את הממשלה".

בואו נבחן את שתי הטענות האלה.

הפלת הממשלה? ספק רב. שני הגורמים הפוליטיים העיקרים שבאופוזיציה שרוצים להגיע לשלטון מגלים אדישות מוחלטת למחאה. יצחק הרצוג, ציפי ליבני ויאיר לפיד נמנעים מלהביע דעה ברורה וחדה בנושא ואביגדור ליברמן, לכאורה מהאופוזיציה, תומך כמובן בעמדת מונופול הגז.

למוחים אין שום תוכנית וגם יכולת להפיל את הממשלה. הם רוצים שהממשלה הנוכחית תשנה את המדיניות שלה. אם היו רוצים שהממשלה תיפול הם היו צריכים לנהוג כמו פוליטיקאים - לקוות שיעבור מתווה גרוע במיוחד, עם מחירים גבוהים, מיסוי נמוך וכוח מונופוליסטי אדיר - ואז הם יוכלו להכריז שהממשלה נכשלה ולתבוע את החלפתה. זאת מן הסתם החשיבה של האופוזיציה, ככל שיש כזאת כאן. המחאה רוצה בדיוק את ההיפך.

ומה עם "אנרכיסטים"? צריך רק לצאת לרחוב באחת השבתות, לצעוד עם האנשים, לשוחח אותם, לקרוא את הפוסטים שלהם בפייסבוק כדי  להבין עד כמה הטענה הזאת מופרכת. הרוב המכריע שלהם הם לא רק אנשים נורמטיווים, אינטליגנטים ושקולים וחלקם בורגנים, בעלי משפחות.

אסדת קידוח של נובל אנרג'י
אי־אף־פי

לפני כמה שבועות הוזמנתי לחוג בית של אחד מפעילי ממחאה. נקרא לו ר' כי הוא לא ביקש עד היום חשיפה. לפני שנתיים הוא מכר את החברה שלו לענקית היי-טק אמריקאית בכמה מאות מיליוני דולרים. אין ל"אנרכיסט" הזה שום קשר לענף האנרגיה, אין לי מושג למי הוא הצביע בבחירות ולמיטב הבנתי הדבר היחיד שהוא מבין בו זה שבבי תקשורת. היום הוא מייצג חברת תקשורת סינית.

הוא קורא עיתונים, את העיתון הזה, כמוכם, והוא כועס. הוא לא רואה עצמו כמומחה לגז, הוא מבין שהנושא מאוד מורכב, אבל התהליך שבו מתווה הגז עובר גורם לו לחשוב שמשהו כאן לא מתנהל כשורה. ככה לא סוגרים עסקות של עשרות מיליארדים.

טוענים כלפי המוחים שאין להם מספיק ידע והבנה בנושא הגז או שהם לא מציגים חלופות סבירות למתווה של הממשלה. הטענה הזאת היא המגוחכת מכולן ומבליטה את חוסר ההבנה של המבקרים איך עובדת דמוקרטיה וכלכלה.

ראשית, בתוך המחאה הזאת יש קבוצה קטנה של אנשים בעלי ידע מפליג בנושא. אבל זאת לא הנקודה החשובה בהכרח.

מדוע יש לצפות שלציבור הרחב יהיה ידע עמוק ותוכנית פעולה בנושא כה מורכב? הרי הידע, כמעט תמיד נמצא בידי קבוצת האינטרס, במקרה הזה מונופול הגז, ולעיתים גם בידי הממשלה. למונופול כדאי להשקיע את סכומי העתק הנדרשים כדי שיהיה לו את כל הידע בנושא. איזה משאבים יש למוחים? מונופול הגז יכול לשלם עשרות מיליוני דולרים לחברות ייעוץ בינלאומיות, למיטב הפרופסורים כדי שיכתבו לו חוות דעת וייצרו לו מידע שיתמוך באינטרסים שלהם. למוחים אין ולעולם לא יהיה, הגדרתית, אלפית מהמשאבים האלה.

אז מי יעמוד מול המונופול?

בדמוקרטיה זו תפקידה של הממשלה והרגולטורים – הם  אמורים לעמוד כמובן נגד המונופול ולטובת הציבור הרחב, האזרחים, הבוחרים. אבל כאן בדיוק נולדה מחאת הגז; התהליך שבו עובר המתווה הזה העלה חשש כבד אצל המוחים שהגורמים המקצועיים בתוך הממשלה לא עשו את שיעורי הבית הנדרשים ולא נלחמו על האינטרס הציבורי.

זה התחיל בבריחה המוזרה של שר האוצר משה כחלון מעיסוק בנושא באמתלה המשונה שיש לו חבר, מיליארדר, נמשך בדריסת מוסד ההגבלים העסקיים שהביא להתפטרות הממונה ואחריה פיטורי יו"ר רשות החשמל, עבר דרך חוות דעות משונות של מערכת הביטחון שנועדו למנוע דיון כלכלי, ממשיך בהיעלמותו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט שהזהיר בשנה שעברה שמונופול הגז מאיים על הדמוקרטיה, ועימו גם נאלם דום היועץ המשפטי לממשלה. זה הגיע לאבסורד גמור עם מינויו של שאול מרידור למנכ״ל משרד האנרגיה אף שהוא מנוע מלעסוק במקור האנרגיה החשוב ביותר בישראל - ועכשיו הסיפור המביך עם אבי גבאי.

בנימין נתניהו
רויטרס

השר לאיכות הסביבה והצמרת המקצועית של המשרד שלו סבורים שהמתווה גרוע, פוגע באיכות הסביבה, לא מבטיח את הביטחון האנרגטי של ישראל ולוקה בטעויות בניהול מדיניות פיסקלית. אבל במקום שהממשלה תנצל את העמדה הזאת או את הידע במשרד להגנת הסביבה כדי לנהל דיון ציבורי פתוח - בכנסת או בכל מקום אחר - פועל ראש הממשלה כדי להשתיק את הדיון ולמנוע מהשר לדבר.

מעניינת לא פחות היא התנהגות העיתונות. בחמש השנים האחרונות נמצאו "ישראל היום" ו"ידיעות אחרונות" בשני צידי המתרס כמעט בכל נושא. לפתע במתווה הגז אי אפשר להבדיל בין הקו של שלדון אדלסון ונוני מוזס. בשני העיתונים הגיעו למסקנה שמה שטוב למונופול - טוב גם למדינת ישראל ואזרחיה. בישראל היום מצוירים אנשי המחאה כ"שמאלנים" של ה"קרן החדשה" וב"ידיעות אחרונות" הם תוארו בסוף השבוע האחרון כתינוקות שנשבו.

צבת הברזל שבה אוחז ראש הממשלה את השרים והרגולטורים, השיטות שבהן הוא מטפל בקולות עצמאיים כמו אבי גבאי, דיוויד גילה או אורית פרקש ובעיקר חולשת האופוזיציה לא מבשרים טובות למחאת הגז.

ואולם מעבר לכל אלה יש חוליה אחת חסרה נוספת, זאת שהיתה חסרה לצערנו ברוב המאבקים שהתנהלו כאן בעשור האחרון: "אליטה" משרתת: אנשי עסקים, אקדמאים, מומחים – הנחשבים בעלי מעמד בחברה, שיצטרפו לשיחה, שינסו ללמוד את הנושא או במינימום שיתמכו באנשים שרוצים להקדיש לעניין את זמנם ומרצם.

מאכזבים במיוחד הם אקדמאים, פעילים חברתיים ואינטלקטואלים התומכים בחופש הביטוי ובשוק החופשי. אלה אנשים שמבינים לעומק את הכשל הדמוקרטי של כוחן של קבוצות האינטרסים בדמוקרטיה; אלו הן הרי החסם העיקרי בפני תחרות, חופש ומריטוקרטיה בדמוקרטיות. הם מבינים היטב את הקושי האדיר של חברות, ממשלות, דמוקרטיות להתמודד עם שחקנים חזקים, מאורגנים, הן בסקטור הציבורי והן בסקטור הפרטי. אבל הם שוב שותקים, עסוקים בענייניהם, נזהרים מלגעת בנושאים שקרובים לליבו של הממסד.

אם הם לא יצטרפו – לפחות בהבעת עמדה מקצועית - בשלבים הבאים, כאשר המתווה יגיע לעימות המשפטי בבג"ץ – יש חשש שהרגע הדמוקרטי המיוחד והחשוב של מחאת הגז יגווע ונחזור לתוואי הקיים שבו הפוליטיקאים, קבוצות האינטרס החזקות וכל הנהנים מהסדר הקיים מצליחים להפריד את הציבור לשמאל וימין מלאכותיים - ולמשול.  יותר נכון - לשלוט בכוח הפוליטי ובאמצעות התקשורת - ולהשתיק כל מחאה ושיח חיוני הנדרש לעיצוב עתידנו ועתיד ילדינו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#