"בלי דאווין של הורה, חומוס וגפילטע פיש": הכירו את המקום הכי שפוי במדינה - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

"בלי דאווין של הורה, חומוס וגפילטע פיש": הכירו את המקום הכי שפוי במדינה

זה היה יכול להיות מתכון לפיצוץ, אך הקשרים שנוצרו סביב המתנ"ס בשכונת רמת אשכול שבלוד מוכיחים את עצמם בימים אלה של מתיחות ביטחונית וגזענות

10תגובות

אף אחד לא בוחר מרצונו לגור בשכונת רמת אשכול. גם בתוך אחת הערים הכי נחשלות בישראל, העיר לוד, מדובר באחת השכונות הכי מסובכות.

רמת אשכול היתה בעבר שכונה בעלת רוב יהודי מבוגר, והפכה את פניה כשמשפחות ערביות קשות יום, כולל אוכלוסייה של משת"פים (פלסטינים ששיתפו פעולה עם כוחות הביטחון), נכנסו לשכונה. היהודים ברחו, והעירייה בתגובה ניסתה להגן על המאחז בכך ששלחה עולים אתיופים מוחלשים לשכונה. "שלחו את כל החלשים לגור ביחד: משת"פים, משפחות ערביות עניות, אתיופים ועוד יהודים קשישים שהיו מבוגרים וחלשים מכדי לעזוב", צוחקת בת השכונה, פאתן אלזינאתי.

נועם דרייפוס ופאתן אלזינאתי
מירב ארלוזורוב

כל מי שצפה בסדרת התעודה "לוד בין ייאוש לתקווה" מכיר את אלזינאתי. היא היתה הכוכבת הבלתי־מעורערת של הסדרה - ערבייה משכילה, חריפה, נמרצת ודעתנית, אבל בעיקר אשה שניחנה ביכולת לנטרל כל התנגדות. בסדרה נראו עימותים רבים בין אלזינאתי לסגן ראש העירייה, המייצג את הגרעין התורני בעיר, ובאופן קבוע כל העימותים הסתיימו בניצחונה המוחלט של אלזינאתי. היפה בסדרה היה הדרך שבה אלזינאתי השיגה את הניצחונות שלה: בסובלנות ובהומור. ככל שהיא הותקפה יותר, כך היא רק נעשתה סובלנית, מבינה ומצחיקה יותר — עד שגם גדול המתנגדים שלה מצא את עצמו נמס.

"אני לא מסכימה אתו", היא תקפה בעוז במהלך השיחה עמה. "הוא בא לייהד את השכונה שלי, אבל שנינו עובדה קיימת וצריך לדעת להתנהל ביחד בשיח ישיר ואמיתי. בלי דאווין של הורָה, חומוס וגפילטע פיש. בלי דאווין של דו־קיום. אין דו־קיום, יש רק קיום משותף - קיום בעייתי וקשה, אבל כזה שבו כל אחד מקבל את האחר".

מי ש"בא לייהד את השכונה" הוא נעם דרייפוס, מהמנהיגים הצעירים של הגרעין התורני שנכנס בשנים האחרונות לשכונת רמת אשכול. הכניסה של הגרעין התורני דווקא לאחת השכונות המוחלשות ביותר בלוד לא היתה מקרית - היא נבעה מהיפוך התפקידים בשכונה, שבה נוצרו רוב ערבי דומיננטי ומיעוט יהודי מוחלש. היפוך התפקידים הזה לא עבר מעולם בשלום. באופן קבוע, למשל, הילדים מקהילת יוצאי אתיופיה בשכונה היו מושא לאלימות של הילדים הערבים בשכונה. "שמו ביחד שתי אוכלוסיות חלשות", תיארה אלזינאתי את המציאות כהווייתה, "אז החלש הערבי התעלל בחלש ממנו, שזה האתיופי".

"הילדים הערבים נשארו מחוץ למתנ"ס"

היה, עם זאת, גם רקע להתעללות הזאת: זה היה לאחר שההידרדרות של העיר לוד בכלל, ושל שכונת רמת אשכול בפרט, הביאה לסגירת רשת המתנ"סים של החברה למתנ"סים שפעלה בעיר. המתנ"ס של רמת אשכול, מתנ"ס שיקאגו, נסגר לכמה שנים. כשחודשה פעילותו, בתקציב מועט של העירייה, היא חודשה בעבור הגרעין התורני ויוצאי אתיופיה בלבד. "הילדים הערבים נשארו מחוץ למתנ"ס", סיפרה אלזינאתי, "וזה יצר עוינות שלהם כלפי הילדים היהודים".

מפגש במתנ"ס שיקאגו בלוד
החברה למתנסים

כל זה כבר נחלת ההיסטוריה. בשנה האחרונה חזרה החברה למתנ"סים לפעילות בלוד, ואחד המתנ"סים הראשונים שנפתחו מחדש היה מתנ"ס שיקאגו. במכרז שנערך לניהול המתנ"ס זכתה אלזינאתי. הסיכום עם עיריית לוד היה שבשום פנים ואופן לא תתקיים פעילות משותפת יהודית־ערבית במתנ"ס: שתי האוכלוסיות נהנות מהפעילויות שלהן, אבל בשעות אחרות ובקומות נפרדות. "הסכמתי מיד", הצהירה בגלוי אלזינאתי, "כי אם השטח לא בשל לפעילות מעורבת, אין טעם לכפות זאת. עבדתי בעבר בנווה שלום (קהילה שיתופית ערבית־יהודית; מ"א), והגעתי למסקנה שהמודל שלהם כשל. אי־אפשר לאכוף שילוב, ועדיף במקום זאת לפעול לחיזוק של כל קהילה בתוך עצמה, ורק אחר כך לשלב".

מתנ"ס שיקאגו עובד כיום כמעט בתפוסה מלאה, עם פעילויות מהגיל הרך ועד גיל הזהב לנשים ולגברים, עם דגש על העצמת נערות ונשים ערביות. כל הפעילויות מתנהלות בנפרד לאוכלוסייה היהודית והערבית, אבל כפי שאלזינאתי ציינה - עצם הנוכחות באותו מתנ"ס "יוצרת מפגשים במרחב המשותף". למעשה, לפי אלזינאתי, האוכלוסייה הערבית בשלה ורוצה מגע עם האוכלוסייה היהודית, והראיה היא שהורים ערבים שולחים את הילדים שלהם לחוגים במתנ"סים יהודיים בשכונות אחרות בלוד, מפני ש"החוג היהודי נחשב יוקרתי אצל הערבים. אלה היהודים שלא מסכימים לבוא לחוג ביחד עם ערבים". שוב, הנקודה הרגישה בהשתלבות בחוגים היא היפוך היחסים - המצב שבו ישנו רוב ערבי, ומיעוט יהודי בתוכו.

בכל מקרה, המרחב המשותף במתנ"ס יצר מפגשים גם ברמת הנהגת הקהילה של שכונת רמת אשכול - למשל אלזינאתי מצד אחד, ודרייפוס מצד שני. "אני לא באתי לייהד", התרעם דרייפוס על התיוג שהוצמד לו. "באתי לתת גב לקהילה האתיופית בשכונה. שלא ייצא שמתנכלים ליהודים בארץ ישראל. ככה יצא שרק אחרי חצי שנה בשכונה באתי בפעם הראשונה למתנ"ס, לדבר עם פאתן".

זו לא היתה אהבה ממבט ראשון; גם לא ממבט שני או שלישי, אך אין ספק שפרצי הצחוק ההדדיים בין דרייפוס ואלזינאתי בזמן השיחה עם השניים מעידים על כבוד הדדי. "כניסת הגרעין התורני יצרה שיח קשה בשכונה", אמרה אלזינאתי. "התחושה היתה שבאים לייהד את השכונה. נעם יכול להכחיש - אבל אין ספק שהוא לא בא לכאן כדי לפתוח לי מתנ"ס או כדי לחזק אותי. אני זו שנאלצה להיאבק כדי שיסכימו לפתוח את המתנ"ס גם לילדים שלי. אבל אני זו שלמדה שכדי לחיות ביחד - צריך ללמוד לדבר על הדברים הכי קשים, ולבנות ביחד עתיד משותף".

"מדינה משותפת אחת לשני העמים"

כיום דרייפוס ואלזינאתי מסייעים זה לזה, במתנ"ס וגם בשכונה. "כשיש ריב בין ילדים ערבים ואתיופים על נדנדה בגינה, ואני כבר יודע שזה ריב שיכול בקלות להידרדר למכות גם בין ההורים, אני מיד קורא לפתאן שתרגיע את המצב", תיאר דרייפוס מתיחות אופיינית בשכונה. באופן מדהים במיוחד, המתיחות הזאת לא גברה, במיוחד באחרונה. כך למשל, בהפגנה הערבית האלימה שהיתה בלוד לפני כשבועיים, והסתיימה עם מספר גדול של עצורים, כמעט שלא היתה השתתפות של ערבים תושבי שכונת רמת אשכול. דווקא דרייפוס ציין את הנקודה הזאת בגאווה לא מוסתרת - עדות לכך שהמרקם העדין של יחסי יהודים־ערבים בשכונת רמת אשכול מצליח לא להיפרם. "כל החודש האחרון כמעט לא הורגש בשכונה", הוא אומר, "אבל חלק מזה מוסבר בעוני - אנשים מתעסקים ביום־יום, ולא בפוליטיקה".

"אי־אפשר להתעלם מהמצב", אומרת אלזינאתי, "וזה משפיע על ערבים ויהודים כאחד. החוכמה היא לדעת איך צולחים את זה: צריך להיות אחד עם השני, ולדבר על כל הדברים הכי קשים. בגלל הקיום המשותף זה קורה ברחוב אצלנו באופן טבעי - וצריך לאפשר שיח פתוח, רק בלי אמירות קיצוניות".

המתנ"ס, כך הם סיפרו, ממשיך לעבוד כרגיל; וגם העובדים בו - ערבים ויהודים, יוצאי אתיופיה ואחרים - עובדים במשותף ללא כל הפרעה. "מבחינתנו זה לא שתי מדינות לשני עמים, אלא מדינה משותפת אחת", מעידים העובדים על האווירה במתנ"ס.

השינוי היחיד שאירע בעקבות גל הטרור, מתברר, היה שהורים יהודים דרשו להציב שמירה במוסדות החינוך התורניים בשכונה. מי שבלם זאת היה, לא תאמינו, דווקא מנהיג הגרעין התורני, דרייפוס. "אני התנגדתי בתוקף - מה פתאום שיציבו מאבטח חמוש בלב השכונה? זה ממש לא מתחבר לי לשכונה", הוא אמר. "האג'נדה כאן זה של חיבור בין קהילות, ועובדה שזה עובד. בימים האלה, רמת אשכול היא המקום הכי שפוי במדינה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#