השתפרנו ביחסים עם ערביי ישראל, אבל רק קצת - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

השתפרנו ביחסים עם ערביי ישראל, אבל רק קצת

בדיוק 15 שנה אחרי אירועי אוקטובר 2000 מתחדש טרור הסכינים - ואתו המחאה העממית 
של ערביי ישראל ■ אלא שבניגוד לאז, הפעם ההפגנות מרוסנות והמשטרה מאופקת ■ 
מתברר שבכל זאת חלה התקדמות מסוימת ביחסים בין יהודים לערבים בישראל

37תגובות
אוליבייה פיטוסי

ערבייה תושבת חיפה סיפרה השבוע על ביקור מלווה חששות בגינה הציבורית, בחברת ילדיה. היא סיפרה על המבטים שהעיפו בה המבקרים היהודים כששמעו אותה מדברת ערבית עם ילדיה, ועל החלטתה לא להוציא סכין שהיה בתיקה כדי לקלף את התפוח שהביאה לילדיה.

ערביי ישראל מסתובבים בשבועיים האחרונים בתחושה שדמם הותר. מעשי הכמעט־לינץ' באזרחים ערבים בכמה מקומות בארץ, וניסיון הלינץ' שביצע המחבל היהודי בדימונה באזרחים בדואים (וכמובן, ניסיון הלינץ' בקרית אתא, שהסתיים בדקירה של יהודי בעל חזות מזרחית) — מעוררים זעם רב ופחד רב כאחד.

גם סרטון המחבלת מהתחנה המרכזית בעפולה, שנורתה בשעה שהיתה מוקפת במספר רב של שוטרים, מעורר תחושות קשות בקרב הערבים. הם מזכירים כי המחבלת הבודדת הזאת, שבפועל לא היתה יכולה לפגוע באיש, מצאה עצמה פצועה קשה, בעוד ישי שליסל, שרצח עוברת אורח חפה מפשע במצעד הגאווה בירושלים, נוטרל ללא פגע בידי המשטרה.

מכל עבר מופצים צילומים של מחבלים, שגם לאחר שנוטרלו נשמעות קריאות מכל עבר להמשיך לפגוע בהם. באופן פרדוקסלי, השוטרים נאלצים לא פעם להגן על המחבלים מפני לינץ' של המון יהודי זועם — וערביי ישראל לא יכולים שלא לשאול את עצמם אם יהיו הבאים בתור ואם סכין לחיתוך תפוח אינו עלול לעלות להם בחייהם.

לא שותפים לגל הטרור

אין ספק, דם יהודי ודם ערבי נהפכו להפקר בימים אלה. אין ספק, האיבה המכוערת והעתיקה הרימה ראש, וגובה קורבנות חינם משני הצדדים. אין ספק, עם זאת, כי הדמוקרטיה הישראלית צעדה כברת דרך ארוכה מאז הימים השחורים של אירועי אוקטובר 2000, לפני 15 שנה בדיוק, וכי חרף האיבה והחששות ההדדיים, יחסי הרוב היהודי והמיעוט הערבי טובים כיום בהרבה מבעבר.

ראשית, טרור הסכינים שפרץ בשבועות האחרונים מחדד את ההבחנה הברורה בין ערביי ישראל לערביי מזרח ירושלים. אמנם אלה כמו אלה נושאים תעודת זהות כחולה, אך בכך מסתיים הדמיון ביניהם, ובעוד ערביי מזרח ירושלים שועטים לרחובות עם סכינים במטרה להרוג יהודים, ערביי ישראל נמנעים בדרך כלל מאלימות ואף מגנים פגיעה בחפים מפשע.

היו אמנם שני מקרים של ניסיונות פיגוע בידי ערבים ישראלים — המקרה של עפולה ופיגוע הדריסה בגן שמואל — אבל שני היוצאים מן הכלל הללו מעידים על הכלל: ערביי ישראל אינם שותפים לגל הטרור, וגם אם הם מגלים הבנה מסוימת לטרור המזרח ירושלמי, הם בוודאי לא מזדהים או מסכימים אתו.

שנית, טרור הסכינים מחדד את הסקת המסקנות המרשימה מאירועי אוקטובר 2000 — גל המהומות של ערביי ישראל, עם פרוץ האינתיפאדה השנייה, שהסתיים באופן הטרגי ביותר. 13 אזרחים ערבים נהרגו מירי השוטרים, ועוד אזרח יהודי נהרג מאבן שנזרקה על מכוניתו. סופן של המהומות היה בהקמת ועדת חקירה ממלכתית, ועדת אור, ובקרע עמוק בין הערבים אזרחי ישראל לבין מדינת ישראל.

15 שנים בדיוק חלפו, וניתן לטעות ולחשוב שמדינת ישראל חוזרת אחורה בזמן. שוב גל טרור פלסטיני עממי, טרור הסכינים. שוב הגפרור המצית את התבערה הוא הר הבית, והעלייה של פוליטקאים יהודים בולטים אל ההר בתביעה לאפשר תפילה יהודית בו. אלא שיש הבדל בולט אחד: ערביי ישראל אינם נגררים למהומות דמים, וגם המשטרה לא.

ערביי ישראל אמנם מוחים: יש הפגנות, כולל חסימת כבישים מרכזיים כמו כביש 65. כמו ב–2000, חוזרים המראות הקשים של אבנים שנזרקות על הכביש, ושל רעולי הפנים שזורקים אותן. היו כאמור גם שני מקרים של מחבלים ערבים ישראלים, אבל הם גונו בחריפות בידי ההנהגה הערבית — ח"כ איימן עודה, ראש הרשימה המשותפת, גינה את הפיגוע בגן שמואל וקרא לא לפגוע בחפים מפשע — ומכל עבר יש ניסיון לרסן ולהכיל את ההפגנות.

המסר העולה מההנהגה הערבית הוא הזדהות עם החשש מפני פגיעה בהר הבית ועידוד מחאה ציבורית לגיטימית, אבל בלי קריאות לאלימות — ואין ספק שהאלימות ברחוב הערבי מרוסנת.

גם התנהלות המשטרה שונה בתכלית. אם ב–2000 השוטרים ירו אש חיה על המפגינים הערבים, היום התייחסות המשטרה הפוכה. המשטרה נמנעת מעימותים במידת האפשר, וכאשר פורץ עימות היא מתייחסת אליו כמו אל כל הפגנה מוגזמת — משמע אירוע אזרחי שצריך להרגיעו ולפזרו, אך בשום פנים ואופן אינו מחייב שימוש באש. ההפגנות של ערביי ישראל מקבלות מהמשטרה התייחסות של מחאה חברתית לגיטימית, להבדיל מהיחס של "ניסיון בגידה" שאיפיין את תגובת המשטרה ב–2000.

"כאשר עובדים יחד קשה יותר לשנוא"

"הדמוקרטיה הישראלית מתפקדת", אומר פרופ' סמי סמוחה מאוניברסיטת חיפה, העוקב אחר הלכי הרוח ברחוב הערבי־ישראלי. "למרות המתח, אין קריסה של מדינת הרווחה ושל השירותים הממשלתיים בערים הערביות, וגם המשטרה עושה הבחנה ברורה ביחסה לאזרחים הערבים לעומת הערבים הפלסטינים. נכון שיש הסתה של התנועה האסלאמית בנוגע להר הבית, אך גם ראש הממשלה נתניהו הסית מעל בימת הכנסת כשאמר שערביי ישראל תומכים בדאעש. ההפך המוחלט הוא הנכון — ערביי ישראל מתנגדים לדאעש, ורואים בה איום לא פחות מהיהודים".

"ההבדל הגדול לעומת אירועי אוקטובר 2000", אומר רון גרליץ, מנכ"ל משותף בעמותת סיכוי לקידום שוויון אזרחי יהודי־ערבי, "הוא שערביי ישראל משולבים כיום בשוק התעסוקה הישראלי, והם מסתובבים ברחובות הערים. מצד אחד זהו שיפור גדול, שפועל לקירוב לבבות — כאשר עובדים יחד קשה יותר לשנוא; מצד שני, זה חושף את ערביי ישראל לפגיעה ולהסתה מצד אזרחים יהודים. אם קודם מוקד הסכסוך היה במגע עם המשטרה — ואת זה אפשר לשנות בהחלטת מדיניות — כיום מוקד הסכסוך הוא בין אזרחים, ואת זה כבר קשה יותר לרסן".

השיפור בשילוב של ערביי ישראל בשוק התעסוקה הוא עוד תחום שבו ישראל צעדה כברת דרך ארוכה מאז אוקטובר 2000. בכלל, ממשלת ישראל כבר אינה מפנה עורף לאזרחיה הערביים, ובשנים האחרונות משקיעה המדינה בהגדלת תקציבי החינוך הערביים, בתחבורה הציבורית ליישובים הערביים ובקידום התעסוקה במגזר, ויש אפילו ניסיונות ראשוניים לצמצם את האפליה שממנה סובלים היישובים הערביים בהקצאת קרקעות. נתניהו עצמו התייחס לכך בנאומו בפתיחת מושב הכנסת.

ועדיין, הפערים בין יהודים לערבים, ובין יישובים יהודים ערביים, נותרו עצומים — והם קרקע פורייה לתסכול הרב בקרב ערביי ישראל. כאשר התסכול החברתי חובר לתסכול הלאומי, המחאה שפורצת כמעט בלתי נמנעת.

בקרב היהודים יש כיום יותר הבנה לתסכול החברתי הערבי. עם זאת, אין כל התקדמות בהבנה של הרוב היהודי לתסכול הלאומי של ערביי ישראל. "בכל המלחמות, ערביי ישראל הזדהו עם הצד הפלסטיני", אומר סמוחה, "זה העם שלהם, אלה בני משפחה שלהם, והם מזדהים עם המאבק הפלסטיני להפסקת הכיבוש".

המחקרים של סמוחה מלמדים כי מדובר בהזדהות שמגיעה עד כדי הצדקת טרור נגד שוטרים, חיילים ומתנחלים. "מבחינת ערביי ישראל, לגיטימי להילחם בכל מי שהוא חייל של הכיבוש, והמתנחלים נתפשים כחיילי כיבוש", אומר סמוחה. עם זאת, הם לא מצדיקים פיגועי טרור נגד אזרחים ישראלים בתוך תחומי ישראל.

השאיפה הלאומית של ערביי ישראל היא למדינת כל אזרחיה, או לפדרציה. "יותר מכל הם היו רוצים שמדינת ישראל תהיה פדרציה של שני לאומים", מסביר סמוחה, "כמו בבלגיה, שבה יש חלוקה לפלמים וולונים, או בניו־זילנד, שמבטיחה ייצוג בפרלמנט לילידים מהשבט המאורי, או בשווייץ, שהיא פדרציה המבטיחה את הזכויות של המיעוט דובר האיטלקית. זהו מבנה מקובל בדמוקרטיות מערביות רבות, וגם הערבים בישראל רוצים בכך — זו שאיפה דמוקרטית לגיטימית, והיא בוודאי לא הופכת אותם לבוגדים".

עם זאת, סמוחה טוען כי מדובר בשאיפות ערטילאיות בלבד. ערביי ישראל יודעים כי שינוי במבנה הדמוקרטי של ישראל כלל לא עומד על הפרק, "ולכן מה שמעסיק אותם כיום הוא בעיקר השוויון האזרחי־כלכלי שלהם".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#