תיאוריית "השני הטוב ביותר" שמשתקת את הכלכלנים

כלכלנים לא אוהבים לעשות רפורמות בלי "אקדח מעשן" או הוכחה אנליטית ליעילותן - גם כשההיגיון הפשוט מראה שהשיטה הקיימת גרועה ■ שיעור בכלכלה, רגע לפני פרסום המלצות ועדת שטרום לרפורמה בבנקים ובענף האשראי

איתן אבריאל
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים
איתן אבריאל

כלכלנים הם עם עקשן. לימדו אותם שאפשר לתאר את העולם במודלים מתמטיים מופשטים, ועל בסיס ההיגיון הזה הם לא אוהבים לעשות שינויים אם המודלים לא מוכיחים באופן 
חד-משמעי שהשינוי יביא לתוצאה המבוקשת: יותר יעילות, יותר תוצר ומחירים 
נמוכים יותר.

דוגמה אחת לתפישת העולם הזאת היא תיאוריה בשם "השני הטוב ביותר" 
(Theory of the Second Best), שהודגמה ב-1956 על ידי הכלכלנים ריצ'רד ליפסי וקלווין לנקסטר. לפי התיאוריה, אם לא ניתן לקבע יותר מאחד התנאים הדרושים כדי להגיע לתוצאה אופטימלית, ניסיון להגיע לתוצאה האופטימלית באמצעות שינוי כמה תנאים בבת אחת לא בהכרח יביא לתועלת. במלים אחרות, פוליטיות ומעשיות יותר, ביצוע שינוי כלכלי במקום אחד כדי לתקן עיוות כלכלי במקום אחר, לא תמיד יביא לתוצאה הרצויה - ועשוי אף ליצור מציאות גרועה יותר מקודמתה.

בולט מפסיד לטיקוונדו טרייסי. "לא הייתי אומר שזה היה מירוץ רע", אמר לעיתונאים אחרי ההפסדצילום: רויטרס

עבור כלכלנים שאוהבים להיצמד לתיאוריה ולנוסחאות, תיאוריית "השני הטוב ביותר" היא בעיה. מכיוון שהעולם האמיתי אף פעם אינו אופטימלי, ותמיד יש לפחות כמה תנאים שאינם מתקיימים, התיאוריה מרתיעה אותם מלעשות משהו. על פי ההיגיון של "השני הטוב ביותר", הם חוששים שכל דבר שייעשה יגרום לתוצאה גרועה יותר מהמצב הקיים.

כך, אם כלכלן לא יכול להוכיח באופן אנליטי וחד-משמעי ששינוי כלשהו במדיניות לאומית יביא לתוצאה טובה יותר, הוא בדרך כלל לא ירצה לעשות אותו. כשישאלו כלכלן אם כדאי לעשות דבר מה כדי לתקן עיוות נראה לעין, התשובה שלו תהיה לעתים קרובות: "אני לא יודע. אני לא יכול להיות בטוח. אני לא יכול להוכיח שהשינוי יביא לתוצאה המבוקשת, לכן אני מתנגד לבצע אותו".

כתוצאה מההמלצה הזאת, השינוי הרפורמה או התיקון נדחים ומוכנסים למגירה, והעיוות נותר על כנו - בדרך כלל על חשבון הציבור והכלכלה כולה.

מבחינת הכלכלנים, התשובה נכונה. אם כאנשי מקצוע ונוסחאות הם לא יכולים להוכיח שרפורמה או שינוי כלכלי יגרמו לתוצאה טובה, היושרה המקצועית שלהם דורשת מתן תשובה שלילית ופסילת הרעיון. עבור רבים מהם, כלכלה היא מערכת עדינה שקל לגרום לה נזקים גם כשהכוונות טובות, ולעתים לוקח שנים עד שהנזק יוצא לאור.

אבל בתפישת העולם הזאת יש שלוש בעיות יסודיות. הראשונה היא חוסר מציאותיות - המודלים הכלכליים אינם מתארים את המציאות האמיתית, המלוכלכת והמורכבת, אלא עולם תיאורטי פשטני, עם "צרכן אחד" או "הרבה צרכנים", שכולם מתנהגים באופן רציונלי. המציאות האפורה כבר הוכיחה פעם אחר פעם שהמודלים הכלכליים האנליטיים אינם מתארים אותה, אינם חוזים כיצד היא תתנהל ותגיב, ויש להם ערך מועט בחיזוי ובקביעת מדיניות. לאחר המשבר של 2008 יצאו מהאקדמיה קריאות לכתוב מחדש את חוקי הכלכלה, ולנסות לשלב בהם את הדרך האמיתית שבה בני אדם מתנהגים.

גם תיאוריות כמו "השני הטוב ביותר" אינן שימושיות במיוחד. המודלים אינם מתארים את המציאות האמיתית, ולכן חוסר היכולת להוכיח ברמה האנליטית את היתרון או העליונות של שינוי מדיניות מסוים - אינו יכול לשמש סיבה לפסילתו. מדינה שתפעל רק לאחר שתקבל הוכחה אנליטית לעליונותה של רפורמה - לעולם לא תעשה דבר, לא תתאים את עצמה למציאות משתנה, תעמוד במקום ולא תשפר את חיי אזרחיה.

צילום: איור אילה טל

החשש הגדול של הכלכלנים: כישלון

בעיה שנייה היא האינטרס של הכלכלנים עצמם. בדומה לפוליטיקאים, פקידים בכירים וגם מנהלי השקעות - החשש הגדול ביותר של הכלכלנים הוא להיכשל, ואי־עשייה היא הדרך הטובה ביותר למנוע כישלונות.

את המציאות וכללי המשחק הנוכחיים הכלכלן הטיפוסי לא קבע, אלא קיבל בירושה. אם יאמץ או ימליץ על שינוי והוא לא יצליח - הוא זה שיישא במחיר הכישלון. מדוע שכלכלן־רגולטור יעשה שינוי כלשהו? מדוע שיאמץ רפורמה? הוא גם לא יכול להוכיח שהשינוי יביא לתוצאה המבוקשת, הוא גם יצטרך להתמודד עם הלחצים הפוליטיים והכלכליים מצד כל מי שהשינוי פוגע בו, והוא גם חושף את עצמו לפגיעה בקריירה. וכל זה, עוד לפני שמביאים בחשבון את האפשרות שאולי יש גם כלכלנים שחושבים על הקריירה במונחים של עבודה עתידית (או נוכחית) אצל טייקון שנמצא בין אלה שהרפורמה שעל הפרק עשויה לפגוע בהם.

הבעיה השלישית היא אולי הקשה ביותר. עבור הכלכלנים, בחינה של רפורמה נעשית על פי פרמטרים כלכליים טהורים בלבד: כמות, מחירים ויעילות כלכלית. הם לא מביאים בחשבון יעדים חברתיים־מוסריים בסיסיים, כמו אי-שוויון, שוויון הזדמנויות ותרבות עסקית. בכך הם מפספסים לעתים קרובות 
את העיקר.

אפשר, למשל, לחשוב על רפורמה שתוריד את המחירים בשוק רק בשיעור סמלי, אבל תפזר את העושר בין יותר אנשים, תיצור שוק שבו מצליחים אלה שעובדים קשה יותר (ולא אלה שמקושרים לקומץ טייקונים ומנכ"לים), ושבו תחושות הצדק, ה"אמון" וה"דמוקרטיה" יהיו חזקות יותר. עבור כלכלנים רבים, רפורמה כזו מיותרת ואפילו מסוכנת.

דוגמאות? יש אינספור. בדיוני ועדת הריכוזיות חסר לכלכלנים ולפוליטיקאים שישבו בוועדה "אקדח מעשן": מידע, נתונים או נוסחה אנליטית שיוכיחו כי פירמידות וקבוצות ריכוז פוגעות בכלכלה, במחירים, וכמובן ב"דמוקרטיה". זו היתה שטות, כמובן: כל מי שהכיר ולו מעט את דרך קבלת ההחלטות בבנקים ובקונצרנים, ואת הלחצים שאלה הפעילו על מי שהעז להתחרות או לערער על החלטותיהם, ידע שהריכוזיות היא קללה כלכלית ותרבותית. הם ידעו והבינו את ההשפעה שלהם על התחרות, על יוקר המחיה ועל התרבות העסקית בישראל - גם אם לא יכלו להוכיח את הדברים בנוסחאות או סדרות נתונים.

בסופו של דבר, ועדת הריכוזיות קיבלה את ההחלטות הפושרות שלה על סמך ראיות עקיפות בלבד, ובעיקר בלחץ של המחאה החברתית והביקורת שלה על הטייקונים. אבל כמעט מיד לאחר מכן "האקדחים המעשנים" נחשפו: פרשת דני דנקנר והניהול בבנק הפועלים, העסקות הכושלות, הלחצים, ולבסוף הנפילה של נוחי דנקנר, היחסים הקרובים בין טייקונים לבנקאים - כל אלה הציגו את הנזקים שגורמות פירמידות ואת הדרך שבה טייקונים מנצלים את כספי החוסכים לצורכיהם הפרטיים.

דבר דומה קרה בוועדת בכר. לוועדה לא היו הוכחות מתמטיות שהפרדת ניהול כספי החסכונות לטווח הבינוני והארוך מהבנקים תשיג את התוצאות, ולאחר שהבנקים מכרו את נכסיהן אפילו נרשמה תקלה זמנית - ודמי הניהול בקופות הגמל עלו. ואולם בשנים האחרונות ירדו דמי הניהול אל מעבר לרמות שבהן היו לפני ועדת בכר, האשראי החוץ־בנקאי (בעיקר עבור חברות גדולות) התפתח במהירות ונהפך לשווה בגודלו לאשראי הבנקאי, והסיכון המערכתי של השוק הפיננסי כולו ירד בחדות מפני שלא כל האשראי מרוכז בשניים־שלושה בנקים כפי שהיה בעבר. שוב, זוהי רפורמה מוצלחת, גם אם לא הושלמה, בלי שהיתה מבעוד מועד הוכחה חד־משמעית להצלחתה מראש.

דרור שטרום צילום: אייל טואג

גם לוועדת שטרום 
אין הוכחה

מיד לאחר החגים תוצג לעם ישראל הרפורמה הפיננסית הבאה - זו של ועדת שטרום להגברת התחרותיות בבנקים ובענף האשראי. היא תכלול את הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, הקמת מאגר נתונים להיסטוריית האשראי של כל אחד מאתנו, ועוד שורה של המלצות שאמורות לעודד את שוק האשראי לעסקים קטנים ובינוניים, ולספק להם אשראי זמין יותר ובמחירים נמוכים יותר.

אלא מה? כמו בכל ועדה, לכלכלנים המלווים אותה אין הוכחות כלכליות אנליטיות לעדיפות של ההמלצות על פני המצב הקיים, ולכן התגובה הראשונה שלהם היתה להתנגד להן.

בבנק ישראל, למשל, לא התלהבו מרעיון ההפרדה של חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, כי לא יכלו להוכיח שמחיר האשראי אכן ירד. אולי הוא דווקא יעלה? אולי יותר מדי אשראי לציבור חושף את המשק לסיכונים, כפי שקרה בארה"ב? אולי חברת כרטיסי אשראי 
או בנק ייקלעו למשבר - והאשמה תוטל על הדרג המקצועי 
וחברי הוועדה?

בסופו של דבר, בנק ישראל התגמש בשל הלחץ הציבורי.הבנק החליט לאמץ את רעיון הפרדת חברות כרטיסי האשראי מהבנקים, אך הוא עדיין מתעקש על זהירות ומהלכים אטיים 
וחלקיים. "אנחנו לא באמת יודעים מה יהיו ההשלכות של הצעדים האלה, אז עדיף לפעול לאט ובזהירות" - כך חושבים בבנק המרכזי.

האם זוהי הגישה הנכונה? אי־אפשר לבוא בטענות לכלכלנים: הם צריכים לספק את התשובות המקצועיות, ואם הם לא יכולים להראות שמשהו עובד כפי שכולם מקווים - הם צריכים להגיד את זה.

אבל בעולם האמיתי, היכרות עם המציאות והיגיון בריא, שימושיים יותר מהנוסחאות הכלכליות. כל מי שמכיר את שוק האשראי יודע שההחלטות מתקבלות על ידי קומץ אנשים, שההחלטות שלהם לעתים מונחות על ידי קשרים ואינטרסים אישיים, ושהם מעדיפים שהעולם יישאר כזה. לכן, 
חובה להוסיף עליהם ערוצי 
אשראי נוספים.

כבודם של הכלכלנים והנוסחאות במקומו מונח, אבל טובת הציבור מחייבת רפורמות להקטנת הריכוזיות, הגדלת המקורות, הורדת מחירים ויצירת תרבות של מגוון ושוויון הזדמנויות. גם אם רפורמה תצליח רק באופן חלקי, לעתים יהיה צורך לעשות בה מקצה שיפורים כדי לתקן או להשלים אותה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker