מה קורה כשעיוור מתחיל לראות? - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

מה קורה כשעיוור מתחיל לראות?

אנחנו תופשים את הראייה כדבר פסיבי, כאילו כל מה שצריך כדי לראות הן זוג עיניים תקינות, אבל העיניים הן רק חלון - והפענוח מבוצע במוח ■ בשל כך, ילדים שגדלו כעיוורים והתחילו לראות בזכות ניתוח מתקשים לראות את העולם כמונו

3תגובות

תחום: חקר המוח וחוש הראייה חוקרים: ד"ר איילת מקיטון ופרופ' אהוד זהרי מוסד: האוניברסיטה העברית בסיוע חוקרים מבית החולים שיבא בתל השומר פורסם: Current Biology, 2015

ביולי 1688 שלח המדינאי האירי ויליאם מולינו מכתב לחברו הפילוסוף ג'ון לוק ובו שאלה פשוטה לכאורה: האם אדם עיוור שלמד להבחין בין כדור לקובייה בחוש המישוש וזכה לפתע במאור עיניו, יוכל להבחין בין שני החפצים כשיונחו לפניו לראשונה בראייה בלבד?

לוק הוקסם משאלתו של מולינו, והתייחס אליה בחיבורו המרכזי "מסה על שכל האדם". הוא טען שלא ניתן יהיה להבחין בין החפצים אלא באמצעות ניסיון שיקשור בין החושים. מאז העסיקה השאלה פילוסופים ופסיכולוגים רבים, ובהם לייבניץ (תשובתו כן), ברקלי (לא), וולטר (לא), דידרו (לא) ואדם סמית (כן).

מחקר שהובילה ד"ר איילת מקיטון מהמעבדה של פרופ' אהוד זהרי במרכז אדמונד ולילי ספרא (ELSC) של האוניברסיטה העברית, והתפרסם החודש בכתב העת Current Biology, מוסיף לדיון המרתק על האופן שבו מתפתחות מיומנויות ראייה ומאתגר כמה הבחנות של מדענים קודמים.

מקיטון וזהרי שיתפו פעולה עם רופא העיניים ד"ר איתי בן־ציון מבית החולים שיבא בתל השומר, שמעניק מאז 2007 ניתוחי קטרקט לילדים עיוורים בדרום אתיופיה, במסגרת פרויקט של ארגון אורביס. במדינות מערביות הקטרקט מטופל בחודשים הראשונים לחייו של התינוק, אך הילדים שבוחנים מקיטון וזהרי הוזנחו שנים ללא טיפול רפואי מתאים, הם גדלו כעיוורים ונותחו על ידי בן ציון בגילים 5–15.

החוקרים מצאו שהילדים העיוורים לשעבר רכשו במהירות את היכולת להבחין בין צבעים, גודל וצורות דו־ממדיות, אך הם מתקשים לפענח מידע חזותי ברמה גבוהה יותר כמו זיהוי עצמים תחת צל, יחסי הסתרה בין עצמים או אשליות חזותיות ("קניצה", ראו תרשים). היכולת שלהם לתפוש מושגים של מרחב ומרחק מוגבלת, והיכולת שלהם ללמוד לזהות פרצופים והבעות פנים לאורך חייהם מוטלת בספק גדול.

"אנחנו רגילים לחשוב על ראייה כעל משהו פסיבי, האינטואיציה שלנו אומרת שכל מה שצריך זה עיניים תקינות — קרנית, אישון, עדשה ורשתית שמעבירים מידע חזותי לאותות עצביים", אומר זהרי. "אבל למעשה העיניים הן רק חלון, והפענוח מתבצע במוח. כשילד נולד ללא ראייה, המוח לא מפתח את הכישורים הנדרשים לעבד מידע חזותי, ואזורי העיבוד במוח של מידע ראייתי (הקורטקס הראייתי) מגויסים למטרות אחרות כמו מישוש, הבנת שפה דרך בריל וזיכרון — יכולות שמתחדדות אצל עיוורים רבים.

"כשמורידים לילדים את התחבושות בפעם הראשונה אין 'וואו' — הם רואים בליל של צבעים וצורות, כי אין להם שום התנסות מוקדמת עם העולם החזותי. בנוסף, הם סובלים מאמבליופיה (תופעת העין העצלה) בשתי העיניים מאחר שלא קיבלו שום גירוי ראייתי שניתן לפירוש במשך שנים. הראייה שלהם מטושטשת בדרגות שונות".

יש לכם דוגמה מוחשית יותר?

מקיטון: "כשאנחנו רואים עיגול מוסתר בחלקו מאחורי ריבוע, אנחנו מזהים שמדובר בעיגול. גם טיגריס שעומד מאחורי עץ מזוהה כחיה שלמה שעשויה לתקוף אותנו. המוח משלים את התמונה על בסיס הניסיון שלנו — בעולם יש הרבה עיגולים, וחיות אינן מופרדות לשניים. עבור מי שלא התנסה בחיבורים כאלה זה כלל לא מובן מאליו".

מקיטון ואחרים, 2015

רק מנחשים טוב יותר 

לאורך ההיסטוריה תועדו מקרים של אנשים שקיבלו את היכולת לראות בגיל מאוחר ולא הצליחו לשחזר יכולות של אנשים רואים. זהרי מזכיר את המקרה של מייק מאי, אלוף סקי עיוור שאיבד את ראייתו בתאונה כימית בגיל שלוש, ובגיל 46, בשנת 2000, עבר ניתוח לשיקום הראייה. הניתוח העניק לו את היכולת לזהות צבעים ותנועה של חפצים, אך עד היום הוא מתקשה בתפישת המרחב. מאי מדווח שהוא מסוגל לתפוס כדור במעופו, אך אינו מבחין בבור בקרקע. בשנים הראשונות, כדי להמשיך ולגלוש הוא נאלץ לעצום את עיניו, ובהתנהלותו היומיומית הוא ממשיך להיעזר בכלב נחייה ובמקל.

מאי אינו מזהה את מרבית החפצים השכיחים בבית, אינו קורא אותיות, אינו יודע להבחין בין גבר לאישה ואינו קורא הבעות פנים. צוות החוקרים שבחן אותו לאחר הניתוח דיווח כי הוא מזהה אנשים מוכרים רק באמצעות היסמכות על מאפיינים פרטניים כמו שיער ארוך או צורת הגבות שלהם. במחקרם מצוטט מאי אומר: "ההבדל בין היום לבין מצבי לפני שנתיים, מעט אחרי הניתוח, הוא שהיום אני מנחש טוב יותר מה אני רואה. הבעיה היא שכמו אז, אני עדיין מנחש".

עבור זהרי, שחוקר את מערכת הראייה זה שלושה עשורים, זו לא הפתעה גדולה: "עצמים נראים אחרת מכל זווית שנסתכל עליהם או בתאורה שונה", הוא אומר. "עבור אדם עיוור לשעבר, כמו מייק מאי, זה כלל לא ברור שעצם נשאר אותו העצם גם כשמסתובבים סביבו. הוא נדרש לזהות אותו בכל פעם מחדש".

קטע מתוך הסיפור "פונס הזכרן" של חורחה לואיס בורחס (בספרו "גן השבילים המתפצלים"), מיטיב להדגיש את הפרדוקס הנ"ל: "קשה היה לו להבין לא רק את העובדה שהמושג 'כלב' מכיל מספר רב של יחידות שונות בגודלן ובצורתן – הוא גם חש שלא בנוח לנוכח העובדה שכלב, אשר נראה בשעה שלוש וארבע עשרה דקות (בפרופיל), נושא אותו שם שנושא הכלב אשר נראה בשעה שלוש וחמש עשרה דקות (במבט מלפנים)"

בעבר כבר תיעדו את הקושי של עיוורים לשעבר לתפוש מרחב ופרטים, במה המחקר שלכם שונה?

מקיטון: "עד היום היו מקרים ספורים של השבת ראייה בגיל מאוחר. חוקרים חקרו לעומק מקרים בודדים, ללא ניתוח סטטיסטי שיכול להכליל על האוכלוסייה. בפרויקט פרקאש (פרויקט השבת ראייה שפועל בהודו) חקרו עשרות רבות של ילדים, אך נחקרה בעיקר חדות הראייה שלהם — קצה הקרחון".

זהרי: "המחקרים הקודמים חסרים ניסויים שבוחנים הבנה אינטואיטיבית של כללי הפיזיקה בעולם באמצעות הראייה - למשל, היכן יפול כדור שיזרק לעבר הסל? בנוסף, הם לא בחנו את מה שאנו מכנים 'ראייה חברתית', שכוללת היבטים כמו חיקוי ומתן פרשנות להתנהגות ולמבטים של האחר באמצעות הראייה".

איך בודקים ראייה חברתית? 

"יש לנו ניסוי שבו אנחנו מציגים לילדים עיוורים לשעבר סרטונים של ידיים הצבועות בסגול ובאדום. כשהיד סגולה אנחנו מבקשים מהם לתופף על השולחן ביד ימין וכשהיא אדומה ביד שמאל, מבלי להתייחס לתנועות שעושה היד בסרט. ילדים שרואים מלידה מתקשים לעמוד במשימה כשהצבע ותנועת היד אינם תואמים — הם מקבלים שני גירויים סותרים. לעומת זאת, עיוורים לשעבר לא מתקשים למלא את המשימה כלל, כי הם לא מושפעים מהתנועות של מישהו אחר.

"הניסוי הזה מלמד אותנו הרבה על תקינות של מערכת נוירוני המראה (mirror neurons)  שלהם הפועלת, בין היתר, כאשר אנחנו צופים בפעולה של אחר. המוח שלנו מדמה ביצוע של פעולה זהה וכך אנחנו מסוגלים לנחש לשם מה התנועה, לחקות אותה או לאבחן במהירות האם היא מאיימת וכדומה.

"היבט נוסף של ראייה חברתית הוא פענוח מבטים. כבר בגיל צעיר מאוד אנחנו מסוגלים להבין שאדם אחר מסתכל לכיוון מסוים ולמקד את המבט שלנו לאותו מקום. כשאנחנו משחקים עם הילדים העיוורים לשעבר הם לא מסתכלים עלינו בעיניים, לפעמים אפילו לא מסיטים אלינו את הראש".

אז אלה תוצאות מאכזבות עבור הילדים?

זהרי: "אלה לא תוצאות מאכזבות. ראשית, ראייה חלקית מאפשרת תפקוד טוב בהרבה מעיוורון. המחקר שלנו גם מחזק את ההנחה שהמוח שומר על גמישות גם בילדות מאוחרת. הובל וויזל (זוכי פרס נובל, ר"ל) זיהו בניסוייהם בחיות תקופה קריטית בהתפתחות הראייה, שאחריה לא ניתן לשפר את הרגישות של המערכת. אנחנו אמנם רואים שמי שמטופל מוקדם יותר מצליח יותר - אבל גם ילדים בגיל 12, לכאורה אחרי הגיל הקריטי, הצליחו לשפר לפחות חלק מהיכולות שלהם. האתגר הוא איך בונים תכנית מתאימה לשיקום ראייה ולשיפור התוצאות האלה."

>>להגדלת התרשים לחצו כאן

"עוד לא ניתן להשיב למולינו"

כחצי מאה לאחר פרסום חיבורו של לוק, הושלם בהצלחה ניתוח הקטרקט הראשון. היכולת המעשית להשיב לעיוורים את מאור עיניהם איפשרה למדענים רבים להעמיד את "שאלת מולינו" במבחן המציאות, אך נדמה שהניסויים סבלו מבעיות מתודולוגיות רבות. חלק מחוסר ההצלחה של העיוורים לשעבר לזהות לראשונה חפצים יומיומיים באמצעות הראייה יוחס גם לתוצאות הלא מוצלחות ברמה הקלינית - טכניקות ניתוח גסות ומיושנות. 

ב-2011 הכריז צוות חוקרים מ-MIT כי התשובה בידיו. חמישה ילדים עיוורים לשעבר נרתמו למשימה אחרי הניתוח. הם מיששו קוביית לגו מתחת ליריעת בד והתבקשו לזהות אותה מבין זוג קוביות שהוצב מולם, על סמך ראייה. שיעור ההצלחה הממוצע היה 58% בלבד, קרוב לשיעור ההצלחה הממוצע של בחירות שרירותיות (50%). החוקרים קבעו כי התשובה היא בהחלט לא – עיוור מלידה שקיבל את מאור עיניו אינו מסוגל לזהות חפצים שמישש על סמך ראייה, אך היכולת הזאת משתפרת פלאים עם הניסיון בעולם החדש. בתוך כמה ימים הילדים הגיעו לתוצאות טובות (80%).

המאמר פורסם בכתב העת החשוב Nature Neuroscience אך גם הוא מעורר לא מעט ספקות. "הגירויים ששימשו את החוקרים היו גירויים תלת ממדיים עם הבדלים קטנים ביניהם - לא קובייה וכדור של השאלה המקורית. אלה מבחנים קשים מדי", אומרת מקיטון.

ניסיתם בעצמכם להשיב על השאלה?

מקיטון: "בשאלה המקורית ההנחה הייתה שאדם עיוור זוכה לחוש חדש שעוד לא התנסה בו. ואילו במקרה של קטרקט הסתבר לנו שהעיוורון אף פעם אינו מוחלט. כל העיוורים שבדקנו לפני הניתוח הבדילו בין אור לחושך, רובם ראו תנועה אם מזיזים את היד ממש לפני העיניים שלהם וחלקם רואים כתמי אור — כך שאולי אפילו חוו צורה של עיגול או ריבוע. זאת עשויה להיות הסיבה לכך שאחד הילדים שלנו הצליח לזהות לאחר הניתוח כמה חפצים יומיומיים כמו צלחת ומשקפיים — הוא לא המועמד שאליו כיוון מולינו. אפשר לומר שהיום עוד לא הבשילו התנאים האידיאליים לבדוק את שאלת מולינו, כיוון שפשוט אין נבדק מוצלח בשבילו. עוד לא היה מקרה שבו ראייה הושבה לאחר עיוורון מוחלט מלידה"



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#