החוקר הישראלי שנלחם בכאב ויחסל את הגירוד - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

החוקר הישראלי שנלחם בכאב ויחסל את הגירוד

לחיות בלי גירודים ועקצוצים? לעבור ניתוח בלי הרדמה מלאה? לדלג על משככי כאבים במהלך ימי ההחלמה? ד"ר אלכסנדר בינשטוק מהאוניברסיטה העברית קרוב מאוד לפיצוח הפתרונות שיאפשרו חיים הרבה פחות מגרדים וכואבים

15תגובות

תחום: רפואה וחקר המוח חוקרים: ד"ר אלכס בינשטוק, פרופ' קליפורד וולף, דייוויד רוברסון, ושגיא גודס מוסד: האוניברסיטה העברית ואוניברסיטת הרווארד פורסם: Nature Neuroscience, 2013

ביצירתו של דנטה "התופת" נידונים השקרנים, הזייפנים והמתחזים המובאים בשערי הגיהנום לעונש חמור — גרד (עקצוץ) בלתי פוסק. עקצוץ חריף או כרוני, המתבטא בדחף בלתי נשלט לשרוט ולשפשף את העור, נתפש כעינוי — והוא מלווה שלל מחלות ותרופות. חולי סרטן סופניים, למשל, חווים לעתים קרובות עקצוץ כה חמור בתגובה למורפיום, שרבים בוחרים לחיות עם הכאב ולא לקחת את התרופה.

אוניברסיטה העברית

מדענים מאמינים כי עקצוץ — ורפלקס הגירוד הנלווה — הוא שריד אבולוציוני שנועד להוצאת פרזיטים שנכנסו תחת העור. ואולם, הידע המועט על המנגנון האחראי לגירוד הותיר את הטיפול בו בגדר חידה עבור הרפואה המודרנית.

במשך מאות שנים סברו מדענים כי עקצוץ הוא צורה חלשה של כאב. רק בסוף שנות ה–80 הועלתה ההשערה שמדובר בשתי תחושות נפרדות לחלוטין, שמועברות לאורך מסלולים שונים במערכת העצבים; רק עשור לאחר מכן זוהה עצב שאחראי לעקצוץ; ורק באחרונה, בקיץ 2013, פורסם בכתב העת Nature Neuroscience מאמר פורץ דרך של קבוצת חוקרים מהאוניברסיטה העברית ומאוניברסיטת הרווארד, שהכריעו כי קיימים שני מעגלי גירוד עצמאיים המעבירים אותות למערכת העצבים.

על המחקר ניצח ד"ר אלכסנדר בינשטוק מבית הספר לרפואה וממרכז אדמונד ולילי ספרא לחקר המוח (ELSC) של האוניברסיטה העברית, יחד עם פרופ' קליפורד וולף מאוניברסיטת הרווארד והדוקטורנטים דייוויד רוברסון (האוניברסיטה העברית והרווארד) ושגיא גודס (האוניברסיטה העברית). טכניקה חדשה שפיתחו עשויה בבוא היום לשנות מהקצה אל הקצה את חייהם של 15% מהאוכלוסייה שסובלים מגרד חריף וכרוני.

מה החידוש, במלים פשוטות?  
"הצלחנו להוכיח שגירוד מועבר מעצבים משלו ולא יחד עם עצבי כאב, וגילינו שיש כמה עצבי גירוד ספציפיים, כל אחד אחראי לסוג אחר של גירוד — כזה שנוצר כתוצאה מהפרשת היסטמין, כפי שקורה למשל בעקיצת יתוש, וכזה שנוצר כתוצאה מגורמים אלרגניים, מדלקות עור כמו אקזמה ופסוריאזיס ומתופעת לוואי של תרופות. עד היום היה נהוג להסתכל על כולם כמקשה אחת. הצלחנו גם לחסום את כל אחד מסוגי הגירוד האלה בנפרד, בלי להשפיע על תחושות אחרות בגוף".

כלומר, כיום לרופאים אין שום דבר להציע למי שסובל מגירוד?
"הרופאים רושמים תרופות מסוג אנטי־היסטמינים, שהן חסרות השפעה עבור רוב תחושות הגירוד — שאינן נגרמות מהיסטמין. כשאנטי־היסטמינים לא עוזרים, או במקרה שהגירוי חזק מאוד, הרופא עובר לסטרואידים. הטיפול בסטרואידים דומה לירי בתותח — הוא מכסה הכל ויש לו הרבה תופעות לוואי. חשוב לציין שאנחנו לא מטפלים במחלות העור עצמן, אך יודעים לנטרל באופן ספציפי את הגרד, שהוא חלק מהותי מתחושת אי־הנוחות של החולים, ושללא הקלה שלו נגרמת החמרה במחלות האלה".

מה לגבי גירוד כתוצאה מבעיות פסיכולוגיות, למשל הפרעה כפייתית (OCD) — גם בזה תוכלו להועיל? 
"אני עדיין לא יודע מה המשמעות של גרד פסיכולוגי, ואם הוא קיים בלי לבוא לידי ביטוי באחד מעצבי הגירוד שמצאנו".

החלמה ללא משככי כאבים

זה כמה שנים מצליח בינשטוק לאתגר את הקהילה המדעית. מאמרו, שפורסם בכתב העת היוקרתי Nature ב–2007, זכה לשבחים ולהערכה — לאחר שהציע גישה חדשה להרדמה בניתוחים פולשניים.

שיטת ההרדמה הרגילה לא השתנתה במהותה כבר 170 שנה. הניתוח הראשון בהרדמה כללית בוצע בבוסטון ב–1846, ומאז ועד היום התרופות שמלוות את התהליך פועלות לדיכוי מערכת העצבים. בשל כך, הרדמה כללית מלווה באיבוד הכרה, שבמהלכו מופסקת פעולת הנשימה הטבעית של המטופל. הרדמה מקומית מלווה בשיתוק האזור.

בינשטוק הציע פתרון לחסימת תחושת הכאב על ידי שימוש בשני חומרים קיימים — קפסאיצין (החומר החריף בפלפל אדום) ולידוקאין (חומר הרדמה מקומי). השילוב הייחודי בין החומרים הללו גורם לתאי כאב להיחסם — אך לא חוסם תאים אחרים. אותה שיטה שימשה את הפיתוח במחקר העקצוץ — ואיפשרה חסימת תאי עקצוץ מבלי להשפיע על תחושות אחרות, לרבות כאב.

איך ייראו ניתוחים אחרי יישום התגלית?
"אם נצליח ליישם את הפתרון על בני אדם, זה אומר שבטווח הקרוב נלך לניתוח, כמו ניתוחי שיניים או לידה, ונצא ממנו בלי תופעות לוואי. ההחלמה לא תהיה מלווה בכאב. כשמזריקים לאישה אפידורל אסור לה ללכת, היא צריכה לשכב. בטיפול שלנו היא תוכל לעשות הכל בלי להרגיש כאב — ללכת, ללחוץ ולרקוד אם היא רוצה בכך. תקינות של תחושה ויכולת תנועה ללא כאב גם יזרזו את ההחלמה והשיקום אחרי ניתוחים ופציעות, וישפרו את שיעורי ההצלחה של הניתוחים.

"מדובר בניתוחים קטנים, אבל אידיאלית כשכתבנו את המאמר חשבנו שאולי זאת הדרך החדשה להרדמה, שתוציא את ההרדמה הכללית משימוש. אחת הסיבות שלא משתמשים בהרדמה מקומית לניתוחים גדולים היא החשש שזה יחסום את הפעילות של המערכת האוטונומית השולטת על כלי הדם, ויגרום להתרחבות של כלי הדם, לנפילה של לחץ דם ולמוות. על כל הדברים האלה אנחנו מדלגים, מכיוון שאנחנו מנטרלים רק את סיבי הכאב".

רופאים לא יעדיפו הרדמה כללית על פני קיבוע מורכב של איברים, שיכול לסכן את מהלך הניתוח?  
"אנחנו מסוגלים גם לחסום תנועה לזמן הניתוח, על ידי מתן ריכוזים שונים של כל אחת מהתרופות שאנחנו משתמשים בהן. למשל, לחסום כאב ל–48 שעות ותנועה לשעתיים. כאשר מדובר בניתוח מורכב וממושך שהמטופל חושש או לא מעוניין לחוות בעירנות מלאה — ניתן לשלב תרופת הרגעה או שינה"

נשמע שמצאת סם שמאפשר לאדם לשלוט בכאב לפי צרכיו. לא ישתמשו בזה לרעה? 
"זה לא סם, כי זה לא מלווה באופוריה. זה יכול לשמש לכאורה ספורטאים בספורט תחרותי. בזמנו הגיעה לכאן משלחת מהצבא הקנדי, ומיד קפצו להם מחשבות על חייל אולטימטיבי. אלה לא היישומים שאנחנו חושבים עליהם במחקר. מדובר בפתרון לכאב אקוטי וזמני".

מה לגבי כאב כרוני?  
"אנחנו מנסים להבין במעבדה כיצד בדיוק המערכת לומדת כאב, איך הקשרים בין תאי העצב משתנים בעקבות הגירויים. כשמקבלים כווייה, הגוף יודע לשנות את החיווט העצבי כך שמגע יתפרש ככאב. באופן נורמטיבי, לאחר שיקום התאים הגוף יודע להחזיר את המצב לקדמותו, אבל לעתים הוא לומד את השינוי ולא מצליח לשכוח, ואז הסימפטום נהפך למחלה — לכאב כרוני, שהוא סוג של למידה לא נכונה שהמוח עושה.

"באחרונה פירסמנו (בכתב העת Nature Methods; ר"ל) שיטה חדשנית המאפשרת ללמוד טוב יותר את המבנה המורכב של מעגלים עצביים במערכת העצבים המרכזית ואנו מקווים להגיע לתובנות גם בנושא זה".

כמה רחוקים שני הפתרונות הקיימים שלכם מיישום בפועל? 
"כרגע אנחנו נמצאים בשלב בדיקות הרעילות של מתן החומרים ביחד, ולהערכתי יעברו כמה שנים עד שננסה את זה על בני אדם. עם זאת, קולגה שלי בגרמניה, שבה הכללים מעט שונים, שוקל להתחיל בניסוי בבני אדם כבר בחודשים הקרובים וזה עשוי להוות זרז. הפטנט עצמו שייך לאוניברסיטת הרווארד ששם כתבתי את המחקר המקורי במסגרת הפוסט דוקטורט".

 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#