איך השפיע הפרוזאק על החולדה הדיכאונית שלא אהבה מיץ ממותק - כללי - TheMarker
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

תיק מניות

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

לרשימת הקריאה המלאה לחצו כאן

איך השפיע הפרוזאק על החולדה הדיכאונית שלא אהבה מיץ ממותק

לטפל בדיכאון לפני שהוא מתפרץ: איך חולדות שלא אוהבות לשתות מיץ ממותק יכולות לסייע לילדים שעלולים לסבול מדיכאון בגיל מבוגר יותר

5תגובות

תחום: פסיכיאטריה חוקרים: גיל זלצמן, פרופ' אהרון ולר, ד"ר ליאת שבירו, אביחי גוטמן מוסדות: אוניברסיטת בר-אילן ואוניברסיטת תל אביב פורסם: 2015 ,European Neuropsychopharmacology

פרופ' גיל זלצמן לא שיער בנפשו שנסיעה קצרה מאוניברסיטת בר-אילן לאוניברסיטת תל אביב תהרוס מחקר של שנים. במכונית שלו היו חולדות בכלובים, אותן הסיע לבדיקת MRI במעבדה לחקר המוח בתל אביב. אבל הנסיעה הזאת, מתברר, הלחיצה כל כך את החולדות, עד שתוצאות המחקר השתבשו לחלוטין. "התברר לנו שהרסתי את המחקר. כיום זה מצחיק אותי, אבל כשזה קרה הייתי אומלל וכמעט ויתרתי עליו", הוא נזכר.

זלצמן הוא מנהל המרכז לבריאות הנפש גהה מקבוצת הכללית, מומחה לפסיכיאטריה כללית ולפסיכיאטריה של הילד, שפוגש מדי יום ילדים שחוו אירועי חיים טראומטיים. הוא תהה אם לתזמון של הטראומות יש משמעות בהתפתחות של מחלת דיכאון בבגרות, ש-20% מהאוכלוסייה יחלו בה במהלך החיים. כדי לבדוק את השאלה, בחר זלצמן לבחון חולדות.

הסיבה לכך היא שחולדות דומות מאוד לבני אדם מבחינת מבנה המוח וההתנהגות החברתית שלהן. חולדת המעבדה הלבנה, שעליה בדרך כלל נערכים מחקרים, נקראת ויסטר. המחקר של זלצמן התמקד בבת דודתה הדיכאונית - ויסטר קיוטו, חולדה שהונדסה גנטית במעבדה ביפן, בניסיון למצוא תרופה ליתר לחץ דם. לצורך כך נעשו הכלאות בין חולדות עם בעיות בלחץ הדם. ההכלאות האלה הולידו חולדה דיכאונית. 

ויסטר קיוטו מתנהגת אחרת מהוויסטר - היא רזה יותר, אינה אוכלת היטב ולא ישנה טוב. כשעורכים לה מבחן שחייה ושמים אותה באמבט עם מים, היא לא מנסה להציל את עצמה - הוויסטר תנסה לפרפר ולשחות, אך הקיוטו תתייאש מיד ותצוף. לקיוטו יש גם אנהדוניה (חוסר הנאה) - היא תעדיף לשתות מים רגילים, ולא מים מסוכרים כמו בת דודתה חובבת המתוקים. 

הקיוטו גם חרדתית מאוד. אף שגדלה במעבדה ולא נתקלה בחתול מימיה, ריח של שתן של חתול יכניס אותה לחרדה נוראית. כל התופעות האלה נעלמות כשמזריקים לה פרוזאק - היא משמינה, ישנה טוב, שוחה באמבטיה ושותה מי סוכר. מאז שהתגלתה, משמשת הקיוטו חוקרים כמודל לדיכאון ולחרדה - וכך גם במחקר של זלצמן.

למה בחרתם בחולדה דיכאונית?

"דיכאון היא מחלה גנטית. היא עוברת במשפחות ונפוצה מאוד. אנחנו גם יודעים שהיא קשורה לסביבה - סביר להניח שאירועי חיים קשים יגרמו לדיכאון. בעשור האחרון אנחנו יודעים ששילוב של גנטיקה ואירועי חיים קשים מעלים את הסיכון לדיכאון. 

"התיאוריה שמחזיקה מעמד מ-2003 היא: ששילוב של גנטיקה וסביבה יוצר דיכאון. כלומר, כדי להיות בדיכאון יש צורך במבנה גנטי מסוים וגם באירועי חיים קשים. זה נכון גם במחלות נוספות, סוכרת למשל. יכול להיות שיש נטייה לסוכרת במשפחה, אבל אם לא תאכל כל היום עוגות קצפת - לא תהיה חולה. יפנים שעברו לארה"ב והתחילו לאכול כל היום פחמימות חלו יותר בסוכרת. ביפן אין כמעט סוכרת - בארה"ב יש". 

איור: דובי קייך

המחקר בעצם מבקש לבדוק מה חשיבות התזמון של האירועים הקשים?

"בדיוק. יש חלונות זמן שבהם המוח הרבה יותר פגיע. אם הדברים הרעים קורים אז - זה מעלה את הסיכון לדיכאון קשה בגיל מבוגר יותר. הרעיון התחיל בעבודה שלי כפסיכיאטר ילדים, גיליתי שכשיושבת מולי ילדה בת 5 שגבר זר הטריד אותה מינית, האפקט שונה לחלוטין לעומת בת 15 שקרה לה אותו אירוע בדיוק. הגורם הוא אותו גורם, אבל בכל גיל המחלה נראית אחרת, כמו חזרת - אם נדבקים בווירוס בגיל חודש מדובר באשפוז וסכנת חיים, אבל אם חוטפים אותו בגיל שלוש הוא יתבטא בפריחה ובכאב גרון". 

איך נראה דיכאון בילדים? 

"בילדות מוקדמת הוא בכלל לא נראה כמו דיכאון. הילד לא אומר שהוא רוצה למות - הוא נראה עצוב, הוא בכיין, עצבני וחסר תקווה. הוא אומר משפטים כמו 'אני לא שווה כלום', מתלונן על כאבי בטן וכאבי ראש. כשמגיע גיל ההתבגרות, הדיכאון נראה כבר כמו דיכאון במבוגרים, עם חרדות וניסיונות התאבדות".

טראומה בילדות מעצימה דיכאון קשה

החולדות שוכנו במעבדה באוניברסיטת בר־אילן, ושם חשפו אותם החוקרים לטראומות בתקופות זמן שונות בחייהן. החוקרים חילקו את החולדות הדיכאוניות לארבע קבוצות. קבוצה אחת נחשפה לסטרס בגיל 27 יום (גיל 5 במונחים של בני אדם); קבוצה שנייה נחשפה לסטרס בגיל 44 יום (גיל 15 במונחים של בני אדם); קבוצה שלישית לא נחשפה לסטרס כלל; והקבוצה הרביעית, ברת המזל, קיבלה סביבה עשירה בגירויים של נדנדות ומשחקים. 

החשיפות של הסטרס היו מגוונות: למשל, החוקרים העמידו אותן על קובייה בגודל 10 ס"מ שהוצבה על עמוד בגובה מטר. היו עוד מצבי לחץ, כמו כלוב רטוב או כלוב קטן ללא יכולת לזוז. במחקר היו גם ארבע קבוצות נוספות של חולדות בריאות ולא דיכאוניות מסוג ויסטר. הן חולקו לקבוצות ונחשפו לסטרס בדיוק באותו האופן, ושימשו קבוצות בקרה. 

כשהחולדות הגיעו לגיל בוגר, החוקרים בדקו את ההתנהגות שלהן. הם שמו אותן באמבט עם מים ובדקו באמצעות קרן לייזר מיוחדת את התזוזה שלהן - כמה זמן הן פירפרו ומתי התייאשו. החוקרים גם בדקו אם הן יעדיפו לשתות מים עם סוכר או מים רגילים. בשלב הבא הן היו צריכות לעבור בדיקה במכשיר MRI מיוחד שנמצא באוניברסיטת תל אביב כדי לבחון את השינויים במוח שלהן. אלא שבדיוק בשלב הקריטי הזה של המחקר, הנסיעה הקצרה של זלצמן והחולדות מבר-אילן לתל אביב הביאה לקריסת המחקר. 

אחרי התייעצות עם שותפיו של זלצמן למחקר - פרופ' אהרון ולר, ד"ר ליאת שבירו ממרכז גונדה לחקר המוח באוניברסיטת בר־אילן ואביחי גוטמן מאוניברסיטת תל אביב - הם הבינו שהנסיעה עצמה יוצרת סטרס עצום ומטה את תוצאות המחקר. לכן, הם החליטו להתחיל את המחקר מחדש.

ומה היו התוצאות?

"עקבנו אחרי תנועת מולקולות המים בחומר הלבן והאפור במוח של החולדות. במקרה של החולדות עם הגנטיקה הדיכאונית שנחשפו לאירועים טראומטיים בילדות, מצאנו הידלדלות של צפיפות תאי עצב וסיבי עצב באזורים במוח שאחראים על ויסות רגשות.

"המחקר מצא ששילוב של מטען גנטי של מחלת הדיכאון, יחד עם אירועי חיים טראומטיים שמתרחשים בחלון זמן ספציפי במהלך התפתחות המוח, יביאו בהסתברות גבוהה לדיכאונות בגיל מבוגר. החולדות הדיכאוניות שנחשפו לטראומה בגיל צעיר נהפכו לדיכאוניות ברמה גבוהה מאוד. לממצא זה יש הקבלה בהתפתחות המוח באזורים האחראים על ויסות רגשות ייאוש וחוסר הנאה. 

"לעומת זאת, גילינו שהמצב של החולדות עם התשתית הדיכאונית שנחשפו לטראומות בשלב ההתבגרות לא הוחמר, ואפילו יותר מכך - מצאנו שהטראומות אפילו חיזקו אותן ורמת הדיכאון שלהן פחתה. זה הפתיע אותנו מאוד".

איך רואים שהן התחזקו?

"לפי המבחנים שבאמצעותם אנו מודדים את הדיכאון שלהן. כשהכנסנו אותן לבריכה של מים גילינו שהן שוחות זמן ארוך יותר, שהן אוכלות יותר ושהן שותות יותר מים מתוקים". 

ומה לגבי החולדות הבריאות?

"גם החולדות הבריאות שנחשפו לטראומות בגיל ההתבגרות נהפכו לחזקות יותר - הן שחו יותר זמן, ובמובן מסוים החשיפה לטראומה בגיל ההתבגרות חישלה אותן. לעומת זאת, החולדות הבריאות שנחשפו לטראומה בגיל הילדות נהפכו לדיכאוניות, אבל לא בעוצמה גבוהה כמו הדיכאוניות מלידה". 

אז אפשר להגיד שהתזמון משמעותי גם לחולדות הבריאות וגם לדיכאוניות. 

"נכון. התזמון משנה לכולן, אבל יותר לחולדות הדיכאוניות. בכל מקרה, זה לא טוב שיש טראומות בילדות, אבל לא באותה עוצמה. במקרה של גנטיקה דיכאונית - העוצמה מוכפלת.

"דבר מרתק נוסף שגילינו הוא שהכל קורה באזורים מסוימים במוח - למשל, באמיגדלה, שהוא האזור שאחראי על ויסות הרגשות. אצל ילד קטן עם גנטיקה דיכאונית שקרה לו אירוע משמעותי האמיגדלה נפגעת. פריצת הדרך מבחינתנו היא שלא מספיקה גנטיקה או אירועי חיים, אלא גם התזמון של האירועים. זה נכון לגבי חולדות וזה נכון בתצפיות בבני אדם. עם זאת, חשוב לי להדגיש את ההסתייגויות — חולדה היא לא בן אדם. הסתייגות נוספת היא שאנחנו לא יודעים מה המום הגנטי שהפך אותן לדיכאוניות מלכתחילה".

מה ההשלכות של המחקר?

"המשמעות הפרקטית היא שאולי עדיף לא לחכות שאדם יהיה בדיכאון, אלא לעבוד עם אוכלוסיות בסיכון גבוה כבר בשלבים מוקדמים. אנחנו יודעים שבדיכאון, כמו בסרטן, אבחון מוקדם וטיפול מוקדם מקטינים את התחלואה. גם מדיכאון מתים - אנשים מתאבדים. 

"בארה"ב כבר יש מרפאות בסיכון גבוה. כשאמא מגיעה לרופא ומבקשת פרוזאק, הרופא מבקש ממנה להביא גם את הילדים למרפאה פסיכיאטרית למעקב. אם אחד מהם נושא את הגנטיקה של דיכאון ומת לו הכלב - יכול להיות שהוא יצטרך טיפול פסיכולוגי לפני שייכנס לדיכאון. זאת המטרה הסופית. בשביל זה אני מוכן להקריב את החולדות".

באמת קשה לשמוע על הניסויים האלה בחולדות, ובעיקר על החולדה שהאדם יצר כדיכאונית.

"לתפישתנו, ניסויים בבעלי חיים הם לגיטימיים רק במידה שהם מאפשרים טיפול מעשי להצלת חיים או לריפוי מחלות קשות. דיכאון היא המחלה היחידה בפסיכיאטריה שיכולה לגרום למוות, ולכן מצאנו צידוק אתי ומוסרי להקריב את החולדות למחקר פורץ דרך זה. השלב הבא יכלול מחקרים בחולים דיכאוניים בגילים שונים, כדי למצוא מרפא למחלה. מחקר מסוג זה, הבוחן השפעה של מצבי לחץ על התפתחות המוח, לא ניתן לביצוע בבני אדם, ולכן היה הכרח לבצעו על חיות - במגבלות האתיקה ובאישור ועדת הלסינקי".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר TheMarker

סדר את התגובות

כתבות ראשיות באתר

כתבות שאולי פיספסתם

*#