למרות החשש לשוחד ענק: משרד האוצר מעודד יבוא עובדים מסין

משרד האוצר מתעלם מאזהרת בנק ישראל כי יבוא העובדים מונע את התפתחותו של ענף הבנייה הישראלי ■ ככה זה כשהאינטרס של הקבלנים גובר על כל שיקול אחר

מירב ארלוזורוב
שתפו כתבה במיילשתפו כתבה במייל
מעבר לטוקבקים88
מירב ארלוזורוב

האם ממשלת ישראל מושחתת? אין לנו הוכחה לכך, אך אין ספק שהממשלה, באדישותה, נותנת את ידה לשחיתות. היא עושה זאת חרף חשדות כבדים מאוד על תשלומי שוחד לכאורה בסך חצי מיליארד דולר בשנה שזורמים למתווכים בישראל ובעולם. ההחלטה לעבור בשתיקה על קיומה של שחיתות כזאת מתקבלת ברמות הבכירות ביותר במשרד האוצר.

ביום ראשון הקרוב עומדת לעלות לאישור הממשלה הצעת החלטה על חידוש יבוא בסעיף הראשון של ההצעה נקבע כי יש "לתקן את החלטת הממשלה מיולי 2011, כך שתותר הבאת בענף הבניין מסין ללא הסכם או הסדר בילטראלי להבאת עובדים זרים".

פועל סיני באתר בנייהצילום: תומר אפלבאום

כלומר, ה היא לחדש את יבוא העובדים הזרים הסינים — אף שהיא מודעת לקיומם של חשדות כבדים כי מדובר למעשה בסחר בבני אדם — באמצעות ויתור על המחסום היחיד בפני סחר כזה: הסדר בילטראלי.

את הצעת ההחלטה מקדמת צמרת משרד האוצר: השר, משה כחלון, וראש מטה הדיור שלו, אביגדור יצחקי. ההצעה מובאת לממשלה בדחיפות — היא נוסחה רק לפני שבוע, ומרבית משרדי הממשלה הרלוונטיים עדיין לא הספיקו לקיים דיון מקצועי בנוגע אליה. זוהי דחיפות משונה לאור העובדה שממשלת ישראל קיימה עבודת מטה מעמיקה ורצינית בנוגע ליבוא עובדים זרים לישראל ב–2008–2011.

תעשיית השוחד הגדולה בישראל

לעבודת המטה היו שותפים חמישה משרדים — האוצר, הכלכלה, הפנים, המשפטים והחוץ. ראויה במיוחד לציון בהקשר זה מעורבותם של משרדי המשפטים והחוץ, לאור האיומים הקשים שישראל עמדה בפניהם. הראשון היה בג"ץ, שדן בעתירה שהגישה עמותת קו לעובד ועסק בשאלה האם המדינה מקיימת סחר לא חוקי בעובדים זרים. האיום השני הגיע ממחלקת המדינה האמריקאית, שאיימה להכניס את ישראל לרשימה השחורה של מדינות הסוחרות בבני אדם אם זו תמשיך לייבא עובדים זרים ללא הגבלות.

שני האיומים התבססו על עדויות גוברות ולפיהן, כדי לקבל אשרת עבודה לישראל, נאלצים העובדים הזרים לשלם שוחד — עמלת תיווך בלתי חוקית המשולמת ככל הנראה לחברות התיווך המקומיות (בארץ המוצא) והישראליות המטפלות בהבאתם לישראל.

עמותת קו לעובד, שמטפלת בעובדים הזרים, אספה עדויות על תשלומי שוחד גוברים והולכים. העדויות הוצגו בפני בג"ץ. התופעה הגיעה לשיא עם עובדי הבניין הסינים ב–2008: על פי החשד, נאלץ כל אחד מהם לשלם עד 30 אלף דולר כדי לקבל אשרת עבודה לישראל — סכום אדיר בשביל פועל סיני פשוט, שמשמעו כי העובד, בני משפחתו ואולי גם כל הכפר שלו יהיו משועבדים לשירות החוב.

חישוב פשוט מלמד שבדרך זו עשויות חברות התיווך לשלשל לכאורה לכיסיהן תשלומי שוחד לא חוקיים בסך של כחצי מיליארד דולר בשנה. ההערכה היא שהכסף הלא חוקי — החוק בישראל אוסר גביית עמלות מעובדים זרים, פרט לעלות כרטיס הטיסה שלהם (כ–1,000 דולר לעובד) — נגבה בארצות המוצא. ואולם, החשד הוא שהכסף זולג בחלקו גם לישראל. אם החישוב אכן נכון — ומדובר כאמור בחשדות בלבד — יבוא העובדים הזרים נהפך לתעשיית השוחד הגדולה ביותר בישראל.

העדויות שאספה קו לעובד נתמכו גם בחקירות משטרה בישראל על חברות תיווך של עובדים זרים (תאגידי כוח אדם) שנתפסו בגביית עמלות תיווך לא חוקיות, ובעדויות קשות בבתי המשפט בישראל. עובדים זרים שנתפסו בפלילים ועמדו בפני גירוש התחננו בבית המשפט לא להיות מגורשים, בטענה שאם יגורשו לפני שהספיקו לשלם את החוב, הם ובני משפחתם יהיו בסכנת חיים. ידוע לפחות על מקרה אחד של עובדת סיעוד פיליפנית שהתאבדה לאחר שהתבשרה כי היא עומדת להיות מגורשת.

פגיעה כפולה 
בכלכלת ישראל

על הממצאים האנושיים הקשים נוספה עבודה כלכלית של בנק ישראל ושל משרד האוצר, שקבעה כי המשך היבוא של העובדים הזרים פוגע בכלכלת ישראל. מדובר אפוא בפגיעה כפולה. ראשית, בנק ישראל קבע כי היבוא של העובדים הזרים דוחק את רגלי הישראלים מענפי החקלאות והבניין (ענף הסיעוד לא נבדק). ההוכחה הניצחת היתה שכאשר צימצמו את היתרי הכניסה של העובדים הזרים, עובדים ישראלים (בעיקר ערבים) נכנסו במקומם — 40 אלף עובדים ישראלים נכנסו בתוך עשור לענף הבניין, כשליש מהם בעבודות הפיזיות הקשות.

בנק ישראל הראה כיצד יבוא העובדים הזרים מביא לצניחת השכר בעבודות פשוטות, עבודות שהן מקור הפרנסה העיקרי של עובדים עניים וחסרי השכלה, וכיצד יבוא העובדים הזרים פוגע בשכבות העניות ביותר בישראל ומחריף את העוני שלהן — בניגוד גמור למדיניות צמצום העוני שמנסה המדינה ליישם.

שנית, בנק ישראל הוכיח כי מדיניות יבוא העובדים הזרים מדרדרת את היעילות והפריון בעיקר בבנייה, אבל גם בחקלאות. אין מחלוקת שענף הבנייה בישראל הוא מהמפגרים מסוגו בעולם, והניתוח ההיסטורי לימד שהפיגור של ענף הבנייה בישראל החל להיצבר ב–1967 — כן, השנה של מלחמת ששת הימים, שבעקבותיה נפתחו השערים להצפת ענף הבניין בעובדים פלסטינים זולים. הענף חדל להתקדם טכנולוגית ועבר להישען רק על עבודה פשוטה וזולה.

הנזק של יבוא עובדים זרים לישראל ב–2011 באמצעות חברות תיווך פרטיות — ישראליות וזרות כאחת — היה ניכר לעין. למדינה לא היתה תשובה לעתירה לבג"ץ, הוטל עלינו איום מדיני מצד משרד החוץ האמריקאי, וכל הניתוחים הכלכליים הראו שהמשך היבוא של העובדים הזרים פוגע ביעילות הבנייה בישראל ובמדיניות צמצום העוני. בשלב הזה קיבלו חמשת משרדי הממשלה הרלוונטיים את ההחלטה ההיסטורית, החלטת הממשלה המדוברת מיולי 2011, לחדול מיבוא עובדים זרים לישראל.

ההחלטה היתה לצמצם את מכסת העובדים הזרים, גם בחקלאות וגם בניין, עד כדי הורדתה לאפס. לפי ההחלטה, המשך יבוא העובדים הזרים לא ייעשה עוד באמצעות חברות תיווך פרטיות, שעל פי החשד מעורבות בגביית עמלות לא חוקיות מהעובדים, אלא בידי המדינה עצמה, באמצעות הסכם בינה לבין מדינת המוצא. זהו ההסכם הבילטראלי.

סין מסרבת לחתום על הסכם ליבוא עובדים

ההחלטה ההיסטורית מיולי 2011 הופרה כמעט ביום שבו התקבלה. הסעיף שקבע כי מכסת העובדים הזרים תרד לאפס לא נשמר מעולם. המכסה צומצמה, אבל לא בוטלה. הסעיף שמדבר על יבוא עובדים זרים רק באמצעות הסכם בין מדינות הותקף חזיתית בידי לובי חזק ביותר.

ראשית, הקבלנים והחקלאים בישראל התנגדו בתוקף לשינוי מדיניות היבוא של עובדים זרים, שמשמעה היה הפסקת היבוא של עובדים תאילנדים לחקלאות ועובדים סינים לבניין. שנית, מדינות המוצא התנגדו להחלטה, וסירבו לחתום עם ישראל על הסכמים בילטראליים.

אפשר לתמוה איזה אינטרס יש למדינות כמו תאילנד, הפיליפינים או לסרב לחתום על הסכם שנועד להגן על זכויות האדם של האזרחים שלהם, ולמנוע מאזרחיהן להיסחט בתשלום שוחד בלתי חוקי. עם זאת, יש לזכור כי החשדות לגבי השוחד המעורב ביבוא העובדים מאותן מדינות מתחילים בארצות המוצא — כלומר החשד הוא שאת גביית השוחד מתחילות חברות התיווך בארצות המוצא, וייתכן כי בהמשך חלקו זולג גם לישראל. עיקר הכסף נגבה כנראה בארצות המוצא, וניתן להניח כי הוא עושה את דרכו במעלה הצמרת הפוליטית באותן מדינות.

בכל מקרה, העובדה היא ששלוש המדינות שמהן נעשה עיקר יבוא העובדים הזרים לישראל סירבו לשתף פעולה בתהליך של הפיכת יבוא העובדים הזרים לנקי ומסודר. בשלב הזה גילתה מדינת ישראל נחישות ויצירתיות יוצאות דופן: היא הודיעה לממשלת תאילנד על הפסקת יבוא עובדים לחקלאות, ובמקומם עברה לייבא עובדים מסרי לנקה (באמצעות הסכם עם סרי לנקה).

החקלאים בישראל זעקו כי אינם יכולים לשרוד בלי התאילנדים שלהם, וכי הסרי־לנקים הם פועלים גרועים. המדינה התעקשה, ולאחר שנתיים קשות ממשלת תאילנד נכנעה והסכימה לחתום על הסכם ליבוא עובדים לישראל. בשנים האחרונות מיובאים אפוא לישראל עובדים לחקלאות מסרי לנקה ומתאילנד באמצעות הסכם בין המדינות, לשביעות רצון כל הצדדים, ובעיקר לשביעות רצון העובדים התאילנדים, שמגיעים לישראל בלי חובות ולאחר שהוסברו להם כל זכויותיהם, ואף הוקם קו חם לתלונות שלהם. מפלס התלונות שלהם, על חקלאים שפוגעים בזכויותיהם, עלה פלאים.

לא כך הם פני הדברים בבניין. מאז 2011 ממשלת סין מסרבת לחתום על הסכם ליבוא עובדים מתחומה. מגעים שנוהלו בחודשים האחרונים הגיעו למבוי סתום לאחר שממשלת סין הציבה שני תנאים: ראשית, היא הבהירה שאצלה גובים עמלות בכל מקרה (12.5% משכרו של העובד במשך חמש שנים, כ–6,000 דולר עמלה שצריכה להיות משולמת מראש לממשלת סין). המדינה היתה מוכנה להיכנע לתנאי הזה, מתוך כוונה שהקבלנים ישלמו את העמלה הזאת במקום העובדים הסינים. שנית, היא הבהירה שלא מקובל עליה שעובדים סינים יעבדו בשטחים. זהו תנאי מדיני שממשלת ישראל סירבה לקבלו.

בשל המבוי הסתום עם הסינים, פנתה ממשלת ישראל לחתום על הסכמים בילטראליים עם מדינות מזרח אירופה. הסכמים ליבוא עובדי בניין נחתמו עם בולגריה, רומניה ומולדובה. מגעים להסכם כזה מתנהלים גם עם אוקראינה. במקביל, המדינה חזרה ופתחה את השערים לעובדים פלסטינים, ויש גם כוונה להיכנס למשא ומתן על יבוא עובדים ירדנים. בסך הכל קיבל ענף הבנייה בישראל בשנים האחרונות תוספת של כ–3,000 עובדים ממזרח אירופה (ועוד 2,000 יגיעו מרומניה בעתיד הקרוב), וכן 45 אלף עובדים פלסטינים. זאת לצד עשרות אלפי העובדים הישראלים. אלא שמתברר שדבר מזה אינו מספיק.

יבוא הסינים — פתרון למשבר הדיור?

אף שבפני הקבלנים עומד היצע חוקי של עובדים מישראל, פלסטין, רומניה, בולגריה ומולדובה (ובעתיד הנראה לעין גם מאוקראינה ומירדן), הקבלנים מתעקשים אך ורק על עובדים סינים. באותות ובמופתים מוכיחים הקבלנים את מותר העובד הסיני על כל עובד בניין אחר, מכל לאום אירופי או מזרח תיכוני. אפשר לתמוה אם יש משהו בגנטיקה הסינית שהופך את העובדים הסינים ליעילים כל כך, או שמא היעילות המופלאה שלהם נובעת מתנאי העבודה הייחודיים להם — עובדים שמגיעים לישראל כשהם משועבדים לשירות חוב של 30 אלף דולר.

מאחר שאי־תשלום החוב יעמיד אותם, או בני משפחתם, בבעיה קשה, העובדים הסינים אינם עובדים חופשיים. בפועל, הם עבדים בשירות החוב. זוהי עבדות מודרנית, ובשלה העובדים הסינים עובדים בכל עבודה, שעות ארוכות, והם לעולם לא יתלוננו על עומס עבודה בלתי סביר או על פגיעה בזכויותיהם.

בתנאים כאלה אין תימה שהעובדים הסינים אהובים כל כך על הקבלנים. אפשר ללמוד על כך גם משינוי מערכת היחסים בין החקלאים לבין העובדים התאילנדים. עכשיו, כשהתאילנדים מגיעים לישראל בלי חוב ועם יכולת להתלונן על מעסיקיהם, מתחילות להישמע תלונות מצד החקלאים על התאילנדים, ואף עולות דרישות חדשות מכיוונם להתחיל לייבא עובדים מווייטנאם (בלי הסכם בילטראלי, כמובן).

אין כנראה מחלוקת שהעובדים הסינים הם עובדי הבניין היעילים והממושמעים ביותר שיש כיום בישראל. המחלוקת היא אם זהו עניין תרבותי־סיני, או שמא נובע הדבר מתנאי העבדות לכאורה שבהם הם מצויים בישראל. מכאן גם פורצת המחלוקת לגבי המשך יבוא העובדים הסינים בכל מחיר — כלומר שלא במסגרת הסדר בילטראלי עם ממשלת סין.

הרקע למחלוקת הוא כמובן משבר הדיור. הקבלנים טוענים כי הפסקת יבוא העובדים הסינים מחריפה את המשבר — בלי העובדים הסינים הם לא יכולים לבנות דירות, במיוחד לא את מגדלי הדירות החדשים שדורשים מיומנות גבוהה. לפי נתוני הקבלנים, צוות עבודה סיני בונה קומה במחצית הזמן שלוקח לפועלים הפלסטינים, הישראלים והמזרח אירופאים (צוות סיני בונה שלוש קומות בחודש, לעומת קומה וחצי שבונים כל האחרים), והעסקת העובדים הסינים מקצרת את משך הבנייה של מגדל דירות בכ–25% וחוסכת כ–50 אלף שקל בממוצע במחיר הדירה.

נתונים אלה הועתקו מלה במלה אל הצעת ההחלטה שתעלה בממשלה ביום ראשון, כאילו מדובר בתורה מסיני. זאת חרף העובדה שהצוותים המקצועיים של משרדי האוצר, הכלכלה, הפנים ובנק ישראל תמהים מאוד לגביהם. כך, רק השבוע דיווחה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה על שיא בהתחלות בנייה בישראל — 97 אלף — אף שכבר ארבע שנים לא מייבאים עובדים סינים חדשים לבנייה. מתברר שגם בלי הסינים הצליחו הקבלנים בישראל לבנות הרבה יותר דירות.

זאת ועוד, אין מחלוקת כי הבנייה בישראל עברה שינוי מבני לבנייה של מגדלי מגורים, ואין מחלוקת כי בניית המגדלים דורשת התמחות והתמקצעות. אי לכך מתבקש שבישראל יתחילו להכשיר עובדים בעלי ידע המתאים לבניית מגדלים — ויבוא של סינים זמניים בכל פעם מחדש פועל בניגוד לכך.

על כך צריך להוסיף שאין מחלוקת כי שיטות הבנייה בישראל הן מפגרות בגלל הסתמכות על עובדים זרים זולים, וכי חייבים להכריח את הקבלנים בישראל לעבור לבנייה מתועשת. אביגדור יצחקי בעצמו מוביל את המאמץ בכיוון הזה בכך שהוא מחייב, במסגרת פעילות הדירות להשכרה (דירה להשכיר), בנייה מתועשת. אלא שבה בעת, הממשלה מאפשרת את המשך הפיגור בבנייה למגורים באמצעות חידוש היבוא של עובדים סינים.

למעשה, אף איש מקצוע אינו יכול לאמת את ההערכה כי היעדרם של העובדים הסינים מביא להתייקרות של 50 אלף שקל במחירי הדירות בישראל — יש הרי די והותר עובדים זרים חוקיים שעומדים לרשות הקבלנים — אך ההערכה הרווחת היא שבין הבעיות המעכבות את הבנייה בישראל, מחסור בידיים עובדות אינו צוואר הבקבוק העיקרי.

ולבסוף, אם באמת הבעיה היא מחסור בידיים עובדות מיומנות, הרי בנק ישראל הציג הצעה חלופית (ראו מסגרת). במקום לייבא עובדים סינים, שרק דוחקים את רגליהם של פועלים ישראלים חלשים ומקבעים את שיטות העבודה המפגרות של ענף הבנייה בישראל, בנק ישראל הציע לייבא חברות קבלניות מחו"ל — וכך לייבא לישראל שיטות בנייה מודרניות, ועל הדרך לחשוף את הקבלנים הישראלים לתחרות.ההצעה הזאת, שזכתה לתמיכה של רשות ההגירה, נדחתה בידי משרד האוצר. ההסבר: הדבר יביא לפגיעה בקבלנים הישראלים ולאובדן מקומות עבודה בענף הבניין. אין ספק שההצעה של בנק ישראל אכן תביא לפגיעה בקבלנים ישראלים, אך אין ספק גם שכניסת חברות קבלניות מודרניות תוזיל ותזרז את משך הבנייה בישראל.

הקבלנים ניסחו, משרד האוצר אימץ

מהו אפוא האינטרס שמנסים לשרת כאן — זה של הקבלנים, או של זה של הזוגות הצעירים חסרי הדירות?

לארבעה משרדי ממשלה (פנים, משפטים, חוץ וכלכלה), וכן לבנק ישראל, התשובה לשאלה הזאת ברורה מאליה. שר הכלכלה, אריה דרעי, כתב על כך בשבוע שעבר לשרים גלנט וכחלון כי "ההסכמים הבילטראליים הם דרך המלך להכנסת עובדים זרים למשק, הן משום שהם מגינים על זכויות העובדים הזרים, הן משום שגביית דמי תיווך לא חוקיים מתמרצת עסקים להכניס עובדים זרים שלא לפי צורכי המשק".

אמנון בן עמי, מנכ"ל רשות ההגירה, כתב גם הוא בשבוע שעבר לאביגדור יצחקי כי "גיוס פרטי של עובדים זרים מסין לעבודה בבניין בישראל, כפי שנעשה בעבר, כרוך בפעילות שלא כדין של גביית עשרות אלפי דולרים מכל עובד. כידוע, מצב זה פגע באפשרות העובדים לדרוש תנאי העסקה סבירים, והמריץ גורמי תיווך פרטיים להביא עוד ועוד זרים מחו"ל לצורך גריפת עמלות בלבד, ובשל כך יצאו עובדים ישראלים מענף זה".

גם משרדי המשפטים והחוץ התנגדו בתוקף להצעת ההחלטה, וכן ללוח הזמנים הצפוף שבו היא מקודמת — במה שנראה כניסיון לעקוף עבודת מטה מסודרת של הממשלה בנושא.

רק למשרד אחד, כך מתברר, יש תשובה אחרת. האוצר, בהנהגתם של יצחקי וכחלון, מתעקש להביא כבר ביום ראשון הצעת החלטה בהולה המבטלת את החלטת הממשלה מ–2011, וזאת מבלי שהיתה אפילו שהות לבדוק אם הצעת ההחלטה עומדת בדרישות המשפטיות או המדיניות.

המוזר הוא שהצעת ההחלטה מקודמת במהירות שיא, בניסוחים זהים לחלוטין לאלה של הקבלנים, וזאת מבלי שאיש שאל את הסינים לדעתם — לכאורה, הרי הסינים מתנים את חידוש העסקת האזרחים שלהם בכך שעובדים סינים לא יעבדו מעבר לקו הירוק, דרישה שממשלת ישראל דוחה בתוקף. מה הטעם אפוא לקבל החלטת ממשלה שנויה במחלוקת, שכל משרדי הממשלה פרט לאוצר מתנגדים לה בתוקף, אם אפילו לא בטוח שהיא רלוונטית מבחינת הסינים?

אלא שבמשרד האוצר בטוחים למדי שברגע שישראל תוותר על דרישת החתימה על הסכם בליטראלי, גם הסינים יסירו את כל המגבלות מצדם. כלומר, ההערכה באוצר היא שהסינים רוצים לייצא עובדים לישראל, הם רק לא רוצים לעשות זאת באמצעות הסכם, אלא מעדיפים יצוא פרוץ, ללא פיקוח. הגישה הסינית הזאת רק מחזקת את החשד שיבוא העובדים מסין פרוץ לשחיתות שזוכה לשיתוף פעולה או להעלמת עין של ממשלת סין, ולכן שחידוש יבוא העובדים משם יסבך את ישראל כמעט בוודאות בסחר לא חוקי בבני אדם. האם זה מה שישראל רוצה?

לפי משרד האוצר, התשובה לכך חיובית. המסר העולה מצמרת משרד האוצר הוא שאין זה מתפקידה של ישראל לחנך את ממשלת סין, וכי האינטרס של הזוגות הצעירים הממתינים לדירה גובר. מהמסר עולה גם כי האוצר יודע שההתקשרות ליבוא עובדים זרים מסין תהיה ככל הנראה מושחתת, אבל זה פשוט לא מעניין אותו. כאמור, גם אם ממשלת ישראל אינה מושחתת, הרי היא בוודאי נותנת את ידה באופן גלוי לשחיתות.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר TheMarker